קרב אומן
 | ||||||||||||||||||
| כוחות וורמאכט במסע | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 10 ביולי 1941 – 8 באוגוסט 1941 (4 שבועות ויומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דרום-מערב אוקראינה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
קרב אומן היה אחד מסדרה של מערכות כיתור מוצלחות שביצע הצבא הגרמני, בשלבים הראשונים של מבצע ברברוסה (הפלישה הגרמנית לשטח ברית המועצות). במהלך הקרב, שהתנהל בשטח דרום-מערב אוקראינה, כיתרו כוחות של קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, שתי ארמיות סובייטיות באזור העיר אומן, ולאחר השלמת חיסולן, לקחו בשבי עשרות אלפי חיילים סובייטים.
רקע
בשבועות הראשונות של מבצע ברברוסה קבוצת ארמיות דרום התקדמה מזרחה תוך כיבוש לבוב (30 ביוני) וז'יטומיר (10 ביולי). במהלך פרק זמן זה הצליחה קבוצת הפאנצר הראשונה להדוף ולהביס מתקפת נגד גדולה, שערכו כוחות שריון סוביטיים, שכללו כ-2500 טנקים, ולגרום להם אבידות כבדות ביותר.
ב-10 ביולי הועבר הפיקוד הכולל על החזית הדרומית והחזית הדרום-מערבית לידי סמיון בודיוני. התפקיד שהוטל עליו היה לתאם את פעולות שתי החזיתות, שכללו ביחד כ-1.5 מיליון חיילים, והגנו על שטח אוקראינה המערבית. אולם זמן קצר לאחר מינויו, תקעה קבוצת הפאנצר הראשונה, בפיקוד אוואלד פון קלייסט, טריז בין הכוחות הסוביטיים במרחב קייב, לבין הכוחות שהחזיקו במרחב ויניצה-אומן וכבשה את העיר ברדיצ'ב ב-15 ביולי. 2 קורפוסי הפאנצר של קלייסט המשיכו לנוע לכיוון דרום-מזרח, ואיימו לאגף מצפון את הארמיות הסובייטיות ה-6 ה-12 וה-18. הארמייה ה-17 הגרמנית בפיקוד קרל-היינריך פון שטילפנגל, חצתה את נהר הבוג הדרומי באזור ויניצה, וכוחותיה התקדמו מזרחה ממערב ומצפון-מערב לאומן. במקביל התקדמו יחידות של הארמייה ה-11 הגרמנית מגבול רומניה לכיוון צפון-מערב, בסיוע יחידות מצבאות רומניה והונגריה. הם חצו את נהר דנייסטר באזור מוהיליב-פודילסקי ודובסרי, ואיימו לאגף מדרום את הכוחות הסוביטיים באזור אומן.
מהלך הקרב
הפיקוד הסובייטי העליון (הסטבקה) ופיקוד החזית הדרום-מערבית העריכו בתחילה, שהמטרה העיקרית של קבוצת ארמיות דרום הגרמנית היא לחצות את נהר הדנייפר באזור שבין קייב לצ'רקסי. לכן הם המעיטו בהערכת הסכנה הנשקפת לארמיות ה-6 וה-12, שהחזיקו באזור אומן. הארמיות ה-6 ה-12 וה-18 קיבלו אמנם אישור להתחיל לבצע נסיגה מוגבלת מזרחה, כדי לייצב קו הגנה חדש שייגן על דרכי הגישה לדנייפר, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
רק ב-20 ביולי, כאשר קורפוס הפאנצר ה-48 של קלייסט, אשר נע דרומה ממזרח לאומן, ניתק כמעט את כל הצירים, שחיברו את הכוחות הסוביטיים באזור אומן לעורפם, הבין לבסוף הפיקוד הסובייטי את חומרת הסכנה הנשקפת לארמיות ה-6 וה-12, והחל לנקוט בצעדי נגד. הארמייה ה-26 קיבלה הוראה לתקוף לכיוון דרום-מערב מאזור צ'רקסי. ההתקפה כוונה נגד האגף השמאלי של "קבוצת הפאנצר הראשונה" (שנחשף כאשר כוחותיה פנו לכיוון דרום-מזרח), במטרה לנתק את ראשי החץ הגרמניים ולחבור לכוחות הסוביטיים במרחב אומן. במקביל נצטווה קורפוס ממוכן מהארמייה ה-9 לנוע צפונה ולתקוף את קורפוס הפאנצר ה-48 ממזרח לאומן.
התקפת הנגד של הארמייה ה-26 נחלה הצלחה מוגבלת בשלביה הראשונים, והארמייה אף כבשה מחדש את העיר בילה צרקווה, אך הגרמנים הספיקו להחיש לאזור קורפוס מהארמייה ה-17, שבלם את המשך ההתקדמות של הארמייה ה-26, שלא קיבלה סיוע של כוחות שריון. לאחר 5 ימי לחימה קשה, במהלכם סבלה הארמייה ה-26 אבידות כבדות, נבלמה מתקפת הנגד והכוחות התוקפים נאלצו לסגת לעמדות המוצא שלהם.
ב-21 ביולי החלו הארמיות ה-6 וה-12 לנוע מזרחה במטרה לחבור לארמייה ה-18 ולהחלץ מהכיתור הגרמני. אולם במקביל החלה גם הארמייה ה-18 לסגת מזרחה ללא תאום עם יחידות הארמייה ה-12, וכתוצאה מכך המרחק בין שתי הארמיות למעשה לא הצטמצם. במטרה לשפר את התאום בין הכוחות הסוביטיים באזור אומן, החליטה הסטבקה להעביר אותם תחת פיקוד החזית הדרומית.
