קרב אוסן
 | ||||||||||||||||||
| צוות בזוקה אמריקאי במהלך הקרב באוסן. מימין נמצא קנת' ר. שאדריק, אשר ייהרג רגעים לאחר צילום התמונה וייחשב בטעות לחלל האמריקאי הראשון במלחמת קוריאה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת קוריאה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 5 ביולי 1950 – הווה (73 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אוסן, קוריאה הדרומית | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לצפון קוריאה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב אוסן (באנגלית: Battle of Osan, בקוריאנית: 오산 전투) היה העימות הראשון במסגרת מלחמת קוריאה בין כוחות הצבא של ארצות הברית לצבא העם הקוריאני של קוריאה הצפונית אשר נערך ב-5 ביולי 1950.
כוח משימה סמית', כוח משימה בן 400 חיילים רגלים שנתמך על ידי סוללת תותחים, נע לעבר אוסן השוכנת דרומית לבירת קוריאה הדרומית, סיאול, ותפקידו היה לשמש משמר אחורי על מנת לעכב את התקדמות הצפון-קוריאנים, בזמן שכוחות אמריקאיים נוספים מגיעים למדינה כדי להקים קו הגנה דרומית משם. לכוח המשימה חסרו תותחי נ"ט וגם נשק אפקטיבי נגד טנקים המופעל על ידי הרגלים, אשר היו מצוידים בנשק ישן שכלל בזוקות ומספר קטן של תותחים ללא רתע. מלבד מספר מצומצם של פגזי מטען חלול כנגד טנקים בהם הייתה מצוידת סוללת ה-M101 הוביצר, לא סופקו באותו שלב ללוחמים האמריקאיים בקוריאה אמצעים המסוגלים לפגוע בטנקי ה-T-34 בהם השתמשה צפון קוריאה.
טור משוריין של טנקים סובייטיים-לשעבר מדגם T-34/85 פרץ דרך כוח המשימה במגע הראשון והמשיך בהתקדמותו דרומה. לאחר שפרץ הטור המשוריין דרך קו ההגנה האמריקאי פתחו חיילי כוח המשימה באש על כוח רגלים של כ-5,000 חיילים צפון-קוריאניים שהתקרבו לעמדתם וזמנית עצרו אותם במקומם. לבסוף איגפו הצפון-קוריאניים את העמדה והכריעו את לוחמיה, ושרידי כוח המשימה נסוגו לאחור באי-סדר.
רקע
פרוץ המלחמה
בבוקר ה-25 ביוני 1950, בשעה 04:40, פתחו עשר דיוויזיות מצבא צפון קוריאה בפלישה רחבת היקף לרפובליקת קוריאה. כוח הפלישה בן 89,000 החיילים נע בשישה טורים והפתיע את צבא קוריאה הדרומית אשר כתוצאה מכך הובס לחלוטין. צבא קוריאה הדרומית סבל מארגון לקוי ומחוסר ציוד ולא נערך למלחמה, בעוד הצפון-קוריאנים, שנהנו מעדיפות מספרית, התגברו על התנגדותם של 38,000 חיילים דרום-קוריאניים מבודדים בחזית לפני שהחלו לנוע לכיוון דרום, כאשר מרבית כוחות קוריאה הדרומית ששרדו נסוגים מפניהם. הצפון-קוריאנים כבשו את בירת הדרום, סיאול, ב-28 ביוני, כאשר הם מאלצים את ממשלת קוריאה הדרומית וצבאה המרוסק להמשיך לסגת דרומה[2].
