ראשד אל-גנושי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ראשד אל-גנושי
راشد الغنوشي
מייסד התנועה ומפלגת א-נהדה
מייסד התנועה ומפלגת א-נהדה
לידה 22 ביוני 1941 (גיל: 83)
בכפר ליד אל-חמה, תוניסיה
מדינה תוניסיהתוניסיה תוניסיה
השכלה בוגר אוניברסיטת קהיר, אוניברסיטת דמשק ואוניברסיטת פריז
עיסוק פוליטיקאי, הוגה דעות, עורך דין
מפלגה א-נהדה
דת אסלאם
http://en.rachedelghannouchi.com/
מייסד התנועה ומפלגת א-נהדה
יו"ר הפרלמנט
פרסים והוקרה
  • אחד הראשונים ברשימת 100 הוגי הדעות לשנת 2011
  • פרס ג'מנאלאל בג'אג'
  • 100 האנשים המשפיעים ביותר עולם לשנת 2012
  • פרס צ'טהאם האוס
  • פרס אבן רושד לחופש מחשבה לשנת 2014

ראשד אל גנושי (בערבית: راشد الغنوشي; תעתיק מדויק: ראשד אלע'נושי; נולד ב-22 ביוני 1941), הוא תוניסאי, פוליטיקאי והוגה דעות,[1] מייסדה של מפלגת א-נהדה (אנ') (מפלגת הרנסאנס או התחייה) ו"מנהיגה הרוחני" של המפלגה.[2] הוא נולד בשם ראשד אל-ח'ריג'י (راشد الخريجي). [3]

בשנת 2012 העיתון TIME הכניס את אל-גנושי לרשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר עולם, טיים 100 [4] וכתב העת Foreign Policy הכניס אותו לראש רשימת 100 הוגי דעות בעולם לשנת 2011.[5] הוא זכה בפרס צ'טהאם האוס (אנ') למדיניות חוץ ב־2012 (לצד נשיא תוניסיה מונצף מרזוקי) על ידי הנסיך אנדרו, הדוכס מיורק, על "הפשרות המוצלחות שהושגו במהלך הפיכת תוניסיה לדמוקרטיה". [6][7] בשנת 2016 קיבל את פרס ג'מנאלאל באג'אג' (אנ') על "קידום ערכים של המנהיג ההודי מהטמה גנדי, הגנדיאזם (אנ') מחוץ להודו". [8] ב־13 בנובמבר 2019 נבחר ליושב ראש הפרלמנט של תוניסיה.[9] הוא שרד בקושי בהצבעת אי-אמון לאחר ש-97 חברי הפרלמנט הצביעו נגדו ב־30 ביולי 2020. כדי להדיחו מתפקיד יו"ר הפרלמנט נדרשו מעל 109 מצביעים. [10]

ילדות ונעורים

גנושי נולד בכפר ליד אל חמא (אנ'), במחוז גאבס (אנ') שבדרום תוניסיה. בכפר שבו נולד לא היו חשמל או כבישים סלולים. אביו היה חקלאי עני. משפחתו עבדה בשדות כל יום והמשפחה יכלה לרכוש בשר רק כמה פעמים בשנה.[11] לאחר סיום עונת העבודות בשדה, עסקה המשפחה בשזירה סלים, מעלי דקל כדי להשלים את הכנסתה. הילד ראשד אל-גנושי למד בסניף המקומי של בית הספר המסורתי בשפת הערבית זייתונה בזכות עזרה כספית של אח גדול.

הוא קיבל את תעודת הבגרות בשנת 1962 מטעם אוניברסיטת א-זיתונה (Zaytouna). בשנת 1964 הוא נכנס לבית הספר לחקלאות באוניברסיטת קהיר, אך לאחר גירוש התוניסאים ממצרים, הוא עזב לסוריה. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת דמשק וסיים את לימודיו בשנת 1968. בשנות העשרים לחיו גנושי בילה את זמנו בנסיעות ועבודה באירופה כבוצר ענבים בכרמים ומדיח כלים.[12]

תנועת התחייה האסלאמית

ראשד אל גנושי נואם בעצרת איסלאמיסטית בשנת 1980.

