קישוור נאהיד
| פרסים והוקרה |
פרס אונסק"ו לספרות ילדים פרס עדמג'י לספרות פרס סיטארה א-אימטיאז |
|---|---|
קישוור נאהיד (באורדו: کشور ناہید) (נולדה ב-1940) היא משוררת אורדו פמיניסטית ופעילה חברתית מפקיסטן. היא כתבה ספרי שירה רבים, תרגמה טקסטים פמיניסטיים ורדיקליים משפות אחרות, וכן פרסמה ספרי ושירי ילדים. בין הפרסים בהם זכתה הם פרס סיטארה א-אימטיאז על תרומתה לספרות אורדו, הפרס האזרחי השלישי בחשיבותו מטעם ממשלת פקיסטן, וכן בפרס אונסק"ו לספרות ילדים.[1]
תחילת דרכה
נאהיד נולדה בשנת 1940 למשפחה סיידית בבולנדשאהר, באוטר פרדש שבהודו.[2] היא עברה עם משפחתה ללאהור, פקיסטן, לאחר החלוקה של הודו ב-1949.[3] אביה חילק ממתקים לכבוד החלוקה, ונעצר. נאהיד הייתה עדה לאלימות רבה בהקשר של החלוקה, כולל עינוי וחטיפה של נשים. שפיכת הדמים של התקופה השאירה עליה את חותמה.[4] היא נאלצה ללבוש בורקה החל מגיל שבע. כנערה, נאהיד שאבה השראה מהנערות שהחלו ללמוד באוניברסיטה המוסלמית אליגרה. היא התרשמה מהקורטה או הגהררה הלבנה (בגדים מסורתיים לנשים מוסלמיות באזור) שלבשו מתחת לבורקה השחורה, והיא החליטה שברצונה ללמוד באוניברסיטה.[5]
היא סיימה את לימודיה באדיב (כמו תיכון) באורדו ולמדה פרסית. היא החלה לקרוא במרץ כל מה שהצליחה להשיג ידה—החל מיצירות של דוסטויבסקי ועד למילון.
היא נאבקה לקבל חינוך כאשר רוב הנשים לא הורשו ללמוד בבתי הספר. את רוב לימודיה למדה בבית, וקיבלה תעודת בגרות באמצעות קורסים בהתכתבות. הייתה התנגדות רבה במשפחתה בנוגע להמשך לימודיה באוניברסיטה, אך אחיה סייד אפתחאר זאידי שילם את שכר לימודיה, וסייע לה להמשיך בהשכלתה הפורמלית. היא סיימה תואר ראשון ב-1959 ותואר שני בכלכלה בשנת 1961 באוניברסיטת פנג'ב בלאהור.
היא נישאה למי שהיה חבר ועמית, המשורר יוסוף קמראן ונולדו לזוג שני בנים. לאחר מותו של קמראן, היא עבדה קשה כדי לגדל את ילדיה ולפרנס את המשפחה.
קריירה
נאהיד פרסמה 12 ספרי שירה בפקיסטן ובהודו. שירת האורדו שלה פורסמה גם בשפות זרות ברחבי העולם. השיר המפורסם שלה, "אנו הנשים החוטאות" (באורדו: ہم گنہگار عورتیں), הפך להמנון נשים בקרב הפמיניסטיות הפקיסטניות, נתן את שמו לכותרת האנתולוגיה פורצת הדרך של שירת אורדו עכשווית פמיניסטית, אשר תורגם ונערך על ידי רוקסנה אחמד ופורסם בלונדון על ידי The Women's Press ב-1991.
נאהיד כתבה גם שמונה ספרים לילדים וזכתה בפרס אונסק"ו לספרות ילדים.[6] היא פעילה למען זכויות ילדים באותה מידה שהיא פעילה למען זכויות נשים. גישתה מבוטאת בשיר "אסין בוריאן ווה לוקו", אשר נוגע למצוקתן של נשים בחברה תחת שליטה גברית.
