קמרון הצרפתית
.svg) | |
 מנדטים של חבר הלאומים במזרח התיכון ובאפריקה; קמרון היא מנדט מס' 9 במפה | |
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה | צרפתית |
| עיר בירה | יאונדה |
| היסטוריה | |
| הקמה | כיבוש קמרון |
| תאריך | 1916 |
| פירוק | עצמאות |
| תאריך | 1960 |
| ישות קודמת |
 קמרון הגרמנית |
| ישות יורשת |
 קמרון |
קמרון הצרפתית (בצרפתית: Cameroun) הייתה שטח המנדט של חבר הלאומים במרכז אפריקה. כעת היא מהווה חלק מהמדינה העצמאית של קמרון.
היסטוריה
רקע היסטורי
האזור של קמרון של ימינו הוכפף לריבונות גרמנית במהלך "המרוץ לאפריקה" בסוף המאה ה-19. פרוטקטורט גרמני החל בשנת 1884 עם אמנה עם ראשי מקומיים באזור דואלה, ובמיוחד נדמובה אונה בל, ולאחר מכן בהדרגה הוא הורחב לפנים הארץ. [1] בשנת 1911, ויתרה צרפת על חלקים משטחה לקמרון הגרמנית, כתוצאה ממשבר אגאדיר, והשטח החדש כונה מעתה קמרון החדשה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, מדינת החסות הגרמנית נכבשה על ידי כוחות בריטיים וצרפתיים, ומאוחר יותר נמסרה כמנדט לבריטניה וצרפת על ידי חבר הלאומים ב-1922. המנדט הבריטי היה ידוע כקמרון הבריטית והמנדט הצרפתי כקמרון. לאחר מלחמת העולם השנייה כל אחד משטחי המנדט הפך לשטח אמון של האו"ם. התקוממות בראשותו של רובן אום ניובה ואיחוד עמי קמרון (UPC) פרצה בשנת 1955, שדוכאה בחוזקה על ידי הרפובליקה הצרפתית הרביעית. קמרון הצרפתית הפכה עצמאית כרפובליקת קמרון בינואר 1960 ובאוקטובר 1961 הצטרף אליה החלק הדרומי של קמרון הבריטית כדי להקים את הרפובליקה הפדרלית של קמרון. החלק הצפוני המוסלמי של קמרון הבריטית בחר באיחוד עם ניגריה במאי אותה שנה. הסכסוך עם ה-UPC נמשך עד שנות השבעים.
תקופת בין המלחמות
לאחר מלחמת העולם הראשונה, קמרון הצרפתית לא שולבה באפריקה המשוונית הצרפתית (AEF) אלא הייתה שטח עצמאי תחת מנדט צרפתי. צרפת נקטה מדיניות התבוללות במטרה לשכח את הנוכחות הגרמנית, על ידי לימוד צרפתית על כל השטח והטלת החוק הצרפתי, תוך שמירה על "הפוליטיקה הילידית", שכללה שמירה על השליטה במערכת המשפט ובמשטרה, ואילו לסבול סוגיות משפטיות מסורתיות. הממשל הקולוניאלי גם עקב אחר מדיניות בריאות הציבור (אז'ן ז'אמוט עשה מחקר על מחלת השינה) וכן עודד את הפרנקופוניה. שארל אטנגאנה, שמונה לראש הצוות הראשי על ידי הגרמנים, וראשי שבטים מקומיים אחרים הוזמנו לצרפת, ופול סופו פריסו מונה לנשיא JEUCAFRA (נוער צרפתי בקמרון). שארל אטנגאנה ביקר בתערוכת המושבות בפריז בשנת 1931 והשתתף בכנס הקולוניאלי הצרפתי בשנת 1935. צרפת דאגה להעלים את כל שרידי הנוכחות הגרמנית וכוונה למגר כל זכר לגרמנופיליה. הגזענות הצרפתית נפוצה די מהר בכל המושבה, והסנטימנט האנטי-צרפתי עקב אחר כך וחוזק בסוף שנות הארבעים.