באפריל 1981 גנושי ייסד את תנועת התחייה האסלאמית (ערבית: حركة الاتجاه الإسلامي). התנועה הציגה את עצמה כתנועה איסלאמית לא אלימה, וקראה "לבנות מחדש את החיים הכלכליים על בסיס שוויוני יותר. לסיים את הפוליטיקה של מפלגה אחת במטרה לקבל את הפלורליזם והדמוקרטיה הפוליטיים."[13] עד סוף יולי נעצרו גנושי וחסידיו, נידונו ל-11 שנות מאסר בביזרטה ועונו. הקהילות הדתית והחילונית, כולל ארגונים פוליטיים חילוניים רבים, התגייסו לתמיכתו.[14] בזמן שהותו בכלא הוא תרגם מספר עבודות וכתב על נושאים שונים כמו דמוקרטיה, זכויות נשים ופלסטין. הוא כתב גם את עבודתו המפורסמת ביותר, אל-הוריית אל-אמאמה (חירויות הציבור).[15]

בשנת 1984 הוא שוחרר מהכלא, אך בשנת 1987 הוא הוחזר לכלא למאסר עולם. בשנת 1988 שוחרר בשלישי והוא עבר לבריטניה כגולה פוליטי, שם התגורר במשך 22 שנה. [16][2]

בשנת 1989 הוא השתתף בכנס הוועדה האסלאמית לפלסטינה שהתקיים בשיקגו.[17] לאחר הפלישה לכווית בשנת 1990, אל-גנושי גינה את פהד, מלך ערב הסעודית על "הפשע הקולוסלי/הנורא" בכך שהזמין את ארצות הברית לפרוס כוחות במפרץ הפרסי.[18] הוא גם קרא לחרם מוסלמי על סחורות אמריקאיות, מטוסים וספינות. בנוסף, הוא קרא לג'יהאד נגד ישראל וספג על כך ביקורת.[19] [20][21] גנושי המשיך לבקר את הפוליטיקה התוניסאית ואת משטרו של הנשיא זין אל-עאבדין בן עלי.[22]

המהפכה התוניסאית

ב־30 בינואר 2011, בעקבות התסיסה העממית בה הודח בן עלי, חזר גנושי לתוניסיה, לאחר שבילה עשרים ושתים שנים בגלות בלונדון.[23] אלפי [24] אנשים קבלו את פניו בשובו לארצו.[25]

מפלגתו, המפלגה האסלאמיסטית "התחייה" ("א-נהדה") זכתה ב־37.04% מהקולות (יותר מארבע המפלגות הגדולות האחרות) [26] בבחירות לאספה המכוננת בתוניסיה בשנת 2011. גנושי לא נקט עמדה ממשלתית. בעקבות הניצחון בבחירות מזכ"ל א-נהדה חמאדי ג'בלי (אנ') הפך לראש הממשלה. [27]

