קצרנות

קצרנות היא שיטת כתיבה אשר משפרת במידה ניכרת את מהירות הכתיבה, באמצעות שימוש בסמלים וסימנים. המטרה המוצהרת היא תמלול בזמן אמת.

התהליך מכונה בלועזית סטנוגרפיה (מן המילים היווניות "סטנוס", שמשמעו "צר" או "קרוב", ו"גראפוס", שמשמעו "כתיבה"). יש המכנים את השיטה "ברכיגרפיה" (כתיבה קצרה) או "טכיגרפיה" (כתיבה מהירה). השיטה מוכרת באנגלית גם בשם Shorthand, בעוד כתב מחובר ידוע כ-Longhand (אך מוכר יותר כ-Cursive).

קיימות שיטות רבות של קצרנות, עם סמלים או קיצורים למילים מקובלות, שמאפשרות למי שמאומן היטב בשיטה לכתוב במהירות הדיבור. שיטות הקצרנות מיועדות לשפה ספציפית או מערכת כתב מסוימת. לרוב, עבור שפה מסוימת התפתחו מספר שיטות שונות.

היסטוריה

שיטות קצרנות רווחו כבר ביוון העתיקה. מרקוס טוליוס טירו, מזכירו של קיקרו ברומא העתיקה, פיתח את הסימנים הטירוניים (אנ') ונחשב כממציא הקצרנות. הקצרנות שימשה עד ימי הביניים בעיקר בארכיונים ובתיעוד רשמי. בעת החדשה נפוצו בעיקר באנגליה, החל מן המאה ה-17, שיטות קצרנות המתבססות על עקרון גאומטרי. אלה נפוצו ברחבי אירופה.

שימושים בהווה

אף שאמצעים טכנולוגיים הפחיתו במידה רבה את הצורך בקצרנים בעבודת העיתונות ואף בבתי משפט, הרי שבפרלמנטים רבים עדיין נעשה שימוש שוטף בקצרנים מקצועיים המתעדים את דברי המליאה. כך למשל מסוגלים הקצרנים בבונדסטאג לרשום בקצרנות דיבור בקצב של עד 500 הברות בדקה (חדשות מוקראות באמצעי התקשורת בקצב של 260 עד 340 הברות בדקה). הקצרנות משמשת גם מחוץ למוסדות רשמיים לצורך תיעוד עצמאי של הרצאות וישיבות. קצרן מקצועי מסוגל על פי רוב לעמוד בקצב של 360 הברות לדקה ויותר.

שיטות הקצרנות נבדלות בין שפה לשפה, בגלל מבנה ההברות השונה. לשפה האנגלית עשרות רבות של שיטות קצרנות.

קצרנות בעברית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. הסיבה היא: חסרה פסקת דוגמאות לקצרנות בעברית.

קצרנות עברית החלה באמצע המאה ה-19, אך לא זכתה לתפוצה נרחבת שכן לא הייתה נחוצה בעת ההיא. פיתוח הקצרנות העברית החל בתקופה ההיא ומצא ביטוי בפרסומו משנת 1866 של מקס גרינבאום-גנדש, שהמציא נוסחה עברית לשיטת גבלסברגר. את עבודתו זו המשיך בשנת 1877 הגרמני לרפלד. אליהו הלוי ספיר הציג שיטה אחרת ב-1892 ובמלאכה זו עסקו גם הדרליך בגרמניה, י. רוזנברג בווינה, ול. קוץ בברסלאו, בסוף המאה ה-19.

ככל שהלכה והתפתחה השפה העברית, הלך וגבר הצורך בקצרנות עברית. מסיבה זו ראתה אור ב-1921 בווינה, עבודתו של המורה הירושלמי דוד טמס. מיד אחריו, ב-1922, פרסם י. בן-ישראל (צולמן) ספרון בשם "שטת-למוד סטנוגרפיה עברית" (הוצאת "הספר", ירושלים). המחבר מציע עקרונות לקצרנות עברית, וכותב "בהיותי חדור הכרה, שביצירת שטתי זו, הנני נותן דחיפה עצומה להתקדמות מקצע זה, שהנהו כמעט חדש בשפתנו, איני משלה את נפשי להאמין, שהגעתי כבר בה לתכלית השלמות", ועל-כן הוא פונה לקוראיו "ליסד במקומם אגודה, שלם השתלמות בסטנוגרפיה", ולהמציא למחבר הערות והצעות לשיפור.

ככל הנראה, השיטה הנפוצה ביותר בקצרנות העברית היא שיטתו של יעקב מימון שפורסמה בשנת 1930 בירושלים, זו מבוססת על עקרונות הקצרנות של האחים הגרמניים אלברכט (פול') ופליקס פון קונובסקי (גר').

השימוש בקצרנות נעשה ברישום הוויכוחים בקונגרסים הציוניים, הפרוטוקולים במשפט אייכמן, בצה"ל ואף היום ישנם דיונים בכנסת ישראל שנרשמים כך^[1]. שיטתו של מימון הונהגה בכנסת.

שיטה

הקצרנות העברית, לשיטותיה השונות, תמיד נכתבת משמאל לימין, כמו בכתב הלטיני. כל סימן בקצרנות הוא מילה בפני עצמה. הסיבה לכיוון הכתיבה הזה היא כי רוב האנשים ימניים ולכן משיכה של היד הכותבת היא מהירה יותר מדחיפה. בקצרנות הבסיסית, המלאה, נכתבות כל התנועות והעיצורים שמרכיבים את המילה, כלומר לא לפי הכתב העברי המקובל. על השיטה הבסיסית מתווספות עוד שיטות לקיצור הכתיבה.

בהלכה

פוסקי הלכה התייחסו לקצרנות לעניין איסור כתיבה בשבת ובחול המועד. רבנו חננאל בהתייחסו למחלוקת בשאלת כתיבת אות אחת נוטריקון בשבת, כתב^[2]: "נוטריקון הוא לשון יון. וסופרי המלכים והשרים שלהם יש להן כתב שקוראין אותו נוטריק' ואומר המלך לסופר כתוב טופס והמלך מסדר לפניו בפיו והסופר כותב מפיו מילי שמשמשת כמה ובשיטה אחת כותב מגלה וזהו נוטריקו". באופן כללי מוסכם על פוסקי ההלכה שאף על פי שבקצרנות משתמשים בסימנים ולא באותיות, כתיבת שני סימני קצרנות בשבת אסורה מהתורה^[3]. הרב יהודה לייב צירלסון כתב שכתיבה בקצרנות אסורה גם בחול המועד^[4].