על מנת למנוע את התמוטטות קוריאה הדרומית הצביעה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות בעד שליחת כוחות צבא לסיוע למדינה. הצי השביעי של ארצות הברית שיגר את כוח משימה 77, בהובלת נושאת המטוסים ואלי פורג', וצי המזרח הרחוק הבריטי שיגר מספר אוניות, כולל אה"מ טריומף, כדי לספק סיוע ימי ואווירי. אף על פי שהציים הטילו הסגר ימי ושיגרו מטוסי תקיפה במטרה לעכב את התקדמותם, המשיכו הכוחות הצפון-קוריאניים בתנועתם דרומה. נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, הורה על משלוח כוחות קרקעיים למדינה בנוסף לסיוע האווירי, אך הכוחות האמריקאיים במזרח הרחוק סבלו מירידה מתמשכת בכוחם מאז סיום מלחמת העולם השנייה, חמש שנים קודם לכן, והיחידה הצבאית הקרובה ביותר לזירה הייתה הדיוויזיה ה-24 מהארמייה השמינית אשר בסיסה היה ביפן. קיצוצים בהוצאות הצבאיות של ארצות הברית גרמו לכך שהדיוויזיה סבלה מכשירות מבצעית נמוכה והפעילה ציוד מיושן[3].
מפקד הדיוויזיה, מייג'ור גנרל ויליאם פ. דין, קבע כי רגימנט הרגלים ה-21 הוא המוכן ביותר לקרב מתוך כלל כוחות הדיוויזיה, אשר מנו שלושה רגימנטים. דין החליט לשלוח תחילה את הגדוד ה-1 של הרגימנט מכיוון שמפקדו, לוטננט קולונל צ'ארלס ברדפורד סמית', היה המנוסה ביותר בקרבות, לאחר שהשתתף במערכה על גואדלקנאל במלחמת העולם השנייה. מטוסי תובלה מדגם דאגלס C-54 סקיימאסטר העבירו ברכבת אווירית את הגדוד ה-1 מחיל המצב של הדיוויזיה אל קוריאה. הגדוד נפרס במהירות על מנת לחסום את התקדמות הכוחות הצפון-קוריאניים, ולבצע קרבות השהייה כדי לאפשר לכוחות נוספים מתוך הדיוויזיה ה-24 להגיע לקוריאה הדרומית דרך הים.
כוח משימה סמית'
כאשר אתה מגיע לפוסן, התקדם אל טאג'ין. ברצונינו לעצור את הצפון-קוריאנים הרחק ככל האפשר מפוסן. חסום את הדרך הראשית הרחק צפונה ככל הניתן. צור קשר עם גנרל צ'רץ' [שימש כקצין הקישור עם צבא קוריאה הדרומית]. אם אינך יכול למצאו, התקדם אל טאג'ין או צפונית ממנה ככל שתוכל. צר לי שאינני יכול לתת לך מידע נוסף - זה כל מה שמצוי ברשותי. דרך צלחה, ושהאל יברך אותך ואת אנשיך!
— פקודותיו של מייג'ור גנרל ויליאם פ. דין אל קולונל סמית'[4]
היחידות הראשונות של הדיוויזיה ה-24 עזבו את בסיס האוויר איטזוקה (בימינו שדה התעופה של פוקואוקה) ב-30 ביוני. כוח המשימה סמית', שנקרא כך על שם מפקדו, הורכב מ-440 חיילי הגדוד ה-1 מהרגימנט ה-21, בתוספת 108 חיילים מסוללה A של גדוד ארטילריית השדה ה-52, בפיקודו של לוטננט קולונל מילר או. פרי[5]. לכוחות היה ציוד גרוע ובנוסף סבלו גם ממחסור בכוח אדם: הגדוד ה-1 היה מורכב רק משתי פלוגות חיל רגלים (B ו-C) לעומת שלוש, כפי שנקבע בתקנות צבא ארצות הברית. לגדוד היו מחצית ממצבת החיילים הדרושה בפלוגת המפקדה, מחצית ממחלקת הקשר ומחצית ממחלקת הנשק המסייע, אשר אנשיה היו חמושים בשישה מטולי רקטות נגד טנקים מיושנים מדגם בזוקה M9A1, זוג תותחים ללא רתע מסוג M-20, זוג מרגמות מסוג M2 בקוטר 4.2 אינץ', וארבע מרגמות M2 בקוטר 60 מ"מ. מרבית הציוד נלקח מיחידות הרגימנט האחרות. סוללה A, אשר היוותה את הסיוע הארטילרי היחיד של הכוח, הייתה מצוידת בשישה הוביצרים בקוטר 105 מ"מ. הוביצרים אלה היו מצוידים ב-1,200 פגזים נפיצים, אשר לא היו מסוגלים לחדור את שריון הטנקים. לסוללה סופקו רק שישה פגזים בעלי ראש קרב של מטען חלול בעלי יכולת חדירת שריון, וכולם הועברו להוביצר מספר 6 שנועד להתמקם בקדמת הסוללה. בנוסף הייתה הסוללה מצוידת בארבעה מקלעים כבדים מסוג M2 בראונינג[6].