מפלגת א-נהדה הקימה ממשלה שהובילה את תוניסיה בעקבות הסערות של מהפכת יסמין. הממשלה בתקופה זו התאפיינה בשקיפות רבה יותר, חוסר שחיתות ובניית קונצנזוס. במרץ 2012, מפלגת א-נהדה הכריזה שהיא לא תומכת בהפיכת השריעה כמקור החקיקה העיקרי בחוקה החדשה, תוך שמירה על האופי החילוני של המדינה. עמדת א-נהדה בנושא החילוניות ספגה ביקורת מצד האסלאמיסטים ההדוקים, שרצו בשריעה קפדנית, מאידך עמדת המפלגה התקבלה בברכה על ידי המפלגות החילוניות. [28] הממשלה ספגה ביקורת מצד האופוזיציה על ביצועים כלכליים בינוניים, שלא עודדה את ענף התיירות, ועל כך שלא שפרה את היחסים בתחום המסחר בין תוניסיה לצרפת. הממשלה ספגה ביקורת מהאופוזיציה במיוחד על כך שהייתה סובלנית מדי מצידם של קיצוניים על כך שלא כפתה התאסלמות אגרסיבית ואת חוקי השריעה. הקיצוניים גם דרשו את אי השוויון בין המינים ואי הגבלה על פוליגמיה. [29] חלק מהקיצונים היו אחראים לפינוי ולשרפת השגרירות ובית הספר האמריקני בספטמבר 2012, בעקבות ההתנקשות בשני פוליטיקאים שמאליים, צ'וקרי בלייד (אנ') (בפברואר 2013) ומוחמד ברהמי (אנ') (ביולי 2013). במהלך המשבר הפוליטי בתוניסיה 2013–14 (אנ') החילונים שזעמו על הממשלה קראו לה להתפטר או שהממשלה תקיים הפיכה בסגנון של סיסי נשיא מצרים, מאידך אנשי מפלגת א-נהדה התנגדו בנחישות ובתקיפות כנגד ההתרסה הקוראת לבחירות מוקדמות, ואף התגאו בקריאותיו של גנושי שאסור להקריב את האחדות הלאומית.[30]

אף על פי שגנושי עבד עם המנהיג החילוני אל-באג'י א-סבסי כדי ליצור פשרה וב־5 באוקטובר חתם על "מפת דרכים" לפיה א-נהדה הסכימה להקמת ממשלת מעבר לאחר שנחקקה חוקה החדשה ועד קיום בחירות חדשות.[31] שני המנהיגים ספגו ביקורת קשה על רקע מפלגתם, וגנושי קיבל את הסכמת מועצת השורה א-נהדה רק לאחר שאיים להתפטר.[32]

בינואר 2014, לאחר שאושרה החוקה החדשה של תוניסיה, פרשה מפלגת א-נהדה מהממשלה והעבירה את השלטון לממשלה טכנוקרטית בראשות מהדי ג'ומאה (אנ'). א-נהדה הגיעה למקום השני בבחירות לפרלמנט באוקטובר 2014 עם 27.79% מהקולות העממיים והקימה ממשלה קואליציונית עם המפלגה החילונית הגדולה יותר נידאה טונס למרות התנגדות השורה.[33] א-נהדה לא קידמה מועמד לנשיאות בבחירות בנובמבר 2014. [34] גנושי "רמז באופן פומבי" שהוא תומך אישית באל-באג'י א-סבסי[35] (שזכה בלמעלה מ־55% מהקולות).

גנושי טען לנקיטת אמצעים מגבילים כנגד חברי מפלגה טהרניים בטענה שהמדינה עדיין שברירית מדי, והכלכלה זקוקה יותר לרפורמה כדי שא-נחדה תהיה באופוזיציה.[33] גנושי נתן גם את תמיכתו למאבק באינדוקטרינציה הג'יהאדיסטית במסגדים קיצוניים (למעלה מ־60 אזרחים, בעיקר תיירים, נהרגו בשנת 2015 על ידי ג'יהאדים, שהרסו את תעשיית התיירות בתוניסיה). למרות הרקע האסלאמיסטי שלו, הוא תמיד "הושמץ" על ידי הג'יהאדיסטים ואף הופיע ב"צמרת" רשימת "המבוקשים" בצד הג'יהאדיסטי.[36]

