קלוד-ניקולא לדו
 | |
| לדו מאת מרטין דורלינג | |
| לידה |
21 במרץ 1736 דורמנס, צרפת |
|---|---|
| פטירה | 18 בנובמבר 1806 (בגיל 70) |
| עיסוק | אדריכל ניאו קלאסי |
קלוד-ניקולא לדו (21 במרץ 1736 - 18 בנובמבר 1806) היה אדריכל ניאו קלאסי צרפתי, ממובילי הזרם בצרפת. לדו עסק בתכנון מסחרי ויומיומי כגון בתי מלון, מפעלים, ושערי האגרה של חומת הפרם ז'נרל בפריז לצד ארכיטקטורה אידיאליסטית ובעלת חזון. הוא נודע גם כתאורטיקן של האדריכלות וכאדריכל אוטופי, בעיקר בשל החזון שלו לעיר האידיאלית שאו.
יצירותיו הגדולות מומנו על ידי בית המלוכה הצרפתי ונתפסו כסמלים של המשטר הישן, חלק גדול מהן נהרס במאה ה-18 על רקע המהפכה הצרפתית. ב-1804 הוא פרסם אוסף מעבודותיו תחת הכותרת L'Architecture considérée sous le rapport de l'art, des mœurs et de la législation (אדריכלות נחשבת ביחס לאמנות, מוסר וחקיקה)[1]. בספר הוא ניצל את ההזדמנות לתאר מחדש את עבודותיו הקודמות, ולהפוך אותן ליותר נאו-קלאסיות. עדכון זה מקשה להעריך בצורה מדויקת את תפקידו בהתפתחות של האדריכלות הנאו-קלאסית.
עבודתו השאפתנית ביותר הייתה מפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן, בתכנון העיירה הטמיע לדו את המושג - אדריכלות דוברת (בצרפתית: Architecture parlante) שבה צורת הבניין מסבירה את תפקידו.
ביוגרפיה
לדו נולד בשנת 1736 בדורמנס (Dormans) במחוז מארן (Marne) שבצפון צרפת. מגיל צעיר אימו עודדה אותו לפתח את כישורי הציור שלו. בבגרותו למד לימודי קלאסיקה בקולג' דה בובואה. לאחר שעזב את הקולג' בגיל 17, עבד כחרט, וארבע שנים לאחר מכן החל ללמוד אדריכלות בהדרכתו של האדריכל הצרפתי ז'אק פרנסואה בלונדל, לו רכש כבוד עד סוף חייו.
לאחר מכן נסע לפריז ללמוד אצל פייר קונטן ד'איברי וז'אן מישל שבוטט. שני האדריכלים הפריזאים הבולטים הללו תכננו הן בסגנון הרוקוקו הצרפתי, המכונה גם "סגנון לואי ה-15", והן בסגנון ה" Goût grec" (מילולית "טעם יווני") של הנאו-קלאסיציזם הקדום. הם עסקו גם באדריכלות קלאסית, וחקרו את מקדשי פסטום ואת יצירותיו של אנדראה פלדיו, מה שהשפיע רבות על תפיסת עולמו הארכיטקטונית של לדו. שני המאסטרים הציגו את לדו בפני קהל הלקוחות האמיד שלהם. אחד הפטרונים הראשונים של לדו היה הברון פייר קרוזאט, שהזמין אותו לשפץ חלק מבית העיר המפואר שלו בכיכר ונדום.
עבודה מוקדמת (1762–1770)
בשנת 1762, לדו הצעיר הוזמן לעצב מחדש את קפה גודו, ברחוב Saint-Honoré. הוא עיצב את הפנים בעזרת טכניקת טרומפ-לויל. על הקירות צוירו פילסטרים ועליהם לסירוגין מראות רוקוקו אופייניים וציורים של קסדות וכלי נשק, כולם מבוצעים בפרטי פרטים. בשנת 1969 הועבר [דרושה הבהרה] כולו למוזיאון קרנבל .
בשנת 1764 עיצב בית פלדיאני ב־Chaussée d'Antin באמצעות הסדר הענק. לדו השתמש לעיתים קרובות במוטיב זה שזכה לגינוי על ידי המסורת הצרפתית המחמירה, שאימצה את העיקרון של הצבת מוטיבים קלאסיים בכל קומה, ועלייה מהפשוט למורכב ביותר: טוסקני, דורי, איוני, קורינתי וכו'.