מרבית חיילי כוח המשימה היו צעירים ללא ניסיון קרבי ולאחר שמונה שבועות של אימון בסיסי בלבד. רק שליש מהקצינים היו בעלי ניסיון קרבי מימי מלחמת העולם השנייה ורק לאחד מתוך שישה מש"קים היה ניסיון קרבי. אף על פי כן, בחרו רבים להתנדב לכוח המשימה. לחיילים סופקו רק 120 כדורים לכל אחד ומנות קרב לתקופה של יומיים.
עד ה-1 ביולי הגיע כוח המשימה בשלמותו לקוריאה הדרומית והקים מפקדה זמנית בטאג'ין, שם נפגש סמית' עם צ'רץ', שהורה לו לנוע לעבר הכפר אוסן. זמן קצר לאחר מכן החל הכוח בתנועה צפונה באמצעות רכבות ומשאיות על מנת להתעמת עם כוח הפלישה הצפון-קוריאני[7]. כוח משימה סמית' היה הראשון מתוך מספר יחידות אמריקאיות קטנות שנשלחו על מנת לספוג את ה"הלם" הראשוני של המתקפה הצפון-קוריאנית, לעכב ככל האפשר יחידות גדולות בהרבה ובכך להרוויח זמן ולאפשר ליחידות נוספות להגיע לקוריאה. משימתו של כוח המשימה הייתה לנוע צפונה ככל הניתן ולהתעמת עם כוח הפלישה עד שיתר יחידות הדיוויזיה ה-24 יוכלו להגיע לקוריאה ולתגברו. מפקד הדיוויזיה ה-24, ויליאם פ. דין, פקד אישית על סמית' לעצור את הכוח הצפון-קוריאני לאורך הכביש מלנוע צפונה ככל האפשר עד סוואן ו"הרחק ככל האפשר מפוסן".
שלושה ימים לאחר מכן, ב-4 ביולי, התחפרו חיילי כוח המשימה על גבי שתי גבעות שחלשו על הדרך הראשית צפונית לכפר אוסן, כ-10 ק"מ דרומית לסוואן וכ-40 ק"מ דרומית לסיאול. קווי הרכס של גבעות אלה הגיעו לגובה של כ-91 מטרים מעל הכביש, אפשרו תצפית ישירה כמעט לכל אורך הדרך לסוואן וחיילי הגדוד הקימו לאורכם קו הגנה באורך כ-1.5 ק"מ והמתינו לכוחות הצפון-קוריאניים הקרבים. הכוח התמקם כאשר הרגלים ערוכים על שתי הגבעות, חמישה הוביצרים נפרשו כ-1.5 ק"מ מאחור וההוביצר השישי, המצויד בפגזים בעלי המטען החלול כנגד טנקים, מוקם בין חיל הרגלים לשאר כלי הארטילריה[8]. גשם כבד הפך את הסיוע האווירי לבלתי אפשרי, וסמית' ומילר ערכו את סוללת הארטילריה בתקווה שתהיה יעילה באותה מידה.