התנצלות העיתון "האקונומיסט" בשנת 2011

ב־22 באוקטובר 2011 פרסם העיתון "האקונומיסט" התנצלות באתר האינטרנט שלו על כך שפרסם בעבר מאמר בו ייחסו לגנושי הצהרות כוזבות. המאמר [37] טען כי גנושי "מתנגד לחוק זכויות הפרט, לחוק המעמד האישי ולאיסור על ריבוי נשים. המאמר טען גם כי גנושי "איים לתלות פמיניסטית תוניסאית בולטת, ראג'ה בן סלאמה, בכיכר בסיג' שבעיר תוניס, מכיוון שהיא קראה לשמור על החוקים החדשים במדינה ועל ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם". בהתנצלות העיתון "האקונומיסט" [38] נכתב "אנו מאשרים כי אף אחת מההצהרות הללו אינן נכונות: מר גנושי אמר במפורש כי הוא מקבל את חוק זכויות הפרט; והוא מעולם לא איים לתלות את גב 'סלמאמה. אנו מתנצלים בפניו ללא סייג."

התנצלות העיתון "אינדפנדנט" בשנת 2012

ב־9 באוקטובר 2012 פרסם העיתון "אינדפנדנט" התנצלות [39] באתר האינטרנט שלו על כך שנכתב, במאמר קודם, כי המפלגה שמנהיג גנושי, א-נהדה, הציעה כספים זרים. בהתנצלות נכתב: "אנו מבקשים להבהיר כי מר גנושי ומפלגתו לא קיבלו שום תרומה ממדינה זרה בניגוד לחוקי המימון של מפלגות תוניסאיות. אנו מתנצלים בפני מר גנושי. " [40]

התנצלות ב-BBC בשנת 2013

ב־17 במאי 2013 פרסם ה-BBC התנצלות באתר האינטרנט שלו על שפרסם בעבר הצהרות לא מדויקות אודות מר גנושי חצי שנה קודם לכן ב־21 בנובמבר 2012.[41] המאמר האשים את גנושי שאיים להוציא כוחות לרחובות אם מפלגת א-נהדה לא תשיג את התוצאות שהמפלגה ציפתה בבחירות בשנת 2011. ובנוסף הציע ה-BBC הציע שמר גנושי יתנצל על ההתקפה הסלפית האלימה על שגרירות ארצות הברית ועל שריפת בית ספר האמריקאי בתוניס בספטמבר 2012. ה-BBC הודה כי אף אחת מההאשמות וההצעות הללו לא נכונה למעשה, בהמשך נכתב: "ה-BBC מתנצל בפני מר גנושי על הטעויות הללו ועל המצוקה שגרמו לו."

תיק הדיבה בשנת 2020

בשנת 2020, בית המשפט העליון בבריטניה פסק לטובת גנושי, בתיק דיבה נגד אתר החדשות האינטרנטי המזרח התיכון און ליין ועורכו הית'ם אל זוביידי. המזרח התיכון המקוון (MEO) ואחד מעורכיו טענו כי מפלגת א-נהדה "תומכת בטרור", טענה שגנושי "הכחיש בתוקף". לדברי אחמד יוסף, המאמר היה חלק ממסע "שיטתי" נגד גנושי על ידי התקשורת הנתמכת על ידי סעודיה, איחוד האמירויות הערביות ומצרים. " [42]

דעות

פרס בית צ'את'ם בשנת 2012, גנושי ומרזוקי.

נכונותו הייחודית של גנושי להתפשר עם החילוניים בארצו על רקע דרישתם בקיום מערכת דמוקרטית בעקבות האביב הערבי. הביאה לו לפחות אוהד אחד, את העיתונאי האמריקאי רוברט וורס מהעיתון "ניו יורק טיימס".

בניגוד לאסלאמיסטים רבים גנושי "התגורר במדינות שונות מחוץ לתוניסיה במשך עשרות שנים וקרא חומר נרחב בשלוש שפות", כולל ההוגים המערביים קרל מרקס, זיגמונד פרויד וז'אן פול סארטר. הוא העריץ את אומץ ליבם של שמאלנים שהפגינו ברחובות נגד הדיקטטורה, נעצרו ועונו בכלא ועל כן היה מוכן לעבוד איתם.[12]

