קיפצ'קים בגאורגיה
קיפצ'קים הם עם נוודים טורקי עתיק, שישבו במרחב גדול שהשתרע ממרכז אסיה למערב אירופה. הם מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של אומות רבות במרחב זה, ביניהן גאורגיה. בשיא כוחם בקווקז, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה, גייסו מלכי גאורגיה אלפי שכירי חרב קיפצ'קים, וניצלו בהצלחה את שירותיהם כנגד הממלכות המוסלמיות השכנות.
היסטוריה
התקופה המוקדמת
הקשר הראשון בין הגאורגים לקיפצ'קים מתוארך למאה האחת עשרה, כאשר הקיפצ'קים יצרו איחוד שבטים נוודים בערבות שבדרום רוסיה של היום. היחסים בינם ובין הממלכה הגאורגית המאוחדת היו בדרך כלל שלווים. יתר על כן, הפוליטיקאים הגאורגים של התקופה ראו בקיפצ'קים בעלי ברית אפשריים נגד הכובשים הסלג'וקים. על פי הרשומות הגאורגיות מאותה תקופה, ידעו הגאורגים על "יכולת הלחימה הטובה של הקיפצ'קים, אומץ לבם, וכוח האדם העצום שלהם".[1]
דוד הבנאי, מלך גאורגיה (1189-1125), גייס לשירותו עשרות (ואולי אף מאות) אלפים חיילים קיפצ'קים, והושיב אותם בשנת 1118 בממלכתו. דוד ערך רפורמה צבאית מקיפה כדי לעמוד בלחץ הסלג'וקים. הוא יצא בראש משלחת רמת-דרג, לרבות יועצו הראשי גיאורגי מצ'קונדידי, למפקדה הקיפצ'קית, ונשא לאשה את גורנדוחט, בתו של החאן אוטרק הקיפצ'קי (על פי הרשומות הגאורגיות - אטראקה, בנו של שאראר'אן).[2] והזמין את מחותניו, קרוביהם וחייליהם, להתיישב בגאורגיה. דוד תיווך בהשגת הסכם השלום בין הקיפצ'קים לאלאנים, וכנראה השיג את הסכמתו של ולדימיר מונומך (Владимир Мономах), הנסיך הגדול (Великий Князь) של קייב, למעבר חופשי של הקיפצ'קים לגאורגיה. מקודם הנסיך ולדימיר נלחם בחאן אוטרק והביסו (1109).
כתוצאה מהמהלכים הדיפלומטיים, עברו 40000 משפחות קיפצ'קיות, בהנהגתו של חאן אוטרק, בשנים 1118—1120, להתיישב בגאורגיה. על פי ההסכם הייתה כל משפחה מחויבת לספק חייל על ציודו המלא לצבא גאורגיה. הקיפצ'קים מצידם קיבלו אדמות מרעה, חומשו מחדש והפכו לחלק מהצבא הסדיר של ממלכת גאורגיה, תחת פיקודו הישיר של מלך גאורגי. 5000 חיילים נבחרים הוכנסו למשמר המלך. יתר הקיפצ'קים יושבו בעיקר באזורי הספר הדרומי שבגבול בין גאורגיה לסלג'וקים. עקב אופיים הנוודי, התגוררו הקיפצ'קים בחורף בשפלות כארתלי שבמרכז הממלכה, ובקיץ רעו את צאנם במדרונות הרי הקווקז. בשנת 1117 עברו הקיפצ'קים בראשות אוטרק למרגלות ההרים בצפון קווקז, ואילו אחיו של אוטרק החאן סירצ'אן חלש על ערבות נהר הדון צפונה יותר. בדרכם הרסו הקיפצ'קים את העיר סרקל (Саркел) שהייתה מיושבת באוע'וזים ופצ'נגים שנקראו בסניסים (Besenyos). האחרונים נפוצו לנסיכויות הרוסיות באותו אזור.
תקצירי הרשומות של הסלאבים במזרח הידועות בשם הקודקס ההיפטיאני (Ипатьевская летопись), מציינים כי לאחר מותו של ולדימיר מונומך בשנת 1125, שלח חאן סירצ'אן, אחיו של חאן אוטרק, מהקיפצ'קים שישבו על נהר הדון את המשורר אור' לאוטרק, סיפר לו על מותו של מונומך וביקש ממנו שיחזור הביתה. האגדה מספרת, כי כאשר שמע אוטרק את אור' שר שיר קיפצ'קי עתיק, והריח את ריח הערבה, הוא נתקף געגועים, ועזב את גאורגיה.[3] מכל מקום, חלק משכירי החרב הקיפצ'קים התיישבו בגאורגיה באופן קבוע, המירו את דתם לנצרות אורתודוקסית, ובסופו של דבר נטמעו באוכלוסייה המקומית.