נאהיד מונה משוררות אורדו אחרות, דוגמ, אדא ג'עפרי, כסוללות הדרך שלה, על אף ההבדלים הגדולים בגישתן ובשירתן. היא מעידה שעדיין קשה לנשים להתבטא באופן חופשי בחברה הפקיסטנית, על אף התקדמות מסוימת. היא סיפרה שאפילו בעלה, שהיה מגדולי תומכיה, היה מנסה להניא אותה מכתיבת נאזמים (סוג שירה פילוסופית) ולהסתפק בכתיבת גאזאלים (סוג שירה מסורתית).[5]
נאהיד שמשה בתפקידים שונים במוסדות לאומיים. היא הייתה מנכ"לית המועצה הלאומית לאמנויות של פקיסטן, והייתה עורכת של כתב העת הספרותי מאהה נאו. היא גם הקימה את ארגון "חווא" (חוה) שמטרתו לעזור לנשים ללא הכנסה עצמאית להגיע לעצמאות כלכלית דרך תעשיות ביתיות ומכירה של עבודות יד.
פוליטיקה ופמיניזם
נאהיד הייתה במהלך חייה והקריירה שלה עדה למאבקים ולשאיפות של פקיסטן כאומה. בכתביה, המשתרעים על פני יותר מארבעה עשורים, היא מתעדת את חוויותיה כסופרת-אישה העוסקת בזירות היצירתיות והאזרחיות, כשהיא גם מתמודדת עם התנגדות ואלימות בפן האישי, החברתי, והרשמי-ממסדי.
מספר חודשים לאחר חלוקת הודו – קצת לפני שמשפחתה עברה ללאהור – נאהיד ראתה מעשה אשר השאיר את חותמו והשפיע על המשך פעילותה במהלך חייה. מספר נערות מוסלמיות מעירה נחטפו במהלך המהומות בעקבות החלוקה. הן הצליחו להימלט, או שניצלו, והגיעו חזרה לביתן. משפחתה הכירה חלק מן הנערות, והיא ליוותה את אמה ואחיותיה בביקור אצל משפחותיהן של הנערות. היא ראתה אותן שבורות, פצועות ומותשות, מוקפות קרובות משפחה המנסות לנחמן, כשהן שכובות על הרצפה, או נשענות על הקיר. היא זוכרת בפרט את רגליהן החבולות והמדממות של הנערות. נאהיד מספרת שברגע זה היא הפכה, בעל כורחה, לילדה-אישה. היא הבינה את הסכנה הייחודית לנשים וילדות, וכתבה על כך: "רגליהן של נשים ונערות בכל מקום ספוגות בדם. מעט מאוד השתנה במהלך השנים. זה חייב להיגמר".
בתחילת דרכה, נאהיד הושפעה מתנועת הסופרים הפרוגרסיביים של דרום אסיה, ומהאידיאלים של הסוציאליזם; היא מונה שתי השפעות גדולות של התקופה: פקיסטן הייתה אז תחת משטר צבאי ורעיונות חדשים וסגנונות ספרותיים חדשים הוצגו בספרות האורדו, בעיקר דרך התרגומים הרבים של הספרות הרוסית והסובייטית אשר נהיו אז זמינים. נאהיד וחבריה רוא את עצמם כחלק מכל החידושים של התקופה. יום אחד הם היו משתתפים בצעדה בתמיכה בנאצר והשליטה המצרית על תעלת סואץ, ולמחרת הם היו מארגנים בעצרת בעד וייטנאם או פלסטין או אמריקה הלטינית.
נאהיד פעילה גם למען שלום בדרום אסיה, ושיחקה תפקיד משמעותי בקידום פורום עמי פקיסטן הודו, ופורום הסופרים של אגודת דרום אסיה לשיתוף פעולה אזורי (SAARC). היא השתתפה בתנועות ספרותיות ותרבותיות בינלאומית לקירוב סופרים ואמנים, המאמינים בסדר פוליטי עולמי צודק ושוויוני. שיריה העוצמתיים נגד קיצוניות דתית, אלימות, טרור, והסבל המוגבר של נשים ונערות בשל הקצנה דתית ופוליטית מוכרים הן מקומית והן במרחב הבינלאומי.