ב- 1764 החל לשמש כאדריכל של מחלקת המים והיערות, שם עבד על שיפוץ ותכנון של כנסיות, גשרים, בארות, מזרקות ובתי ספר.
בין העבודות שעדיין קיימות מתקופה זו ניתן למנות את הגשר של מאראק, גשר פרג'יבר ברולמפונט, הכנסיות של פובנט-לה-הוט, רוש-אט-ראוקור, רולאמפונט, הספינה של קרוזי-לה-שאטל, וכן בית המקהלה בקתדרלת אוסר.
בשנת 1766 תכנן לדו את מלון ד'האלוויל (המארה, פריז), בניין שזכה לשבחים רבים והביא ללדו פטרונים חדשים. שיקולים כלכליים הביאו את הבעלים פרנץ-ג'וזף ד'האלוויל (קולונל שווייצרי) ואשתו, מארי-תרז דמידורז', לאלץ את לדו לעשות שימוש חוזר בחלקים מהבניינים הקיימים, ה-Hotel de Bouligneux לשעבר. הוא עיצב את החזית באמצעות שתי עמודים דוריים המובילים לגן מעוטר בעמודים טוקסניים.
בשנים 1769–1771 שהה לדו באנגליה. שם העמיק את היכרותו עם הסגנון הפלדיאני והחל לעשות שימוש תכוף בסגנון זה. בדרך כלל השתמש בעיצוב קובייתי שנשבר על ידי אכסדרה פרוסטילית שהעניקה אווירה של חשיבות אפילו למבנה קטן. בסגנון זה בנה מבנים רבים. ראוי לציון ביתן המוזיקה שנבנה בין 1770 ל-1771 בשאטו דה לובסיין עבור מאדאם דו בארי, שחסותה והשפעתה שימשו את לדו בשנים מאוחרות יותר[2].
מפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן
ערך מורחב – מפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן
במאה ה-18 מלח היה מצרך חיוני ויקר ערך. מס המלח הלא פופולרי, המכונה גאבלה, נגבה על ידי הפרם ז'נרל. המלח שימש מקור הכנסה רב ערך למלך הצרפתי. המלח הופק באזורים שונים מבארות מלוחים על ידי אידוי בתנורים מוזני עץ.
בסאלן-לה-באן או במונמורו נבנו דודי מפעל המלח סמוך לבארות, והעץ הובא מהיערות הסמוכים. אך לדו הציב את מפעל המלח ליד היער ולא ליד מקור המים המלוחים. הוא נימק זאת באופן הגיוני שיהיה קל יותר לשנע מים מאשר עץ. המים המלוחים היו אמורים להיות מובאים למפעל באמצעות תעלה חדשה שנבנתה.
התכנון של מפעלי המלח נחשב ליצירת המופת של לדו. עבודת הבנייה הראשונית הייתה שלב ראשון של תוכנית גדולה וגרנדיוזית לעיר אידיאלית חדשה. שלב הבנייה הראשון (וכפי שיתברר, היחיד) נבנה בין השנים 1775 ו-1778.
הכניסה היא דרך אכסדרה דורית ענקית, בהשראת המקדשים בפסטום. הכניסה מובילה אל אולם מערות שנותן רושם של כניסה למכרה מלח ממשי, מעוטר בעיטור בטון המייצג את כוחות הטבע היסודיים ואת החכמה של האדם, השתקפות למערכות היחסים בין הציוויליזציה לטבע כפי שנוסחו עלי הפילוסופים של המאה ה-18 כגון ז'אן ז'אק רוסו .
מבנה הכניסה נפתח לחלל לא מקורה בגודל עצום המוקף בעשרה מבנים המסודרים על קשת של חצי עיגול. על הקשת נמצאת סדנת החבתן, טחנת הפרזול ושתי מחנות לפועלים. בחלק הישר של חצי העיגול נמצאים בתי המלאכה להפקת מלח לסירוגין עם מבני מנהלה. במרכזו בית המנהל, שהכיל במקור גם קפלה.
משמעותה של תוכנית זו כפולה: המעגל, צורה מושלמת, מעורר את ההרמוניה של העיר האידיאלית, אך הוא מבוסס גם על תיאוריות שהיו פופולריות בתקופה ההיא של היררכיה ארגונית ומעקב רשמי, כדוגמת הפנופטיקון של ג'רמי בנת'ם.