הקרב
טורי הטנקים
בבוקר ה-5 ביולי, בסביבות השעה 07:30, איתר כוח המשימה טור משוריין של שמונה טנקי T-34/85, שהשתייכו לרגימנט ה-107 של הדיוויזיה המשוריינת ה-105 של צבא קוריאה הצפונית, בתנועה דרומה. ב-08:16 פתחה סוללת ההוביצרים באש על טור הטנקים הקרב. הטנקים, אשר היו במרחק של כ-2 ק"מ מעמדות ההגנה האמריקאיות, ספגו מספר גדול של פגזי 105 מ"מ אך לא נפגעו. במרחק של כ-700 מטרים מהעמדות פתחו באש בתותחים ללא רתע והשיגו פגיעות ישירות בטנקים המובילים, אך כשלו בגרימת נזק כלשהו. הטנקים השיבו אש, אך לא הצליחו לאתר את העמדות האמריקאיות והירי שלהם היה בלתי יעיל[9].
ברגע שהגיעו הטנקים לעמדות הרגלים, פתחו שניים ממפקדי המחלקות, לוטננט משנה קארל ברנרד ואולי או'קונור, באש מבזוקות מטווח של כ-14 מטרים, אך חלק מהרקטות היו נפלים והיתר, על אף שהצליחו לפגוע בחלקם האחורי של הטנקים, במקום בו היה השריון דק ביותר, כשלו בגרימת נזק[10]. הטנקים הצפון-קוריאניים המשיכו בהתקדמותם, התעלמו מהמתרס שהוקם לרוחב הכביש ונעו דרומה. מפעלי הטנקים העריכו כי המחסום היה מאויש בכוחות דרום-קוריאניים והמשיכו להתקדם לאחר שלא נתקלו באיום רציני. כאשר הגיעו הטנקים לשיא מעלה הדרך ירה לעברם צוות ההוביצר החמוש בפגזים חודרי השריון והצליח לשתק את שני הטנקים המובילים ולהעלות את השלישי באש. אחד מאנשי הצוות של הטנק הבוער הצליח להחלץ ממנו, ובירי של תת-מקלע מסוג פפ"ש הרג את אחד מאנשי צוות מקלע שהיו בסמוך לפני שנורה ונהרג בעצמו; האמריקאי ההרוג היה החלל הראשון בקרב קרקעי במלחמת קוריאה[11][12], ומאוחר יותר זוהה בטעות כקנת' ר. שאדריק (Kenneth R. Shadrick). ההוביצר, שתחמושתו חודרת השריון אזלה, החל לירות פגזים נפיצים לפני שהושמד על ידי טנק צפון-קוריאני. הטנקים התקדמו לאחר מכן, כשהם מתעלמים מאש ההוביצרים והבזוקות של האמריקאים. האמריקאים הצליחו לעצור טנק נוסף, לאחר שפגז 105 מ"מ פגע במזקו"ם שלו. זחלי הטנקים ניתקו את קווי התקשורת בין הרגלים לסוללת ההוביצרים והגבירו את הבלבול בקרב האמריקאים. פרי נפצע ברגלו מאש מנשק קל לאחר שניסה לגרום לאנשי הצוות מאחד הטנקים הפגועים להיכנע. הסוללה שלו המשיכה לירות לעבר הטנקים ללא השפעה.