מלחמת העולם השנייה
_Monument_au_g%C3%A9n%C3%A9ral_Leclerc.jpg)
בשנת 1940 הצטרפה קמרון הצרפתית לצרפת החופשית כאשר הגנרל פיליפ לקלרק נחת בדואלה, לכד אותה ב-27 באוגוסט ואז עבר ליאונדה, שם נאלץ המושל מטעם צרפת של וישי, רישאר ברונו למסור את הממשל האזרחי של קמרון הצרפתית.[2]
לאחר המלחמה
לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה קמרון הצרפתית לשטח נאמנות של האו"ם ואוחדה באיחוד הצרפתי. מתחילת שנות הארבעים עודדו הרשויות הקולוניאליות מדיניות של פיזור חקלאי לגידולים חד-תרבותיים: קפה במערב, כותנה בצפון וקקאו בדרום. הקמת כבישים אפשרה ניצול גדול יותר של עץ. מתוך סך של שלושה מיליון תושבים, שטח קמרון הצרפתי מנה 10% מתנחלים, רבים שהיו תושבים עשרות שנים, וכ-15,000 איש המקושרים לממשל הקולוניאלי (עובדי מדינה, סוכנים פרטיים, מיסיונרים וכו').[3]
בשנת 1946 הוקמה אספה מייצגת של קמרון הצרפתית (ARCAM). פול אז'ולאט ואלכסנדר דואלה מנגה בל נבחרו לנציגי האספה הלאומית הצרפתית. כמה בתי ספר פרטיים וציבוריים נפתחו, בעוד שהתלמידים הטובים ביותר נשלחו לדקר (סנגל) או לצרפת ללמוד בקולג'. הממשל הקולוניאלי בנה גם תשתיות חשמל ומים בערים גדולות. בשנת 1952 הפכה האספה המייצגת לאספה הטריטוריאלית של קמרון (ATCAM).
האיחוד של עמי קמרון (UPC), מפלגה אנטי-קולוניאליסטית שהוקמה בשנת 1948, ונאבקה לאיחוד של שתי הקמרונים ולעצמאות הוצאה מחוץ לחוק בשנת 1955. אז החלה מלחמה קולוניאלית אשר נמשכה לפחות שבע שנים, כאשר הרפובליקה הצרפתית הרביעית הובילה דיכוי קשה של התנועה האנטי-קולוניאליסטית. הסכסוך מצא את שורשיו באופוזיציה בין המתנחלים לבין אנשי האיגודים המקצועיים בקמרון בערים. לאחר ועידת בראזוויל בינואר 1944, שבמהלכה ממשלת הרפובליקה הצרפתית (GPRF) הוציאה כמה הבטחות הנוגעות לשלטון עצמי פרוגרסיבי, התארגנו המתיישבים בשנת 1945 ב"אחוזות קולוניזציה כלליות" (Etats généraux de la colonization).
A Cercle d'études marxistes (מעגל לימוד מרקסיסטי) נוצר על ידי קמרונים ב-1945, זמן קצר לאחר מכן על ידי הקמתה של ברית האיגודים המקצועיים של הקונפדרציה של קמרון (Union des syndicats confédérés du Cameroun, USCC) ביוזמת של קונפדרציית העבודה הצרפתית. עימותים פרצו בספטמבר 1945, כאשר המתיישבים התדיינו באלימות עם המושל הצרפתי. חברי ה-USCC נעצרו. בשנת 1948 הפך רובן אום ניובה לראש תנועת ההתנגדות, עם תוכנית לאומנית ומהפכנית. ה-UPC של ניובה היה בהתחלה רק החלק המקומי של העצרת הדמוקרטית האפריקאית שהוקמה בשנת 1946. עם זאת, היא סירבה להתפצל, וכך גם המפגש הדמוקרטי באפריקה עם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF) בשנת 1950. לאחר כמה מרידות ומתחים הולכים וגוברים עם הממשל הקולוניאלי, הוצא ה-UPC מחוץ לחוק ב-13 ביולי 1955 על ידי המושל רולאן פרה, מה שאילץ את ניובה להסתתר, משם הוביל מלחמת גרילה נגד הממשל הצרפתי.