מפקד החזית הדרומית, איוואן טיולנב, נדרש לחלץ את שתי הארמיות שהועברו תחת פיקודו מסכנת הכיתור הגרמני, אך התקשה לסייע להן, משום ששתי הארמיות שלו (הארמיות ה-18 וה-9) נמצאו אף הן תחת לחץ מתמיד מצד הארמייה ה-11 הגרמנית והארמייה הרומנית ה-4 שהתקדמו מערבה מהגבול הרומני. בנוסף לכך, התקדמות הקורפוס ה-30 של הארמייה ה-11 מדרום לאומן, יצרה תריז בין הארמיות ה-9 וה-18, ודחקה חלק מכוחות הארמייה ה-18 לכיס שהחל להיווצר באזור אומן. החזית הדרומית ניסתה לתקן את המצב באמצעות התקפת נגד, שבוצעה על ידי 2 קורפוסים של הארמיות ה-9 וה-18 ב-28 ביולי, אך הקורפוס ה-30 הדף את המתקפה הסובייטית וחידש את התקדמותו מזרחה ב-1 באוגוסט.
מהמסמכים שנחשפו בארכיונים הסוביטיים ניתן ללמוד שמפקדת החזית הדרומית לא הבינה את תמונת המצב, והפקודות שהיא נתנה לכוחות בפיקודה היו במקרים רבים מנותקות מהמציאות בשטח. הארמיות ה-6 וה-12 המשיכו לסגת מזרחה באיטית תוך כדי לחימה, וכאשר הגיעו לעמדותיהן המתוכננות יחידות הפאנצר גרמניות כבר נמצאו עמוק בעורפם. כאשר הם קיבלו לבסוף את פקודת הנסיגה ב-28 ביולי, הם נצטוו לסגת מזרחה (למרות שדרכי הנסיגה לכיוון זה כבר נותקו על ידי הגרמנים), במקום לכיוון דרום-מזרח, שם עדיין נותרה פירצה בטבעת הכיתור הגרמנית המתהדקת.
ב-2 באוגוסט נסגרה טבעת הכיתור הגרמנית כאשר דיוויזיית הפאנצר ה-11 מקורפוס הפאנצר ה-48 של קלייסט, חברה עם הקורפוס ה-52 של הארמייה ה-17, באזור פרוומייסק, מדרום מזרח לאומן. למחרת התחזקה טבעת הכיתור כאשר דיוויזיית הפאנצר ה-16 מקורפוס הפאנצר ה-14 חברה לקורפוס ממוכן הונגרי ("הקורפוס הקרפטי"), שהיה מסופח לארמייה ה-17. הכוחות הסוביטיים המכותרים נדחקו בהדרגה לשטח מצומצם בגודל כ-20 קמ"ר ממזרח לאומן. בתוך הכיס נלכדו הארמיות ה-6 וה-12 של הצבא האדום וחלק מיחידות הארמייה ה-18. הכוחות הסוביטיים המכותרים ניסו שוב ושוב לפרוץ את טבעת הכיתור של כוחות הציר, אך בדרך כלל ללא הצלחה. רק כ-11 אלף חיילים וכ-1000 משאיות הצליחו לפרוץ את הכיתור ולחבור לכוח העיקרי של הצבא האדום. שטח הכיס הסובייטי הצטמצם במהירות כתוצאה מלחץ כוחות הציר, שתקפו אותו מכל העברים, ועד ה-8 באוגוסט הושלם חיסול הכוחות המכותרים ב"כיס אומן" ועשרות אלפי חיילים סובייטים נפלו לשבי הגרמני. לפי טענות הגרמנים, במהלך חיסול הכיס הם השמידו או לקחו שלל רק 317 טנקים סוביטיים, עובדה המצביעה על חולשת הכוחות המשוריינים שנותרו לצבא האדום בשלב זה של המערכה, בעקבות האבידות הכבדות שנגרמו להם במהלך החודש הראשון של הפלישה הגרמנית לברית המועצות.
תוצאות הקרב
לפי הערכות גרמניות, ספג הצבא האדום כ-200 אלף אבידות במהלך המערכה סביב "כיס אומן", מתוכם כ-103 אלף שבויים. 24 דיוויזיות סובייטיות הושמדו, או הפסיקו להתקיים ככוח לוחם משמעותי. הארמיות הסובייטיות ה-6 וה-12 הושמדו כמעט לחלוטין, והארמיות ה-18 וה-26 ספגו אבידות כבדות. התבוסה המוחצת במערכה סביב אומן, ביחד עם האבידות הכבדות שספגו כוחות החזית הדרומית והחזית הדרום-מערבית במהלך החודש הראשון של מבצע ברברוסה, אילצו את שרידי שתי החזיתות לסגת לקו נהר הדנייפר, ואיפשרו לכוחות הציר לכבוש כמעט את כל שטח אוקראינה הדרומית עד לסוף אוגוסט 1941.
חלק מהחיילים והמפקדים הסוביטיים שנפלו לשבי בכיס אומן, שוחררו עם תום המלחמה, אך חלק מהמפקדים הבכירים ששרדו את השבי הגרמני, נשפטו והוצאו להורג בעוון בגידה לאחר המלחמה. אחד מהם היה פאבל פונדלין, מפקד הארמייה ה-12. רק לאחר מותו של יוסיף סטלין, ועלייתו לשלטון של ניקיטה כרושצ'וב ב-1956, טוהרו שמותיהם והם זוכו מכל אשמה.
קישורים חיצוניים
- תיאור מפורט של הקרב (ברוסית)