לדו יצר סדר ארכיטקטוני משלו, עמוד שנוצר מאבנים גליליות וקוביות לסירוגין המונחות אחת על גבי השנייה ויוצרות אפקט פלסטי[דרושה הבהרה] ייחודי. העמודים מתקשרים לסגנון ה"כפרי" שהיה פופולרי באותו זמן.
בהמשך נקלעו מפעלי המלח לתחרות ולקשיים, ובשנת 1790 על רקע המהפכה הצרפתית וחוסר היציבות הלאומית נסגרו המפעלים ללא הגבלת זמן. כך נגנז החזון של בית חרושת, שנבנה בשילוב מגורים מלכותיים ועיר חדשה.
לתקופה קצרה בשנות ה-20 נעשה שימוש חוזר במפעלי המלח אך לבסוף נסגרו עקב תחרות. במשך העשורים שלאחר מכן, מפעלי המלח התפוררו עד שהוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ושופצו כמרכז תרבות מקומי.
התיאטרון של בזאנסון
בשנת 1784 לדו נבחר לתכנן תיאטרון בבזאנסון שבפראנש-קונטה[3]. החלק החיצוני של הבניין תוכנן כקובייה פלדיאנית נוקשה, המעוטרת באכסדרה נאו-קלאסית כמעט יוונית של שישה עמודים יוניים. אם הרמזים הנאו-קלאסיים במראה החיצוני נחשבו מודרניים, הפנים היו מהפכה של ממש. מקומות בילוי ציבוריים היו נדירים במחוזות צרפת, ובמקום שבו כבר היו קיימים, רק לאצילים היו מקומות ישיבה, בעוד שבעלי דרגה נמוכה יותר נאלצו לעמוד. לדו קרא תיגר על הסדר זה, ותכנן את התיאטרון בבזאנסון בקווים שוויוניים יותר, עם מקומות ישיבה לכולם. אבל אצל חלק מהציבור תוכנית כזו נתפסה כרדיקלית. לאצולה לא היה שום רצון לשבת לצד פשוטי העם. עם זאת, לדו מצא בעל ברית באינטנדנט של פרנצ'ה-קומטה, בשם שארל אנדרה דה לה קורה, שהחזיק בדעות נאורות והסכים לבצע את הרפורמה. בסופו של דבר הוחלט לשמור על הפרדה מסוימת בין המעמדות, ומעל מקומות הישיבה שנבנו להמון, נבנו גלריות ותאי צפייה למעמד הגבוה.
סדר הישיבה לא היה החידוש היחיד בתיאטרון. בסיועו של המכונאי דארט דה בוסקו הרחיב לדו את הכנפיים ואת מנגנון הנוף האחורי של הבמה, והעניק לו עומק רב יותר מהמקובל. בנוסף בזאנסון היה התיאטרון הראשון שהושיב את הנגנים בבור תזמורת. הבניין זכה לשבחים רבים עם פתיחתו ב-1784, אך כאשר לדו הגיש הצעה לתכנון התיאטרון החדש במרסיי, היא לא התקבלה.
חומת הפרם ז'נרל
לדו כיהן כאדריכל הראשי של הפרם ז'נרל. כששר האוצר שארל אלכסנדר דה קאלון והכימאי אנטואן לבואזיה הגו את רעיון החומה סביב פריז שתמנע הברחות והתחמקות מתשלום מכס, הוטל על לדו לתכנן את השערים. הוא שאף להעניק להם אופי של חגיגיות והדר תוך מימוש רעיונותיו על ההקשרים ההכרחיים בין צורה לתפקוד.
הצורות היו ארכיטיפיות: רוטונדה; קובייה עם פריסטיל (אנ'); צורת מקדש יווני, וכו'. בדרך כלל הציב לדו עמודים מהסדר הדורי. לעיתים שילב לדו מספר הבלטות וגימורים מחוספסים בסגנון "כפרי". במקרים מסוימים, הכניסה הייתה דרך שני מבנים זהים. באחרים הוא היה מורכב מבניין יחיד. רובם נהרסו במאה התשע-עשרה על רקע המהפכה הצרפתית, ומעטים מאוד נותרו כיום. מתוכם, אלה של לה וילט ופלאס דנפרט-רושרו הם היחידים שלא נעשו בהם שינויים.