טור שני של 25 טנקי T-34 התקרב אל כוח המשימה בתוך כשעה. הטנקים בטור זה נעו קרוב זה לזה, בצמדים או בשלשות, ללא מבנה או ארגון מסודר והסוללה הצליחה לפגוע במזקו"ם של טנק נוסף ולעוצרו, ולגרום נזק לשלושה נוספים. הטנקים הצפון-קוריאניים השמידו את ההוביצר הקדמי (מס' 6) ופצעו את אחד מאנשי צוותו, הרגו ופצעו כעשרים חיילי רגלים והשמידו את כל כלי הרכב של הגדוד שחנו מאחורי קו ההגנה[13]. אחד ההוביצרים נפגע מנפילת פגז קרוב וחלק מאנשי הסוללה החלו לנטוש אותה, אם כי פרי הצליח לשכנע את רובם לשוב לעמדותיהם. אף על פי שסמית' טען שהאמין שמצבם של הרקטות התדרדר בשל גילם, הוגם חוסר היעילות של הבזוקות בקוטר 2.36 אינץ' שוב ושוב כבר כנגד השריון הגרמני בתקופת מלחמת העולם השנייה. בשל קיצוצי התקציב בתקופה שלאחר המלחמה לא סופק לאנשי הדיוויזיה ה-24 גרסת הבזוקה המשופרת בקוטר 3.5 אינץ' מדגם M20, אשר הייתה מצוידת בפגזי מטען חלול בעלי יכולת של חדירת שריון מתוצרת סובייטית[14]. לאחר שחצו אחרוני הטנקים את קו ההגנה האמריקאי, לא נראו כוחות צפון-קוריאניים נוספים במשך כשעה.
טור הרגלים
בסביבות השעה 11:00 נצפו שלושה טנקים נוספים שקרבו מצפון. מאחוריהם נעה שיירת משאיות באורך של כ-10 ק"מ אשר נשאה שני רגימנטים מלאים שהתקדמו מסיאול: הרגימנט ה-16 והרגימנט ה-18, שהשתייכו לדיוויזיית הרגלים ה-4 של צבא קוריאה הצפונית ומנו כ-5,000 איש בפיקודו של מייג'ור גנרל לי קון-מו. כפי הנראה, לא קיימה השיירה קשר עם טורי הטנקים שהקדימו אותה, ואנשיה לא היו מודעים לנוכחות האמריקאים באזור[11].
ב-11:45, כאשר הגיעה קדמת השיירה למרחק של כ-900 מטרים מעמדותיהם, נתן סמית' את הפקודה וכוח המשימה פתח באש מכל כלי הנשק שברשותו. המרגמות, המקלעים ואש הרובים השמידו מספר משאיות ופיזרו את הטור. שלושת הטנקים התקרבו למרחק של כ-300 מטרים מעמדות האמריקאים ופתחו באש, כאשר מאחוריהם נערכו כ-1,000 רגלים בשטחי גידול האורז שממזרח לדרך וניסו לאגף את האמריקאים אך נהדפו. סמית' ניסה להנחית על הכוח הצפון-קוריאני מכת-אש באמצעות ההוביצרים, אך השליחים לא הצליחו להגיע אל מקום הסוללה, והוא הניח שכליה הושמדו על ידי הטנקים. בתוך 45 דקות נערך כוח מאגף נוסף ממערב לדרך, ואילץ את סמית' להסיג מחלקה אחת לצידה המזרחי. זמן קצר לאחר מכן החלו עמדות האמריקאים לספוג אש ארטילרית מצד הצפון-קוריאנים[15].
נסיגה אמריקאית
כוח המשימה סמית' הצליח להחזיק בקו ההגנה שלו במשך שלוש שעות, אך ב-14:30 הורה סמית' לכוחותיו לסגת, תוך שהם סובלים ממחסור בתחמושת ומניתוק של קווי התקשורת. בשלב זה נעו הצפון-קוריאנים משני אגפי הכוח האמריקאי ולכיוון עורפו. סמית' ארגן נסיגה מסודרת, כך שכל יחידה נסוגה בתורה וזכתה לחיפוי מיחידות אחרות. פלוגה C נסוגה לאחור ובעקבותיה החובשים, פלוגת המפקדה ובמאסף פלוגה B. עם זאת, לא קיבלה מחלקה 2 של פלוגה B את ההוראה לסגת, וכשגילו זאת אנשיה כבר נותרה היחידה מבודדת ונסיגה מסודרת לא הייתה עוד אפשרית. המחלקה נטשה את רוב ציודה בעמדותיה, שם הם נפלו כשלל בידי הצפון-קוריאנים. מרבית הנסוגים הצליחו להימלט מנפילה בשבי, אך מספר פצועים אשר שכבו באלונקות נותרו מאחור, יחד עם החובש שטיפל בהם. הפצועים האמריקאיים נמצאו מאוחר יותר כאשר הם נורו בעודם שוכבים באלונקותיהם, והחובש לא נראה שנית. קצין צפון-קוריאני סיפר מאוחר יותר להיסטוריון ג'ון טולנד (John Toland) ש"האמריקאים נראו מפוחדים מכדי להילחם"[16][17].
