קרב דויראן השני
 | ||||||||||||||||||
| חיילים בריטים בגזרת אגם דויראן ב-1917 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 22 באפריל 1917 – 25 באפריל 1917 (4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אגם דויראן במקדוניה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
41°11′15″N 22°43′14″E / 41.18750°N 22.72056°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בולגרי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב דויראן השני היה קרב בחזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה, שהחל בשלהי אפריל 1917 במסגרת מתקפת האביב של כוחות מדינות ההסכמה בחזית בפיקודו של מוריס סראי, אשר נועדה להבקיע את קווי מעצמות המרכז ולהביא להכרעת החזית. הקרב התחולל בין כוחות בולגריים לבריטיים בגזרת אגם דויראן והסתיים בראשית מאי בכישלון הבקעת הקווים הבולגרים.
רקע
ערך מורחב – החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה
החזית המקדונית
לאחר הכרעת המערכה על סרביה לטובת מעצמות המרכז, התרכזו כוחות מדינות ההסכמה בהגנה על הגזרות הסמוכות לעיר סלוניקי. החל מאמצע 1916 התייצב קו חזית שאותו החלו שני הצדדים לבצר, תוך ניסיונות הדדיים לכיבוש שטחים. קו חזית זה נודע בהמשך כחזית המקדונית או חזית סלוניקי.
מתקפת האביב של הגנרל סראי
בראשית 1917 בהתבסס על דיווחי המודיעין הצרפתי בדבר בעיות משמעת חמורות בצבא הבולגרי, החליט מפקד הזירה מטעם מדינות ההסכמה, הגנרל מוריס סראי, לתכנן מתקפת הבקעה על קווי החזית שיועדה לאביב. למרות הסתייגות גורמי הערכה נוספים בזירה, נסמך סראי על הגיבוי לו זכה מהדרג המדיני הבריטי ועל תגבור הכוחות הצרפתיים והבריטיים בגזרה. המתקפה אמורה הייתה להתחיל במרץ, אך בשל תנאי מזג האוויר הקשים נדחתה לאפריל.[2]
הגנרל סראי ייעד את הכוחות הבריטיים למתקפה נגד שני יעדים. היעד הראשון היה הבקעת הקווים הבולגריים ליד אגם דויראן והיעד השני הוא כיבוש העיר סרס. הבריטים העריכו שהצבת העיר סרס כיעד היא מטרה פוליטית עבור הגנרל סראי, משום שכיבושה יעורר הדים תקשורתיים שיועילו למעמדם של הצרפתים ככלל ולסראי בפרט. המפקד הבריטי, הגנרל ג'ורג' מילן, הודיע שכוחותיו יתקפו רק בגזרת אגם דויראן.[1]
שדה הקרב
זירת הלחימה הממוקמת בסמוך לחלקו המערבי של אגם דויראן נודעה בתנאי הקרקע הקשים שבה, אשר שילבו שטחי טרשים וביצות ללא כל תשתיות תחבורה. העמדות הבולגריות ניצבו על ההרים החולשים על אזורי הכינוס של היחידות הבריטיות ושלטו על האזור באש ארטילרית ועל דרכי הגישה לעמדותיהם באש מקלעים. הבולגרים ביצרו את הגזרה בשלושה קווי הגנה. בקו הראשון נכללו מוצבים שהמרחק ביניהם נע בין 50 ל-200 מטרים ואשר קושרו באמצעות תעלות ואוישו בחיילי רגלים. קוי ההגנה השני והשלישי מוקמו כמה מאות מטרים מהראשון ונבנו במתכונת דומה. הבולגרים ריכזו יחידות ארטילריה בגזרת העיר דויראן ומשם הפגיזו את הכוחות התוקפים.[3]
הצבאות הלוחמים
הצבא הבריטי
הגיס הבריטי בקרב התבסס על שלוש אוגדות רגלים: ה-60 (השנייה של לונדון), ה-26 וה-22. בחלקו הראשון של הקרב בשלהי אפריל נטלו חלק בלחימה החטיבות ה-65 וה-66 מהאוגדה ה-22 והחטיבות ה-78 וה-79 מהאוגדה ה-26. ב-9 במאי, בחלקו השני של הקרב, נטלו חלק בלחימה גם חטיבות מהאוגדה ה-60 (אוגדת לונדון השנייה).[1] בסך הכל מנה הכוח הבריטי 43,000 חיילים שצוידו ב-160 תותחים, ב-110 קני מרגמות וב-440 מקלעים.