התקופה המאוחרת
הקצינים הקיפצ'קים שהתנצרו והיו כבר גאורגים לכל דבר, הידועים לגאורגים כ"דה-קיפצ'קים" (ნაყივჩაყარი,"נאקיבצ'אקארי"), שיחקו תפקיד מכריע בדיכוי מרידות האצילים של אותה תקופה. בתקופת שירותם הנאמן לכתר הגאורגי הם צברו השפעה ויוקרה, והופיעו במהלך שלטונו של גיאורגי השלישי (1156-1184), כאריסטוקרטיה חדשה בניגוד חד לאצולה הפיאודלית הישנה חורשת מרידות. לכן אין זה מפתיע, שמעמדם של הקיפצ'קים גרם לאי-שביעות-רצון רבה בקרב האופוזיציה האריסטוקרטית, שהכריחה את היורשת תמר המלכה (1184-1213) לפטר את כל הקצונה הקיפצ'קית הבכירה, במיוחד את קובסר, אפרידון וקותלו ארסלן, שדגל ברעיון של בית מחוקקים אריסטוקרטי אשר יגביל את כוחה של המלוכה. לפי השקפת קותלו ותומכיו, השלטון היצוגי אמור היה להתבסס על שני גופים: "דרבזי" (מילולית: "אולם") או אספה שתתכנס מדי פעם, לפי התפתחויות בממלכה, ו"קרבי" (מילולית: "מחנה").[4] הבית שיתכנס באופן קבוע. הוויכוח בין "מפלגת קרבי" ואלה שדגלו במתן כוח אולטימטיבי למלך, נסתיים במאסרו של קותלו ארסלן.
למרות זאת, המשיכו תמר ויורשה גיאורגי הרביעי לשה (1213-1223) להשתמש בעשרות אלפי שכירי החרב הקיפצ'קים, שכונו על ידי הגאורגים "הקיפצ'קים החדשים" (ყივჩაყნი ახალი, "קיבצ'אקני אחאלי"). אף על פי כן, חלק מ"הקיפצ'קים החדשים" עברו לגנג'ה ולאראן (آران) (כיום באזרבייג'ן) שהיו בשלטון טורקי-סלג'וקי והצטרפו לכנופיות השודדים שם.[5] מאוחר יותר הביסו הגאורגים את כנופיות השודדים ופיזרו אותן. למרות שהקיפצ'קים המשיכו לשאת דרגות של צבא גאורגיה, הצטרפו חלק מהם ליחידות הקיפצ'קים של הנסיך החווארזמי ג'לאל אל-דין מנגי-ורדי (جلال الدین منکبرنی), במשלחת שלו כנגד הממלכה הגאורגית, בשנת 1225, כשהוא מבטיח להם את ניצחונו. הקיפצ'קים נלחמו בשני צידי הלחימה בזמן הפלישה המונגולית לגאורגיה בשנות השלושים המאוחרות של המאה השלוש עשרה. בסופו של דבר התמזגו רובם בטטרים של אורדת הזהב.
מורשת
על פי היסטוריונים טורקיים מודרניים, מופיעים עקבות הקיפצ'קים בגאורגיה באזורי הספר בגבול עם טורקיה, במיוחד באזור פרובינציית ריזה. הם מייחסים חלק משמות המשפחה של משפחות באזור לשבטים קיפצ'קים ששירתו בצבא הגאורגי. הקומבאסרים, שמתיימרים להיות צאצאי קובסר (Qubasar), הם דוגמה לכך.[6] הטורקים המסחתים, קהילה מוסלמית גדולה שגורשה בשנת 1944 מגאורגיה הסובייטית בהוראת סטלין, טוענת אף היא כי ייתכן והקיפצ'קים של ימי הביניים בגאורגיה היו מאבותיהם הקדמונים.[7]
לקריאה נוספת
- סטפן ה. ראפ (2003), מחקרים על ההיסטוריוגרפיה של גאורגיה בימי הביניים: טקסטים מוקדמים והקשרים אירואסיאתיים, עמ' 363, סעיף 58, מסת"ב 9042913185, (באנגלית)
- רונלד גריגור סאני (1994), יצירת האומה הגאורגית, מסת"ב 0253209153, (באנגלית)
- אנטולי מ. חזנוב ואנדרה וינק (2001), נוודים בעולם לא נוודי, מסת"ב 0700713697, (באנגלית)
קישורים חיצוניים
- אטרקה (בגאורגית: אתרַכַּה), בוויקיפדיה הגאורגית
הערות שוליים
- ^ מתוכן הכארתליס צחוברבה, באתר TITUS, (בגאורגית)
- ^ כארתליס צחוברבה, דברי ימי הגאורגים, ქართლის ცხოვრება (בגאורגית) אתר TITUS.
- ^ הקיפצ'קים ב-История Дона и Северного Кавказа с древнейших времен до 1917 года, (ברוסית).
- ^ רולנד גריגור סאניי, יצירת האומה הגאורגית, עמ'39, באנגלית, מסת"ב 0253209153
- ^ אראן (آران) - אזור גאוגרפי המשתרע במשולש שבין נהר הקורה ונהר האראס וממערב הרי הקווקז הקטן (ראו גם אנציקלופדיה איראניקה)
- ^ אתר משרד התרבות הטורקי
- ^ Yunusov, Arif. The Akhiska (Meskhetian Turks): Twice Deported People. "Central Asia and Caucasus" (Lulea, Sweden), 1999 # 1(2), p. 162-165, (ברוסית)
25445823קיפצ'קים בגאורגיה