קרב חירבת כוריכור

קרב חירבת כוריכור (קוריקור), קרב עקוב מדם במלחמת השחרור, בין פלוגה ב' מהגדוד הראשון של חטיבת יפתח, שמפקדו היה אתיאל עמיחי, לכוחות ירדניים, בסמוך למקום שבו שוכן היום מושב שילת.

מהלך הקרב

ב-17 ביולי 1948, לקראת תום מבצע דני וממש לפני הפסקת האש, נשלחה פלוגה ב' לחסום הגעת כוחות ירדנים מבית נבאלא לכיוון לטרון, שם התארגנה התקפה מכריעה. המחסום אמור היה להיות מוצב צפונית-מזרחית לרכס כוריכור (כיום היישובים כפר האורנים ולפיד), בנקודת מפגש הדרך (כיום כביש 455) עם נחל מודיעים.

לאחר כיבוש שילתא (כיום מושב שילת), הגיעה לשם פלוגה מוקטנת בת 2 מחלקות (אחת מהן "המחלקה הדתית"), שמנו 82 חיילים. מפקד הכוח היה פנחס זוסמן (סיקו), אז בן 21, ולימים פרופסור ומנכ"ל משרד הביטחון.

עם רדת הלילה התחיל הכוח לנוע לעבר רכס כוריכור (גבעה 318). זו גבעה מאורכת שחלקה המערבי גבוה יותר ועליו בית (חירבת כוריכור). הלוחמים הבחינו בנוכחות אנשים על חירבת כוריכור, וסברו שמדובר בכפריים. מפקד המחלקה הדתית הציע למ"פ לתקוף את הבית אך נענה בסירוב. המ"פ התקשר למפקדת הגדוד והסמג"ד אסף שמחוני הציע לו לכבוש את הבית, אולם המג"ד אתיאל עמיחי הורה לו להתמקד במשימה של חסימת הכביש בית נבאלא - צומת בן סירא. לאחר דיון קצר, החליט המ"פ זוסמן להמשיך במשימה לחסימת הכביש, ולא לכבוש את החירבה שהייתה מרוחקת רק כמה מאות מטרים מהם. עם אור ראשון (18 ביולי) הבחינו הלוחמים בטור של שריוניות ירדניות החונה על הכביש שאותו היו אמורים לחסום. צוות מרגמות של הפלמ"ח החל לירות על הטור המשוריין וכך התגלתה לירדנים נוכחותה של פלוגת הפלמ"ח. הירדנים החלו להשיב אש ממספר נקודות:

מחירבת כוריכור שמצפון, שבדיעבד התברר שאמנם חנה בה כוח ירדני.
מרגמות בקוטר 82 מ"מ שטווחו על ידי הכוח שעל החירבה.
כפריים מהסביבה שהצטרפו לכוחות הלגיון, ותקפו ממזרח.
בהמשך, איגף הכוח המשוריין מדרום, על מנת להקשות על הנסיגה.

כשהתברר שכוח הפלמ"ח לא יוכל להחזיק מעמד, ניתנה פקודת נסיגה. הלוחמים נסוגו לכיוון שילתא שממערב, ולכיוון אל בורג' (כיום גבעת התיתורה) שמדרום. במהלך הנסיגה נהרגו עשרות חיילים מאש הירדנים והכפריים מהסביבה. על אלה נוספו הרוגים מאש של לוחמים מהגדוד השלישי של הפלמ"ח ששהו באל בורג', שסברו בטעות שאלו כוחות אויב.

בסוף היום נספרו 45 הרוגים מתוך 82 שיצאו למשימה. אחד מההרוגים (יהודה שפייר), הוצא משדה הקרב בלילה לאחר מכן והובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק. גופותיהם של יתר 44 הלוחמים נשארו בשטח, ורק לאחר כשנה וחצי נאספו על ידי הרב הצבאי יצחק מאיר, בסיוע אסף שמחוני שהיה בעת הקרב סמג"ד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, והובא למקום בפקודת הרב גורן כשהוא מתחזה לאזרח כדי לזהות את מקום הקרב. השרידים הוכנסו לארונות עץ והועברו לישראל דרך מעבר מנדלבאום. הם הובאו לקבורה ביום י"א באדר (יום תל-חי) (28 בפברואר 1950), בקבר אחים בבית העלמין הצבאי שבהר הרצל.

המ"פ פנחס זוסמן התייסר כל חייו, כאילו בו האשם שלא קיבל את ההצעה לתקוף את הבית בראש הגבעה, ואף שקל לשלוח יד בנפשו.

הנצחת הקרב

ליד בסיס משמר הגבול הצופה אל עמק איילון הוקמה אנדרטה ל-45 חללי הקרב באל-בורג'-שילתא.

ביוזמתם של עזאי טרוינסקי (אחיו של אחד הנופלים) ביחד עם חברים נוספים, התכנסו בני משפחות הנופלים לאחר 50 שנה, עם חברים לקרב, מפקדי הפלמ"ח בבית-הספר ביישוב לפיד ששמו הוסב ל"בית הספר הקהילתי הממלכתי לפיד המ"ה", שם העלו זכרונות מהקרב הקשה. בית הספר שומר על זיכרון הנופלים. בכניסה יש לוח הנצחה לזכרם ובספריית בית הספר יש לוח הנצחה ובו שמות הנופלים וסיפור הקרב. מדי שנה עורך בית הספר אזכרה לנופלים בקרב זה בהשתתפות כל התלמידים ומשפחות הנופלים.
בכניסה ללפיד יש סלע הנצחה ל-45 הנופלים בקרב זה.
בשילת, במקום הצופה על אזור הקרב, יש אתר הנצחה ובו גלעד עם שמות הנופלים ותיאור הקרב.
בשילת נמצא חדר זיכרון ובו תמונות הנופלים וסיפורם.
במקווה ישראל הוקמה אנדרטה לחללי "הכשרת גבע" שלמדו במוסד, ונהרגו בקרבות תש"ח. ושם מדי שנה בתאריך ה 18 ביולי נערך טקס זיכרון ומפגש לוחמים.
בהר הרצל בקבר האחים נערכת אזכרה שנתית לפי התאריך העברי: י"א תמוז, עם משפחותיהם של חיילי "המחלקה הדתית".
היישוב על הגבעה היה אמור להיקרא "כפר אורנים". ביוזמת יהודה זיו שונה השם לכפר האורנים. האות הראשונה והאחרונה במילה "האורנים" מצטרפות בגימטריה ל-45, כמספר הנופלים בקרב זה. בשנת 2018 הוקמה בכפר האורנים גינת הנצחה לנופלים בקרב ומשרד הביטחון הבטיח לסייע בהקמת קיר הנצחה בגן^[1].

לקריאה נוספת

עזאי טרוינסקי, ד"ר עמוס כרמל (עורך), "ראה אותם שותקים...", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 1999.
יוסף ארגמן, "חיוור היה הלילה, גירסת סיקו", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2002.
אלחנן אורן, בדרך אל העיר - מבצע דני, הוצאת מערכות, 1976.
עמוס כרמל, אלוף הניצחון, אסף שמחוני, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד עמ' 197-207, 2009