בזמן שגנושי היה בגלות בלונדון הוא הושפע מאוד מתוצאות הניצחון הראשוני של האיסלאמיסטים האלג'יראים שהתמוטט לטבח, מהומה ותבוסה ובסופו של דבר הביא למלחמת האזרחים.[43] לדברי עזאם ס. תמימי גנושי הושפע ממאלק בנאבי (אנ') ומחיבורו "האסלאם והדמוקרטיה", אשר הניחו את "יסודות" עבור "יצירת מופת" של גנושי אל-הוריית אל-אמאמה (חירויות הציבור).[15]

בשנת 2002 תיאר את גנושי המומחה האמריקאי למזרח התיכון פרופסור מרטין קרמר כ"שונה מאיסלאמיסטים אחרים "בהתעקשותו" שהאסלאם יסכים לקבל דמוקרטיה רב-מפלגתית."[1]


</ref>

פרסים

  • גנושי מצוין בעיתון Foreign Policy כאחד הראשונים ברשימת 100 הוגי הדעות לשנת 2011 [44]
  • פרס בית צ'את'ם למדיניות בנלאומית לשנת 2012 בלונדון (עם מונצף מרזוקי ) [45]
  • פרס אבן רושד לחופש מחשבה לשנת 2014 בברלין [46]
  • חברות לכל החיים באיגוד הסטודנטים של האוניברסיטה המוסלמית Aligarh בשנת 2015 [47][48]
  • פרס מייסד הקבוצה לפתרון המשברים הבינלאומיים וחלוצים בבניית שלום, יחד עם נשיא תוניסיה בג'י קאיד אסבסי [49]
  • פרס ג'מנאלאל באג'ג לשנת 2016 במומבאי [50]
  • תואר כבוד מהאוניברסיטה הבינלאומית לאסלאם מלזיה בשנת 2017 [51]
  • אחד ממאה הערבים המשפיעים ביותר בעולם ברשימת ההשפעות הגלובליות 2018 [52]