שלטון עצמי בשנת 1956 והמשך המלחמה
בשנים 1957–1958 החל פייר מסמר, גוליסט וראש הנציב הקומוניירי של קמרון (הרשות המבצעת של ממשלת צרפת) בתהליך דה-קולוניזציה שהלך רחוק יותר מ-Loi-Defferre (חוק דפרפר) מ-1956. במקביל, הרפובליקה הרביעית הסתבכה במלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954–1962). היא הצליחה להשיג תמיכה של בריטניה בקמרון.
צרפת העניקה אוטונומיה פנימית בשנת 1956, וה-ATCAM הפך לאספה המחוקקת של קמרון (ALCM). אנדרה מארי בידה הפך לראש הממשלה לקראת 1957, ואחמדו אהידג'ו לסגן ראש הממשלה. למרות בקשותיו של רובאן אום ניובה, ראש ה-UPC, הממשלה החדשה סירבה להכשיר את ה-UPC. אנדרה בידה ויתר בשנת 1958, והוחלף על ידי אחידחו, ואילו אום ניובה נהרג על ידי קומנדו צרפתי ב"מאקי" ב-13 בספטמבר 1958. בעקבות מותו התפצל ארגון ה-UPC, בעוד מנהיגים מתחרים, שהעדיפו את מהפכת המרקסיזם, הקצינו את התנועה. החל משנת 1959, המלחמה הקולוניאלית הפכה למלחמת אזרחים, ואחמדו אחידחו תפס את מקומה של צרפת בלחימה ב-UPC. יורשו של ניובה, פליקס-רולאן מופיה, נרצח בשנת 1960 בז'נבה על ידי SDECE, השירותים החשאיים הצרפתיים.
המרד נמשך לאחר הענקת העצמאות, אף על פי ש-UPC פורק רשמית. המרד דוכא באמת רק בשנות ה-70, לאחר מותו של לוחם הגרילה Ossendé Afana במרץ 1966 ובהוצאה להורג של ארנסט Ouandié, מנהיג היסטורי של UPC, בינואר 1971.
ההערכות לגבי מספר קורבנות המלחמה נעו בין כמה עשרות אלפי הרוגים, בעיקר לאחר העצמאות. המלחמה כללה הפרות זכויות אדם על ידי חמושים ב-UPC וכוחות קמרון וצרפת.[3] [4] למרות מאמציו של הסופר מונגו בטי, המלחמה והשיטות האכזריות שהשתמשה ממשלת צרפת הוחלו בצרפת על ידי מלחמת אלג'יריה. היעדר העניין יוחס לשימוש בחיילים מקצועיים בסכסוך, למספר הנמוך של המהגרים הקמרונים בצרפת שביקשו הכרה בפשעים שבוצעו במהלך המלחמה, ולאחרונה גם בנפילת הקומוניזם.
קמרון הצרפתית הפכה עצמאית ב-1 בינואר 1960 והפכה לרפובליקה של קמרון. מלחמת האזרחים עם ה-UPC נמשכה שנים לאחר מכן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Encyclopædia Britannica, 1910 edition, Volume 5, p 112 (Cameroon article)
- ^ Mokake, John N. (2006). Basic Facts on Cameroon History Since 1884. Limbe, Cameroon: Cure Series. pp. 76–77. ISBN 978-9956-402-67-0. OCLC 742316797.
- ^ 3.0 3.1 Marc Michel, "La guerre oubliée du Cameroun", in L'Histoire n°318, March 2007, pp.50-53
- ^ Johnson, Willard R. 1970. The Cameroon Federation; political integration in a fragmentary society. Princeton: Princeton University Press.
31586813קמרון הצרפתית