רבי יעקב בוקארה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב בוקארה
רבי יעקב בוקארה (באדיבות:אלבום יהדות תוניס, ארכיון התמונות ע"ש שושנה ואשר הלוי, יד יצחק בן-צבי)
רבי יעקב בוקארה (באדיבות:אלבום יהדות תוניס, ארכיון התמונות ע"ש שושנה ואשר הלוי, יד יצחק בן-צבי)

רבי יעקב בוקארה (ניקרא גם אבוקארא; ג אדר ב' תר"ג, 15 במרץ 1843 – ב' בטבת תש"א, 1 בינואר 1941) היה רב ומנהיג ציוני בתוניסיה. שמש כדיין בית הדין של יהודי תוניסיה ומשנת 1914 ועד פטירתו שימש כרב הראשי של קהילת יוצאי ליבורנו בתוניסיה (גראנה).
בנו של רבי אליהו בוקארה, ובן לשושלת רבנים שישמשו בהנהגה של קהילת יוצאי ליבורנו. בוקארה נולד ופעל בעיר תוניס. ניקבר בבית הקברות בורג'ל. בשנת 1984 הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בהר הזיתים.

פועלו

שימש כציר בקונגרס הציוני העשירי בשנת 1911, כנציג יהדות תוניסיה. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודי תוניסיה יוצגו בקונגרס הציוני[1]. יסד את האגודה הציונית "אגודת ציון" ביחד עם אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי[2]. ב 1914 הקים את האגודה הציונית "יושבת ציון" בגלל הרצון להקים אגודה ציונית עם אוריינטציה יותר דתית ברוח המזרחי. וזאת, כנראה בעקבות חילוקי דעות עם המייסדים האחרים של "אגודת ציון" שהיו משכילים. אגודת "יושבת ציון שמה דגש על לימוד העברית[3].

פעל להבנה וקשרים בין הדתות וניהל קשרים עם הבישופ של תוניסיה. בשנת 1930 השתתף כנציג יהודי תוניסיה, ביחד עם הרב הראשי של קהילת התואנסה הרב יוסף גז, בקונגרס האויכריסטי הבינלאומי בעיר קרתגו. היה זה הקונגרס האוכריסטי הראשון שנערך על אדמת באפריקה. בעקיבות פעילותו זו קיבל מדליית הוכרה מהאפיפיור פיוס האחד עשר[4].

הוציא לאור את הספר "בן אברהם" שחיבר רבי אברהם אבוקרא. וכן את הספר "אסור והיתר" של רבנו ירוחם שכתב ידו היה בעיזבונו של רבי אברהם אבוקרא[5].

חיבוריו

  • "חידושים על התלמוד" - פרשנות על התלמוד בבלי.
  • "ספר שם יעקב" - דרושים בסדר פרשיות השבוע מפרשת בראשית עד פרשת תרומה.
  • "חסד ואמת" - דרשות והספדים.

לקריאה נוספת

  • יצחק אברהמי (הדיר),פנקס הקהילה היהודית הפורטוגזית בתוניס 1710-1944, לוד : אורות יהדות המגרב, תשנ"ז 1997

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל אביטבול, ירחמיאל כהן (ע), הפעילות הציונית בצפון-אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה, מחקרים בתולדות ישראל : בעת החדשה - בעת החדשה ב' (חלק שני), ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1998,תשנ"ח
  2. ^ מיכאל אביטבול, הפעילות הציונית בצפון-אפריקה עד סוף מלחמת-העולם השנייה, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 2, 1979
  3. ^ ישי ארנון, ציונות דתית בארץ מבוא השמש : מ'אהבת ציון' בצפון אפריקה לאתוס של ‘תורה ועבודה' בישראל (1956-1943), רעננה: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 27
  4. ^ Magas pápai kitüntetést kapott két rabbi Tunisz két Plusrend tüntették k ke adta át nagy ünnepségek közepette a IrÁt rahhinnlf Ax títjtAáai íinnpns^B'pk al-, Uj Kelet, 13 באוקטובר 1931
  5. ^ ישנם חוקרים הסוברים שיחוסו של הספר לרבנו ירוחם בטעות יסודו. ראה סיפרו של ישראל תא-שמע, כנסת מחקרים : עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים - כרך א - אשכנז
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

יעקב בוקארה29104213