כתביה
בתחילת שנות ה-1960, הייתה לנאהיד תקופה קצרה של כתיבת שירה מסורתית. אך לאחר מכן, היא ועמיתה המשורר אפתחאר ג'ליב התחילו לכתוב ולהתנסות בצורות חדשות, ביניהן שירה חופשית ושירת פרוזה.
בנוסף לשמונה כרכי שירה, נאהיד פרסמה גם ספר זיכרונות, דיוקנאות של סופרות ואמניות, ותרגומים של טקסטים פמיניסטיים לאורדו. היא גם כותבת טור שבועי בעיתון היומי "ג'אנג". טוריה בנושאים פוליטיים, חברתיים וספרותיים לוקטו ויצאו לאור כספר בשם "וארק וארק אעינה" (עלי התבוננות).
שישה מספרי שירתה יצאו לאור בין 1969 ל-1990, אז הקול שלה "התעצם, נהיה חזק יותר, דורש יותר, ואיכשהו יותר אינטימי".[7] אוסף השירים הראשון שלה היה לאב-י גויה (שפתיים שמדברות), אשר יצא ב-1968, וזכה בפרס עדמג'י לספרות.
בנוסף לגוף עבודתה הגדול, מעמדה כאם שירת האורדו העכשווית נטוע בחידושים שלה לשירה הלירית (הגאזאל) וכן תרגומיה הרבים של משוררים רדיקליים משפות אחרות.
ספר הזיכרונות הראשון שלה, "בורי עוורת קי קאת'ה", תורגם על ידי דורדנה סומרו לאנגלית בכותרת "A Bad Woman’s Story" (סיפורה של אישה רעה).
ציטוטים
"אי אפשר למשטר יצירתיות, וכך גם צריך להיות. ומי יכול לדעת זאת יותר מאשר סופרת או אמנית שהייתה צריכה להיאבק כל חייה כדי להיות מסוגלת להביע את מה שהיא מרגישה וחושבת, כדי להיות מסוגלת להתבטא באופן שבו היא מבקשת להתבטא, להיות מסוגל להציג לעולם את מה שהיא רוצה להציג בדרכה הייחודית."
"החופש הזה לכתוב ולהתבטא הגיע דרך מאבק שטוף בדמעות".
פרסים
| שנה | פרס | מטעם | עבור |
|---|---|---|---|
| 1968 | פרס עמדג'י לספרות | אוסף השירים הראשון שלה, לאב-י גויה (1968) | |
| פרס אונסק"ו לספרות ילדים | אונסק"ו | דאיס דאיס קי קהניאן | |
| פרס התרגום הטוב ביותר | אוניברסיטת קולומביה | ||
| 1997 | פרס מנדלה | ||
| 2000 | סיטרה א-אימטיאז | ממשלת פקיסטן | מפעל חיים |
לקריאה נוספת
- Jane Eldridge Miller, ed., Who's Who in Contemporary Women's Writing. 2001.
קישורים חיצוניים
- The South Asian Literary Recordings Project, Library of Congress
- Vocabulary of Resistance: A Conversation with Kishwar Naheed
הערות שוליים
- ^ [1], Sitara-i-Imtiaz awards announced-2005, Dawn Karachi newspaper, published 23 January 2014
- ^ "Kishwar Naheed A Great Woman from the Punjab". Old.Dr.Sohial.com. אורכב מ-המקור ב-2017-04-15. נבדק ב-2018-07-30.
- ^ "I BELIEVE IN HUMANISTIC PHILOSOPHY". Uddari.Word Press.com. נבדק ב-2012-09-26.
- ^ Mahwash, Shoaib (2009). "Vocabulary of Resistance: A Conversation with Kishwar Naheed". Pakistaniaat: A Journal of Pakistan Studies. 1 (2): 1.
- ^ 5.0 5.1 5.2 Khalique, Harris (2015-06-18). "An interview with feminist poet Kishwar Naheed". Herald Magazine (באנגלית).
- ^ "Kishwar Naheed (poet) - Pakistan - Poetry International". www.poetryinternationalweb.net (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-2018-07-30.
- ^ Laurel, Steele (2002). Review of Kishwar Naheed’s The Distance of a Shout: Urdu Poems with English Translations. Annual of Urdu Studies 17. pp. 337–46.
30594790קישוור נאהיד