רבי שלמה תווינא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
החכם שלמה תווינא

הרב שלמה תווינא (ה'תרט"ז, 1855, בגדאד - כ"ד באלול ה'תרע"ג, 6 בספטמבר 1913, כלכותא) היה רב, חזן, שוחט, סופר, מתרגם, עיתונאי ומדפיס מקהילת יהודי בגדאד בהודו. עורך השבועון "מגיד מישרים" (כלכותא, 1890-1901). כתב, תרגם וערך ספרות יפה בערבית יהודית והוציא לאור עשרות ספרים.

ביוגרפיה

הרב שלמה בן עאבד תווינא נולד בבגדאד בשנת 1855. בילדותו למד בתלמוד תורה ולאחר מכן במדרש בית זלכה, ישיבתו של הרב עבדאללה סומך, שם הצטיין בלימודיו. עוד בבגדאד הוציא לאור שלושה ספרים העוסקים בנושאי קודש - על פסקי דינים ("כתבינו לחיים") חג הפורים ("איילה שלוחה") וחידושים על ספר בראשית ("נופת צופים").

בשנת תרל"ב התחתן עם קרובתו אסתר בת רבי יעקב סלמאן[1].

בשנת 1880 פנה לרב עבדאללה סומך הסוחר יחזקאל יהושע גבאי, מקהילת יהודי בגדאד בבומביי, בבקשה שישלח לעירו תלמיד חכם שיחנך את בניו ובנותיו וישמש כשוחט וחזן. הרב סומך בחר בתלמידו שלמה תווינא שהיה בן 24 באותה עת ושלחו לבומביי, שם שהה שנתיים. יהושע ילין, מאנשי היישוב היהודי בירושלים, שנסע בתקופה זאת לביתו של הגביר יחזקאל גבאי במטרה לגייס תרומות, פגש בתווינא ותיאר אותו בחיבה ביומן המסע שלו:

בבית הכנסת התוודעתי לחזן, איש תלמיד חכם משכיל ובעל לב טוב מאוד. הוא גם מלמד לבניו ובנותיו של העשיר יחזקאל [...] כי כן דרכם של העשירים שם, שכל אחד יש לו שוחט קבוע והוא דר בביתו וסועד על שולחנו ומלמד לילדיו ומקבל פרס חדשי.[2]

"מגיד מישרים" בכלכותא

לאחר שנתיים בבומביי עבר לכלכותא ושם התפרנס מעבודה כשוחט, ממכירת חפצי קודש ומלימוד יהדות לבני העשירים, עד שבשנת 1888 רכש בית דפוס בכלכותא. את בית הדפוס רכש בשביל להדפיס את הספרים הרבים שחיבר, אך במשך הזמן התרכזה עיקר עבודתו בהדפסת השבועון "מגיד מישרים" בערבית יהודית שיצא לאור בעריכתו ברציפות במשך 11 שנה (י"ג בחשוון ה'תר"ן - ט' בתשרי ה'תרס"א). העיתון הכניס שני חידושים ביחס לעיתונים בערבית יהודית שקדמו לו בקרב קהילת יוצאי בגדאד בהודו; הדגשת בעיותיהם של היהודים בבגדאד וקריאה לקהילה בהודו לסייע להם ומתן במה נרחבת לספרות ותרבות בעיתון. באשר לחידוש הראשון, כבר במאמר הפותח של העיתון הרב תווינא הצהיר על מטרתו, לפרסם את סבלם של היהודים בעיר מולדתו בגדאד תחת השלטון המוסלמי שם:

העיתון "מגיד מישרים", 15 ביולי 1897

אולם עתה בכוונתי להדפיס עיתון משום שיש הכרח בכך והוא להביא לידיעת הקוראים את הצרות והעושק, שבאים על בני עמנו בעיר בגדאד מידי השלטונות והאזרחים המוסלמים בעיר, כפי שהם מודיעים לנו במכתביהם הרבים, שהגיעו אלינו ובהם מבקשים מאיתנו להדפיסם, כדי שישתדלו למענם, לסייע להם באמצעות אחינו הגבירים, שיצילו אותם מידי השלטונות והאזרחים.[3]