לקריאה נוספת

  • Tamimi, Azzam (2001). Rachid Ghannouchi: a democrat within Islamism. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-514000-1.0-19-514000-1
  • Saeed, Abdullah (1999). "Rethinking citizenship rights of non-Muslims in an Islamic State; Rashid al-Gannushi's contribution to the evolving debate". Islam and Christian Muslim Relations. 10 (3): 307–323 [p. 311]. doi:10.1080/09596419908721189.
  • alhiwar.net 6 במאי 2007
  • Jones, Linda G. (1988). "Portrait of Rashid al-Ghannoushi". Islam and the State. Middle East Report. Vol. 153. New York: Middle East Research and Information Project. pp. 19–22.
  • al-Ghannoushi, Rashid; Jones, Linda G. (1988). "Deficiencies in the Islamic Movement". Islam and the State. Middle East Report. Vol. 153. New York: Middle East Research and Information Project. pp. 23–24.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ראשד אל גנושי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Kramer, Martin (Fall 2002). "Rachid Ghannouchi: A Democrat within Islamism". Middle East Quarterly. נבדק ב-18 באוקטובר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 2.0 2.1 Feldman, Noah (2011-10-30). "Islamists' Victory in Tunisia a Win for Democracy: Noah Feldman". Bloomberg. נבדק ב-2011-10-31.
  3. ^ Turess Press. "إلى الأستاذ راشد الخريجي (حركة النهضة)". נבדק ב-16 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "TIME 100: The List". Time. 18 באפריל 2012. נבדק ב-14 בפברואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ "The FP Top 100 Global Thinkers 2011".
  6. ^ Chatham House. "Chatham House Prize 2012".
  7. ^ Ghannouchi, Rached. "Transcript of speech at Chatham House Prize 2012 awards ceremony, 26 November 2012" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2017-10-12. נבדק ב-2021-02-05.
  8. ^ "Jamnalal Bajaj Awards". Jamnalal Bajaj Foundation. נבדק ב-2017-02-16.
  9. ^ "Tunisia parliament elects Ennahdha's Rachid Ghannouchi as speaker". www.aljazeera.com.
  10. ^ "Tunisia's parliament speaker narrowly survives confidence vote". www.aljazeera.com.
  11. ^ Worth, Robert F. (2016). A Rage for Order: The Middle East in Turmoil, from Tahrir Square to ISIS. Pan Macmillan. pp. 203–4. ISBN 9780374710712. נבדק ב-31 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ 12.0 12.1 Worth, Robert F. (2016). A Rage for Order: The Middle East in Turmoil, from Tahrir Square to ISIS. Pan Macmillan. pp. 207–8. ISBN 9780374710712. נבדק ב-31 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  13. ^ Kechichian, Joseph A. (16 בספטמבר 2011). "A genuine Islamist democrat". Gulf News. נבדק ב-18 באוקטובר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Linda G. Jones, "Portrait of Rashid Al-Ghannoushi" Middle East Report, No. 153 (July–August 1988).
  15. ^ 15.0 15.1 Tamimi, Azzam S. (2001). "Rachid Ghannouchi: A Democrat Within Islamism. The Question of Democracy, Azzam S. Tamimi". doi:10.1093/0195140001.001.0001. ISBN 9780195140002. נבדק ב-18 באוקטובר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "The exile close to winning first Arab Spring election | The Times". The Times (באנגלית בריטית). נבדק ב-2017-03-08.
  17. ^ "Islamic Jihad Movement in Palestine" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2018-10-24. נבדק ב-2021-02-05.
  18. ^ "A U.S. Visa for Rachid Ghannouchi?". 27 באוקטובר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Merley, Steven (13 באוקטובר 2014). "Tunisian Muslim Brotherhood Leader Speaks In Washington; Rachid Ghannouchi Has Long History Of Extremism And Support For Terrorism". Global Muslim Brotherhood Daily Watch. נבדק ב-18 באוקטובר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Rachid Ghannouchi". Global Muslim Brotherhood Daily Watch. נבדק ב-18 באוקטובר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Tamimi, Azzam S. (2001). "Rachid Ghannouchi: A Democrat Within Islamism. Ghannouchi's Detractors, Azzam S. Tamimi [summary]". doi:10.1093/0195140001.001.0001. ISBN 9780195140002. נבדק ב-18 באוקטובר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ Kirkpatrick, David D.; Fahim, Kareem (18 בינואר 2011). "More Officials Quit in Tunisia Amid Protests". The New York Times. נבדק ב-19 בינואר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ راشد الغنوشي زعيم حركة النهضة يعود إلى تونس اليوم بعد 20 عاما في المنفى (בערבית). Asharq Al-Awsat. 30 בינואר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ "Rached Ghannouchi de retour à Tunis après 20 ans d'exil : un accueil exceptionnel". Leaders. 30 בינואר 2011. נבדק ב-30 בינואר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ חזרתי של גנושי לארצו לאחר 22 שנות גלות https://www.youtube.com/watch?v=RSmyuhEIwzE&feature=emb_logo