הנסיגה האמריקאית המסודרת התמוטטה עד מהרה והפכה לבריחה מבוהלת וחסרת ארגון. מרבית האבדות אותן ספג כוח המשימה נגרמו בשלב זה, בו היו החיילים החשופים ביותר לאש האויב. השורדים מכוח המשימה הגיעו לעמדותיה של סוללה A, והתותחנים נטרלו את ההוביצרים באמצעות הסרת הכוונות והסדנים ונסוגו בצורה מסודרת עם שאר חיילי הכוח עד לפאתיה הצפוניים של אוסן, שם הוסתרו מרבית כלי הרכב של הכוח ומשום כך נותרו ללא פגע[18]. הכוח נע על גבי כלי הרכב לעבר פיונגטהאק (Pyongtaek) וצ'אונאן (Cheonan) תוך איסוף חיילים שפיגרו מאחור, וחברו לבסוף אל יחידות נוספות של הדיוויזיה ה-24, אשר הקימו קו הגנה שני.
250 חיילים מכוח משימה סמית' שבו לקווי האמריקאים לפני רדת החשיכה, כאשר כ-150 חיילים נוספים נהרגו, נפצעו או הוכרזו כנעדרים. מרבית החיילים החסרים, אשר פיגרו מאחור, הגיעו במהלך הימים הבאים אל קו ההגנה שהקימו האמריקאים. החיילים האחרונים, אשר השתייכו למחלקה ה-2 מפלוגה B, הגיעו לצ'אונן לאחר חמישה ימים, כ-30 דקות בלבד לפני הצבא הצפון-קוריאני. על פי ספירה ראשונית, ספג כוח משימה סמית' 20 הרוגים בלחימה, 130 פצועים או נעדרים ו-36 שבויים. לאחר המלחמה תוקן שיעור האבדות ל-60 הרוגים, 21 פצועים ו-82 שבויים, כאשר 32 מתוכם מתו בשבי. שיעור האבדות הגיע ל-40% מכלל אנשי כוח משימה סמית'. כוחות אמריקאיים שהתקדמו צפונה לאחר מתקפת הנגד המוצלחת מפוסן, גילו מאוחר יותר סדרה של קברים רדודים אשר הכילו גופות של חיילי הדיוויזיה ה-24. כולם נורו בעורפם, כאשר ידיהם היו כבולות בחוט טלפון. אבדות הצפון-קוריאנים היו 42 הרוגים, 85 פצועים ו-4 טנקים מנוטרלים או מושמדים. ההתקדמות הצפון-קוריאנית עוכבה למשך כשבע שעות.
תוצאות הקרב
קרב אוסן היה הפעולה היבשתית הראשונה של ארצות הברית במלחמה. הקרב הבליט את העובדה שהכוחות האמריקאיים היו חלשים ובלתי מוכנים ללחימה; הציוד המיושן לא הספיק כדי לעמוד בפני השריון, והיחידות חסרות הניסיון ובעלות האימון הלוקה לא היוו יריב ראוי לכוחות הצפון-קוריאנים, אם כי לנחיתות המספרית המשמעותית הייתה בוודאות השפעה עמוקה על תוצאות קרב זה והקרבות העתידיים לבוא. כוחות אמריקאיים בלתי-ממושמעים נטשו את עמדותיהם לפני הזמן, והותירו מאחור ציוד ופצועים שנפלו לידי הצפון-קוריאנים. סמית' סיפר מאוחר יותר, כי הרגיש שנשאר בעמדתו זמן רב מדי ואפשר בכך לצפון-קוריאנים לאגף את כוחותיו ולהסב אבדות כבדות במהלך הנסיגה של אנשיו. חולשות אלו יחזרו שוב גם ביחידות אמריקאיות אחרות במהלך החודש שלאחר הקרב באוסן, כאשר הדף אותן הצבא הצפון-קוריאני לאחור.