תווינא פרסם בעיתון מאמרים רבים העוסקים בצרותיהם של יהודי בגדאד וברדיפות כנגדם, הקוראים להתגייס לסייע להם ואשר מדווחים על פועלם של יהודי הודו למען מטרה זו. במיוחד הוא עודד את המשפחות העשירות בהודו, ובראשן משפחת ששון וגבאי, לפעול למען אחיהם בבגדאד.

חידושו השני של העיתון, הקדשת מקום רב לספרות יפה, בא לידי ביטוי בכך שמעל דפי "מגיד מישרים" פורסמו סיפורים בהמשכים או סיפורים קצרים רבים פרי עטו של תווינא או תרגומיו מספרות ההשכלה העברית. למן הגיליון השביעי של העיתון נוסף לו מוסף בשם "מגיד משנה" שהוקדש כל כולו לספרות. את הסיפורים שהתפרסמו בעיתון בשנה הראשונה והשנייה קיבץ תווינא בשני הכרכים של ספרו "נטעי שעשועים". העיתון והמאמרים בו היו ככלל בערבית יהודית אך לעיתים פרסם בו תווינא גם סיפורים ומאמרים בעברית.

מלבד נושאים אלו פרסם תווינא מעל דפי מגיד מישרים חדשות ואקטואליה מהעולם, מאמרים מתורגמים מהעיתונות העברית, האנגלית והערבית, מאמרים על הפוליטיקה הפנימית של יהודי הודו, מדור שו"ת בענייני יהדות ועוד. העיתון דיווח על ידיעות מקהילות יהודיות ברחבי העולם, והקדיש מדורים קבועים מיוחדים לשלוש הקהילות המרכזיות בהודו ("אכבאר [=חדשות] כלכותא", "אכבאר במביי", "אכבאר רנגון") לקהילת יהודי עיראק ("משא בבל") ולקהילה היהודית בארץ ישראל ("אכבאר מארץ ישראל"\"ירושלים הבנויה"). לעיתון היו גם כותבים קבועים מהקהילות היהודיות-בגדאדיות האחרות במזרח הרחוק, מערים כגון הונג קונג וסינגפור. העיתון היה גם כלי להפצת ידע מודרני; כך למשל פורסם בו תרגום של ספר עיון אנגלי על הרי ההימליה ושל ספר אנגלי על "דתות ההודים, אמונתם, תוצאותיהם ומפלגותיהם".

בנסיבות לא ידועות, בשנת 1901 הפסיק הרב תווינא את פרסום "מגיד מישרים" ומכר את בית הדפוס שלו לעיתונאי סלימאן עזרא, שהוציא לאור לאחר מכן את העיתון "שושנה" שירש את "מגיד מישרים". הרב תווינא כתב בגיליון הראשון של "שושנה" שבכוונתו להוציא מחדש את "מגיד מישרים" כעיתון עברי, אך לא עלה בידו לעשות זאת.

יצירתו הספרותית

לבד מפועלו העיתונאי, למן רכישת בית הדפוס חיבר והוציא לאור עשרות ספרים, בעיקר בערבית יהודית עיראקית, חלקם עוסקים בענייני הלכה וקודש וחלקם ספרות יפה. בין ספריו בנושאי קודש הוא תרגם לערבית יהודית את ספר קהלת, מגילת אסתר, מסכת אבות, מגילת איכה, מגילת רות, ספר תהילים וההגדה של פסח ופרסם את התרגום של כל אחד מספרים אלו ביחד עם פירוש שלהם פרי עטו בעברית בכתב רש"י. כמו כן כמה מספריו עוסקים בחגי ישראל (פורים, חנוכה) וטעמי המנהגים שלהם, במדרשים, דיני הלכה ועוד. חיבוריו הרבניים זיכו אותו בכבוד רב. כאשר בני קהילת כלכותא שלחו שאלות בענייני הלכה לרב יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי) הוא השיב להם: ”אין לכם צורך לשלוח את שאלותיכם אלי. יש לכם רב גדול הבקי בהלכות התורה והמצוות הוא הר' שלמה תווינא הוא איש כערכי ואני חושב שהוא עולה עלי”[4].