הצבא הבולגרי
הצבא הבולגרי התבסס על אוגדת הרגלים התשיעית "פלבן" בפיקודו של ולדימיר ואזוב וכוחות עזר. ואזוב היה מפקד נערץ ועתיר ניסיון ואוגדתו נחשבה לאחת מיחידות הרגלים המאומנות והממושמעות בצבא הבולגרי. בסך הכול מנה הכוח הבולגרי 30,000 חיילים, שצוידו ב-147 תותחים, ב-35 קני מרגמות וב-130 מקלעים.
מהלך הקרב
הבריטים ריכזו מאמץ בכיבוש המוצבים הבולגריים בגזרה שבין אגם דויראן לווארדאר. הבקעת הקו בגזרה זו הייתה מאפשרת לבריטים להגיע לסטרומיצה וקוסטורינו ולאיים על גבול הממלכה הבולגרית. ב-22 באפריל פתחו הבריטים בהרעשה ארטילרית על קווי הבולגרים אשר נערכו מבעוד מועד למתקפה וספגו אבדות קלות בלבד. ב-25 באפריל אחר חצות, תקפו כוחות מהאוגדות ה-22 וה-26 את קווי ההגנה הבולגריים בשני ראשים.[1] הכוחות הבריטיים הצליחו להבקיע את קו ההגנה הראשון בנקודות מסוימות, לכבוש שטחים שהוחזקו על ידי הבולגרים ולעמוד במספר מתקפות נגד של הצבא הבולגרי, אך במניין נפגעים גבוה.[4] בשלב זה של המתקפה היו לבריטים 3,000 הרוגים ופצועים.[1]
ב-6 במאי החלו הבריטים להפגיז בשנית את קווי הבולגרים. לכוחות הלוחמים הצטרפה האוגדה ה-60, ובלילה שבין 8 ל-9 במאי, תקפו שוב הבריטים והצליחו להבקיע במספר מקומות את קו ההגנה הבולגרי, תוך מניין נפגעים רב. הבולגרים יצאו לסדרת התקפות נגד, ולהוציא שני מוצבים, הצליחו להדוף את הבריטים בחזרה לקווי 24 באפריל, תוך שהם מסבים להם אבדות כבדות. מניין הנפגעים הבריטים בשלב זה של הלחימה נע בין 4,000 ל-5,000.[1]
השלכות הקרב
הכישלון בקרב סימן את כישלונה הכולל של מתקפת האביב שהוביל הגנרל מוריס סראי. לסראי היו יחסים רעועים עם מפקדי הגיסות הבריטי והאיטלקי בחזית, והוא התעלם לחלוטין מדיווחי המודיעין הבריטי על כך שלצבא הבולגרי איתנות גבוהה יחסית ושהוא יוכל לעמוד במתקפת הבקעה. כישלון המתקפה הטיל את החזית המקדונית לחודשים ארוכים של מלחמת התשה עם הישגים קלים לשני הצדדים ומניין נפגעים גבוה. במעמדו של מוריס סראי חל פיחות נוסף, ולבסוף ב-14 בדצמבר 1917 הוא הודח על ידי הנשיא הצרפתי, ז'ורז' קלמנסו, ובמקומו מונה אדולף גיומא.[5]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 וילארי, לואיג'י-פסקואלה, החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה, הוצאת פישר-אנווין, לונדון, 1922, עמודים 127–130, באתר ebooksread. com (באנגלית).
- ^ אלן פאלמר, החזית המקדונית בתוך: "הניצחון-1918", הוצאת Grove Press, ניו יורק, ארצות הברית, 1998, עמודים 25–44, 69, 159-160, 214-231 (באנגלית).
- ^ ג. וורד-פרייס, הצבא הבריטי בקרב דויראן 1917, באתר gwpda.org (באנגלית).
- ^ ויליאם דנינג - סיפור חייו, באתר .longsutton.org.uk (באנגלית) .
- ^ "הגנרל מוריס סראי" באתר cheminsdememoire.gouv.fr (באנגלית).
| קרבות צבא ממלכת בולגריה במלחמת העולם הראשונה, אוקטובר 1915 – ספטמבר 1918 | ||
|---|---|---|
|