  26. ^ Gerges, Fawaz (ביוני 2012). "The Many Voices of Political Islam" (PDF). The Majalla. pp. 14–18. אורכב מ-המקור (PDF) ב-30 ביולי 2013. נבדק ב-4 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Mzioudet, Houda (14 בדצמבר 2011). "Ennahdha's Jebali Appointed as Tunisian Prime Minister". אורכב מ-המקור ב-17 בינואר 2012. נבדק ב-21 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Tunisia's constitution will not be based on Sharia: Islamist party". Al Arabiya. נבדק ב-18 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Osman, Tarek (2016). Islamism: What it Means for the Middle East and the World. Yale University Press. p. 85. ISBN 9780300197723. נבדק ב-16 באוקטובר 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  30. ^ Worth, Robert F. (2016). A Rage for Order: The Middle East in Turmoil, from Tahrir Square to ISIS. Pan Macmillan. pp. 199–204. ISBN 9780374710712. נבדק ב-31 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  31. ^ Worth, Robert F. (2016). A Rage for Order: The Middle East in Turmoil, from Tahrir Square to ISIS. Pan Macmillan. p. 206. ISBN 9780374710712. נבדק ב-31 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  32. ^ Worth, Robert F. (2016). A Rage for Order: The Middle East in Turmoil, from Tahrir Square to ISIS. Pan Macmillan. pp. 205, 207. ISBN 9780374710712. נבדק ב-31 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  33. ^ 33.0 33.1 Worth, Robert F. (2016). A Rage for Order: The Middle East in Turmoil, from Tahrir Square to ISIS. Pan Macmillan. p. 218. ISBN 9780374710712. נבדק ב-31 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  34. ^ "Tunisia's main Islamist party to stay out of presidential election". Reuters. 8 בספטמבר 2014. נבדק ב-20 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ Worth, Robert F. (2016). A Rage for Order: The Middle East in Turmoil, from Tahrir Square to ISIS. Pan Macmillan. p. 219. ISBN 9780374710712. נבדק ב-31 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  36. ^ Worth, Robert F. (2016). A Rage for Order: The Middle East in Turmoil, from Tahrir Square to ISIS. Pan Macmillan. p. 220. ISBN 9780374710712. נבדק ב-31 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  37. ^ "Now is the time". The Economist (באנגלית). נבדק ב-2018-11-17.
  38. ^ "An apology to Rachid Ghannouchi". The Economist (באנגלית). נבדק ב-2018-11-17.
  39. ^ "Apology to Rashid Ghannouchi | Carter-Ruck". www.carter-ruck.com. נבדק ב-2020-05-24.
  40. ^ "Rachid Ghannouchi". The Independent (באנגלית בריטית). נבדק ב-2018-11-17.
  41. ^ "Apology to Rached Ghannouchi". BBC.co.uk. 17 במאי 2013. נבדק ב-27 במאי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ^ Tunisia's Rached Ghannouchi wins libel case in UK High Court, 29 May 2020, Middle East Eye
  43. ^ Worth, Robert F. (2016). A Rage for Order: The Middle East in Turmoil, from Tahrir Square to ISIS. Pan Macmillan. p. 209. ISBN 9780374710712. נבדק ב-31 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  44. ^ "The FP Top 100 Global Thinkers". 2011-11-28. נבדק ב-2017-01-26.
  45. ^ "Chatham House Prize 2012 - Rached Ghannouchi and Moncef Marzouki". 2015-04-08. נבדק ב-2017-01-26.
  46. ^ "'Rached Ghannouchi lauréat du prix Ibn Rochd de la pensée libre pour l'année 2014'". 2015-04-08. נבדק ב-2017-10-22.
  47. ^ "Tunisia's Ghannushi is member of AMU students' union". The Times of India. נבדק ב-2016-05-12.
  48. ^ "Tunisia proof that democracy can sustain in Arab world". 2015-04-08. נבדק ב-2017-05-12.
  49. ^ Tunisia: Caïd Essebsi and Ghannouchi Receive International Crisis Group's Founder's Award, https://www.reuters.com/article/us-tunisia-protests/tunisia-deploys-army-in-several-cities-as-violent-protests-intensify-idUSKBN1F00WJ?il=0, Allafrica.com, 2015-10-27 Retrieved 2018-01-11
  50. ^ "Rached Gannouchi, prix Gandhi pour la Paix". 2015-04-08. נבדק ב-2017-11-06.
  51. ^ "'Rached Ghannouchi sera fait " docteur honoris causa " de l'Université islamique de Malaisie'". 2015-04-08. נבדק ב-2017-07-12.
  52. ^ "Toplist Arabic 2018". 2018-01-17. אורכב מ-המקור ב-2020-01-15. נבדק ב-2021-02-05.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33811716ראשד אל-גנושי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ראשד_אל-גנושי&oldid=2040396"