בתחום הספרות היפה, פרסם הרב תווינא ספרים רבים, חלק מהספרים היו פרי עטו וליקוטו וחלקם תרגומים מן הספרות העברית החדשה. תרגומיו מעברית לערבית יהודית כוללים את הרומן העברי הראשון "אהבת ציון" לאברהם מאפו, מספר ספרים של הסופר הגרמני מאיר להמן דרך התרגום העברי שלהם בידי הלל אריה ליב ליבשיץ, "מסתרי פריז" לאז'ן סי דרך תרגומו העברי של קלמן שולמן, "עמק ארזים" - תרגום בן שני כרכים של הרומן ההיסטורי של גרייס אגילר על האינקוויזיציה, ספר "דברי ימי ישראל" לזאב יעבץ על ההיסטוריה היהודית ועוד. בנוסף הרב תווינא פרסם לראשונה קובצי סיפורים של הספרות העממית של יהודי עיראק. יצירות רבות נוספות, מתורגמות ופרי עטו, הוא פרסם בהמשכים מעל דפי "מגיד מישרים".

ספריו ועיתונו של הרב תווינא הופצו בקהילות היהודיות העיראקיות ברחבי המזרח הרחוק ובקרב יהדות עיראק עצמה וזכו לפופולריות גדולה. החוקר והאספן דוד סלימאן ששון שפגש את תווינא מעט לפני מותו כתב עליו בהערצה ביומנו וכן בספרו על קהילת יהודי עיראק[5]. הוא שימר חלק מחיבוריו של תווינא שהיו בכתב יד או בדפוס חלקי. פרופסור יצחק אבישור שחיבר מונוגרפיה מקיפה על חייו ופועלו של תווינא ותרגם מיצירותיו לעברית, מציין למעלה מ-70 ספרים שחוברו על ידו שלא עלה בידו לפרסמם. רובם אבדו וחלקם השתמרו בכתב יד. הרב תווינא נפטר בכלכותא בשנת 1913 בהותירו מאחוריו משפחה גדולה.

מספריו

לקריאה נוספת

  • יצחק אבישור, החכם הבבלי מכלכותא: החכם שלמה תווינא ויצירתו הספרותית בעברית ובערבית־יהודית, תל אביב: פרסומי מרכז ארכאולוגי, 2002, ב' כרכים.
  • אברהם יערי, הדפוס העברי בארצות המזרח, חלק שני, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1940, עמודים 15-17, 33-47.
  • שמואל מורה, 'עיתונות בעברית וערבית", בתוך: עיראק בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", חיים סעדון (עורך), ירושלים: הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2002, עמ' 108-114.
  • אברהם תווינה, גולים וגאולים, חלק שביעי - מוסף לאלבום, רמלה, 1981, עמ' 92-94.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אבירי בבל, עמוד קסא.
  2. ^ יהושע ילין, זכרונות לבן ירושלים, ירושלים, תרפ"ד-1924, עמ' 124-126.
  3. ^ יצחק אבישור, החכם הבבלי מכלכותא: החכם שלמה תווינא ויצירתו הספרותית בעברית ובערבית־יהודית, תל אביב: פרסומי מרכז ארכיאולוגי, 2002, כרך א', עמ' 30.
  4. ^ אברהם תווינה, גולים וגאולים, חלק שביעי - מוסף לאלבום, רמלה, 1981, עמ' 92.
  5. ^ David Solomon Sassoon, A history of the Jews of Iraq, The Alcuin Press, 1949, p. 214.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0