אף על פי שנפגע קשות, עמד כוח סמית' במשימתו כאשר הצליח לעכב את התקדמות הצפון-קוריאנים למשך מספר שעות. במהלך הקרב הצליח רגימנט הרגלים ה-34 מהדיוויזיה ה-24 להקים קו הגנה שני בפיונגטהאק, כ-24 ק"מ דרומית משם, אך בדומה לקרב באוסן הובס גם כן. במהלך החודש שלאחר מכן, הייתה הדיוויזיה ה-24 מעורבת במספר גדול של עימותים במטרה להשהות את התקדמות הצפון-קוריאניים, כאשר התוצאה של קרבות אלה נותרה זהה; בתוך שבוע נהדפה הדיוויזיה לעבר טאיג'ונג, שם הובסה שוב בקרב שנערך במקום. הצפון-קוריאנים הצליחו שוב ושוב להכריע את עמדות ההגנה האמריקאיות והדפו את האחרונים לעבר פוסן, שם נערך הקרב אשר הסתיים בתבוסתו של כוח הפלישה הצפון-קוריאני.
שלושה חודשים מאוחר יותר, ב-19 בספטמבר, הייתה אוסן לנקודת המפגש בין יחידות האו"ם תחת פיקוד הארמייה השמינית, אשר נעו מדרום, לבין כוחות הקורפוס העשירי שהתקדמו מצפון לאחר הנחיתה באינצ'ון. היה זה שיאו של מאמץ התקפי, אשר הסתיים בתבוסתו המלאה של הצבא הצפון-קוריאני בקוריאה הדרומית[19].
בשנים שלאחר מלחמת קוריאה השתמש צבא ארצות הברית באזור בו התאמן כוח משימה סמית' ביפן כאתר זיכרון. אנדרטה לזכר חללי כוח משימה סמית' הוקמה גם בשדה הקרב באוסן, בו נערך טקס זיכרון שנתי על ידי אנשי הארמייה השמינית, אשר עדיין מוצבת בקוריאה הדרומית.
לקריאה נוספת
- Hastings, Max. The Korean War. Pan Macmillan, 2012. מסת"ב 0330528971
- Malkasian, Carter. The Korean War 1950-1953. Taylor & Francis, 2001. מסת"ב 1579583644
- Sloan, Bill. The Darkest Summer: Pusan and Inchon 1950: The Battles That Saved South Korea--and the Marines--from Extinction. Simon and Schuster, 2009. מסת"ב 1416575936
קישורים חיצוניים
- UN Forces First Battle Memorial
- Ed Timperlake, "Remembering the Battle of Osan: An Enduring Alliance". Sldinfo.com. April 16, 2014
הערות שוליים
- ^ Sloan, עמוד 51
- ^ Malkasian, עמודים 20-23
- ^ Malkasian, עמודים 23-24
- ^ Sloan, עמודים 48-49
- ^ Sloan, עמודים 47–48, 50-51
- ^ Sloan, עמוד 53
- ^ Sloan, עמודים 49-50
- ^ Sloan, עמוד 54
- ^ Sloan, עמוד 56
- ^ Sloan, עמודים 55-56
- ^ 11.0 11.1 Hastings, עמוד 6
- ^ Sloan, עמוד 57
- ^ Sloan, עמודים 57-58
- ^ Hastings, עמוד 5
- ^ Hastings, עמודים 6-7
- ^ Hastings, עמודים 7-9
- ^ Sloan, עמודים 59-65
- ^ Sloan, עמודים 59-61
- ^ Malkasian, עמוד 27