בנייה נועזת זו נתקלה בביקורת פוליטית, כמו גם בביקורת אסתטית על האדריכל, שהואשם על ידי פרשנים בנטילת חירויות מוגזמות בשימוש בקנונים העתיקים. הסופר הצרפתי באוכמון כינה אותם "אנדרטה לשיעבוד ועריצות", לואי-סבסטיאן מרסייה קרא להם "מעוזות מיסוי שעברו מטמורפוזה לארמונות עמודים", וקרא, "אה! מסייה לדו, אתה ארכיטקט נורא!"[4]. לדו שוחרר מתפקידיו הרשמיים בפרם ז'נרל ב-1787, וז'אק נקר, שירש את קאלון, התנער מהמפעל כולו.
המהפכה הצרפתית
עוד לפני המהפכה התכנון שלו לבתי המשפט של אקס-אן-פרובנס הושעה, ולדו הואשם בסיבוך של האוצר בהוצאות לא שקולות. כשפרצה המהפכה, קהל הלקוחות העשיר שלו היגר או נספה תחת הגיליוטינה וקצב הבניה של הפרויקטים שלו הואט. במאי 1791 בוטל המכס (ה- octroi), והביתנים שבנה לדו, ואשר אוכלסו רק ביוני 1790, הפכו לחסרי תועלת ולאחד מסמלי הדיכוי. לדו, שצבר הון נאה, נעצר והושלך לכלא לה פורס. נטען כי התערבותו של הצייר ז'אק-לואי דוד סייעה לו להימלט מהגיליוטינה.
בסופו של דבר שוחרר, אך הפסיק לבנות ופנה לפרסם את יצירותיו. מאז 1773 החל לחרוט את הקונסטרוקציות והעיצובים שלו. בשל ההתפתחות התמידית של סגנונו, הוא לא הפסיק לרטש את רישומיו, והחרטים נאלצו כל הזמן לחדש את הלוחות שלהם.
במהלך מאסרו, לדו התחיל לכתוב טקסט שילווה את התחריטים. רק הכרך הראשון הופיע במהלך חייו, בשנת 1804, תחת הכותרת L'Architecture considérée sous le rapport de l'art, des mœurs et de la législation (אדריכלות נחשבת ביחס לאמנות מוסר וחקיקה). ספרו זה מציג את תיאטרון בזאנסון, מפעלי המלח של ארק-א-סנאן והעיירה שאו.
לדו מת בפריז ב-1806.
אוטופיזם
בתקופת התעסקותו במפעל המלח המלכותי, לדו גיבש את העקרונות האורבניים שלו והגישה של ארכיטקטורה שנועדה לשפר את החברה ושל עיר אידיאלית טעונה בסמלים ומשמעויות. יחד עם אטיין-לואי בול והתכנון שלו לסנוטאף של אייזק נויטון, הוא נחשב למבשר לאוטופיים שיבואו בעקבותיו.
בול ולדו השפיעו רבות על אדריכלי התחייה היוונית שלאחר מכן, ובמיוחד בנג'מין הנרי לאטרוב, אשר הובילו את הסגנון בארצות הברית לאדריכלות ציבורית מתוך כוונה שרוח הדמוקרטיה האתונאית העתיקה תהדהד בבניינים המשרתים את הדמוקרטיה החדשה של ארצות הברית של אמריקה.
לקריאה נוספת
- אנתוני וידלר, קלוד ניקולא לדו - אדריכלות ואוטופיה בעידן המהפכה הצרפתית, מהדורה מורחבת 2021
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן (בצרפתית)- עותק דיגיטלי של הספר L'Architecture considérée sous le rapport de l'art, des mœurs et de la législation (בצרפתית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Claude-Nicolas (1736-1806) Auteur du texte Ledoux, L'architecture considérée sous le rapport de l'art, des moeurs et de la législation. Tome 1 / ; par C.-N. Ledoux. Tome premier, 1804. (בצרפתית)
- ^ Palmer 2011, p. 138.
- ^ Camp, Pannill (4 בדצמבר 2014). The First Frame (באנגלית). Cambridge University Press. p. 26. ISBN 978-1-107-07916-8.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Louis-Sébastien Mercier (1783). Tableau de Paris, nouvelle édition, vol. 9, p. 361.
37994093קלוד-ניקולא לדו