קלמן טייגמן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Kalman Taigman.jpg

קלמן טייגמן היה אזרח ישראלי שנולד בוורשה שבפולין, והעיד במשפט אייכמן ב -1961 שנערך בירושלים, אך סירב להעיד נגד דמיאניוק וסבר שאיננו אשם. הוא היה מיוזמי מרד מחנה טרבלינקה ולאחר מכן הצטרף לפרטיזנים ולצבא הפולני. בתום המלחמה עלה לארץ ישראל והשתקע בבת ים.[1][2]

ביוגרפיה

קלמן טיגמן למד בבית ספר טכני בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה. הוא היה תלמידו של אדם צ‘רניאקוב אשר כיהן הכראש היהודנראט בגטו ורשה והתאבד בשנת 1942 כאשר התחילו המשלוחים לטרבלינקה. ב-1935 אביו של קלמן היגר לישראל (שבאותם ימים הייתה תחת השלטון הבריטי). קלמן ואמו תכננו להצטרף אליו לאחר שנה או שנתיים, אך המלחמה שיבשה את תוכניותיהם.[2][1]

ב-4 באוקטובר 1942, בהיותו בן 19 נשלח עם אימו אל מחנה ההשמדה בטרבלינקה. הם נלקחו בבוקר מאומשלגפלץ (כיכר גדולה בצפון גטו ורשה) יחד עם עוד שלוש מאות יהודים שרוכזו שם. הם הועמסו בקרונות ללא ידיעה לאן הם נוסעים - הם חשבו שהם הולכים לעבוד. הם שמעו את השמועות שהגיעו בינתיים ממקומות שונים אבל לא רצו להאמין.[3]

זמן קצר לאחר שהם הגיעו לטרבלינקה היא נלקחה להשמדה והוא הועסק על ידי הנאצים בעבודות מיון חפציהם של היהודים שהובלו אל תאי הגזים בזכות מראהו המצודד והיכרות שטחית עם אחד הקאפו (אסיר יהודי שהיה ממונה על אסירים יהודים אחרים). בטרבלינקה לא היו פועלים ולא היו עובדים מלבד היהודים שנאלצו לעבוד במיון חפצי הנידונים למוות ובפינוי הגופות.[4][2] כשנה וארבעה חודשים לאחר מכן, ביום שני, 2 באוגוסט 1943, פרץ מרד טרבלינקה שהביא לסגירתו של מחנה ההשמדה. האנשים החלו לדבר ביניהם ולומר שאם כבר נגזר עליהם למות אז עליהם להלחם. מארגני המרד תכננו למצוא תאריך מסוים שהגרמנים נוסעים להתרחץ, ובמחנה לא נשארים הרבה שומרים ואז להוציא את הנשק מהמבנים, לחלק את הנשק בין כל האנשים במחנה, להשתלט על המחנה ולברוח. הם פיצצו רימונים ליד מצבור דלק (היה שם 5,000 ליטר בנזין) וכל המחנה עלה באש, הכל בער. אנשים נפלו, נהרגו, ומי שלא נהרג, זאת הייתה רק יד ההשגחה.[4][2]

לאחר שקלמן השתתף במרד ונמלט מהמחנה הוא התחבא בבונקר שהיה מוקף בצבא הגרמני. הוא שרד את יערות פולין כפרטיזן ומצא מסתור אצל משפחה. מאוחר יותר אף התגייס לשורות הצבא הפולני ב-1944, שם הוא סבל מאפליה ונשלח ליחידה של יהודים בלבד. אחרי המלחמה הוא נסע לברגן בלזן, כי משם הייתה אפשרות להגיע לישראל על אוניה והוא גילה שדודה שלו, אחותה של אמא שלו, בחיים, ומצא אותה שם. היא פתחה שם מתפרה. הוא פגש שם בחורה ושאל אותה אם יש לה חבר, והיא אמרה לו כן. הוא שאל אם אפשר לראות מי החבר שלה והיא הוציאה מראה ושמה מולו ואמרה – זה החבר שלי. קראו לה רינה וזו הייתה אשתו הראשונה. ביחד הם רצו להגר לישראל אך כאשר הם נסעו לכיוון הארץ ולפני העגינה בנמל חיפה הם נתפסו על האוניה 'מולדת' והעלו אותם לקפריסין לשנה וחצי. לאחר מכן הם עלו לארץ ישראל וקלמן טיגמן התאחד עם אביו שהייתה לו את מכונת הקרח הראשונה בארץ (באותו הזמן לא היו מקררים).[2]

לזוג טייגמן נולד בן יחיד, חיים, והמשפחה השתקעה בבת ים, אותה קלמן לא עזב עד יומו האחרון. קלמן שלט בשפה העברית, לצד פולנית, רוסית, יידיש, גרמנית ואנגלית והתגייס למשטרת ישראל, שבה הפך ליומנאי בשל כישורי השפה שלו. לאחר כמה חודשים במשטרה החליט לנצל את הידע הרב שרכש בעבר ביערנות ובעץ והחל לעבוד במפעל לייצור מכונות נגרות ומתכת. לאחר מספר שנים פתח עסק עצמאי בתחום. בשנת 1983 העסק נקלע למשבר שנבע ממפולת המניות הגדולה, המשפחה הפסידה כספים רבים, הדבר השפיע על רינה טייגמן, אשר הלכה לעולמה בגיל 60 בלבד. אחרי המשבר הזה טייגמן התחתן בשנית עם לאה ליפשיץ, והחליט להפסיק לעבוד כעצמאי. הוא ובנו החזירו את החובות שהיו צריכים להחזיר והוא עבר לעבוד חצי בהתנדבות וחצי בתשלום במחסני החירום של עיריית בת-ים. הוא עשה להם סדר גדול מאד שבהמשך אפילו הועיל במלחמת המפרץ.[2]

כמה שנים לאחר עלייתו לארץ הוא אף התבקש לטוס לגרמניה, שם העיד נגד הנאצים אשר היו חלק מהפיקוד על מחנה ההשמדה. טייגמן העיד נגד פושעי מלחמה רבים. בין היתר, העיד במשפטו של אדולף אייכמן, אך סירב להעיד נגד ג'ון איוון דמיאניוק.[3]

כשתפסו את דמיאניוק, נשארו בחיים ארבעה אנשים. התובע המוביל, מיכאל שקד, הגיע לקלמן שהיה עד מרכזי, וקלמן אמר: ״אתם סתם נטפלים לאדם שלא היה בטרבלינקה. אתם רוצים להאמין בכך אבל הוא לא היה שם. יכול להיות שהוא היה במקומות אחרים, במחנות אחרים, אבל בטרבלינקה האיש הזה לא היה״.[2]

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Despite Treblinka
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 רביטל פרקר, סיפורו של השורד מטרבלינקה, שהלך לעולמו, באתר nrg, ‏6.8.2012
  3. ^ 3.0 3.1 שלומי גיל, הניצולים האחרונים שבים למחנה טרבלינקה, באתר בחדרי חרדים, ‏28.04.2014
  4. ^ 4.0 4.1 יובל גורן וניסן צור, אנחנו ניצולי מחנה טרבלינקה האחרונים, ‏27.10.2010
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0