קולה די ריינצו
 | |
| איור מהאנציקלופדיה של קולייר מ-1920 | |
| לידה |
1313 רומא, מדינת האפיפיור |
|---|---|
| פטירה |
8 באוקטובר 1354 (בגיל 41 בערך) רומא, מדינת האפיפיור |
| פעילות בולטת | פוליטיקאי ומנהיג איטלקי, שהגדיר את עצמו כ"טריבון של בני רומא". |
נִיקוֹלָה גָבְּרִינִי (באיטלקית: Nicola Gabrini), הידוע יותר כקוֹלָה דִי רְיֶנְצוֹ (Cola di Rienzo; 1313 – 8 באוקטובר 1354), או ריינצי (Rienzi), היה פוליטיקאי ומנהיג איטלקי, שהגדיר את עצמו כ"טריבון של תושבי רומי".
מאחר שדגל בביטול הכוח החילוני והפוליטי של האפיפיור ובאיחוד איטליה, צץ קולה מחדש במאה ה-19 כזיכרון רומנטי בקרב מנהיגי הלאומיות הליברלית ואומץ כמבשר של הריסורג'ימנטו (איחוד איטליה) של המאה ה-19.
תחילת חייו והתחלת קריירה
קולה נולד ברומא ממוצא צנוע. הוא טען שהוא ילדו הטבעי של היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", אבל הוא נולד למעשה לכובסת ושומר בית מרזח בשם לורנצו גבריני (Lorenzo Gabrini). שמו של אביו של ניקולה התקצר לריינצו, ושמו התקצר לקולה; מכאן קולה די ריינצו, או ריינצי, שם שבו הוא ידוע בדרך כלל.[1]
את שנותיו הראשונות בילה באנאני, שם הקדיש חלק ניכר מזמנו לחקר סופרים, היסטוריונים, נואמים ומשוררים לטיניים. לאחר שהזין את מוחו בסיפורי התהילה והכוח של רומא העתיקה, הוא הפנה את מחשבותיו למשימה של שיקום עיר הולדתו. קולה רצה להשיב את רומא, אז מושפלת ועלובה, לא רק לסדר טוב, אלא אפילו לגדולתה. הלהט שלו למשימה זו הואץ על ידי הרצון לנקום את מות אחיו שנהרג על ידי אציל.[1]
הוא הפך לנוטריון[2] ולאדם בעל חשיבות מסוימת בעיר, ונשלח ב-1343 בשליחות פומבית מטעם העיר לאפיפיור קלמנס השישי באביניון להזמינו לשוב לרומא.[3] באניון הוא נפגש והתייד עם המשורר פטרארקה.[3] הוא מילא את חובותיו בכישרון ובהצלחה, ואף שהוקיע באומץ את השליטים האריסטוקרטים של רומא, הוא זכה בחסד ובהערכה של האפיפיור, שהעניק לו תפקיד רשמי בחצרו.[1]
מנהיג מרד
לאחר שחזר לרומא באפריל 1344, עבד קולה במשך שלוש שנים עבור המטרה הגדולה של חייו, השבת העיר לעמדת הכוח הקודמת שלה. הוא אסף קבוצת תומכים, נערכו תוכניות, ולבסוף הכל היה מוכן למרד.[1]
ב-19 במאי 1347 הזמינו כרוזים את העם לפרלמנט בקפיטול, וב-20 במאי, יום ראשון, התקיימה הפגישה. לבוש בשריון מלא ובהשתתפות נציג האפיפיור, עמד קולה בראש תהלוכה לקפיטול, שם פנה לקהל הנאסף, ודיבר "ברהיטות מרתקת על השעבוד והגאולה של רומא". הוא הודיע על סוף שלטונם של האצילים מבית אורסיני ובית קולונה. "סדרת חוקים חדשה פורסמה והתקבלה בשבחים, וסמכות וכוח בלתי מוגבלים ניתנו למחבר המהפכה".[1]
במקום לדכא את המרד עזבו האצילים את העיר או הסתתרו, וכמה ימים לאחר מכן קיבל ריינצו את התואר טריבון[2] (Nicholaus, severus et clemens, libertatis, pacis justiciaeque tribunus, et sacræ Romanæ Reipublicæ liberator, בלטינית "ניקולס, חמור סבר ורחום, טריבון החירות, השלום והצדק, ומושיע הרפובליקה הרומית ה"קדושה"").[1]
טריבון של רומא
קולה שלט בעיר במשפט צדק שעמד בניגוד בולט לשלטון הקודם של אי סדר. כתוצאה מהנהגתו, התקבל הטריבון בבזיליקת פטרוס הקדוש בשירת בוא, רוח בורא, בעוד שבמכתב הפציר בו המשורר פטרארקה להמשיך בעבודתו הגדולה והאצילה, ובירך אותו על הישגיו בעבר, וכינה אותו קאמילוס, ברוטוס ורומולוס החדש.[1] כל האצילים נכנעו, אם כי בחוסר רצון רב; הדרכים פונו משודדים; כמה אירועים של ענישה חמורה הרתיעו את העבריינים, והטריבון נחשב בעיני רבים כמי שישיב את תהילת רומא ואיטליה.
ניסיון לאחד את איטליה
ביולי, בצו שהוכרז בקולי קולות, הוא הכריז על ריבונות העם הרומי על האימפריה, אך לפני כן הוא החל לעבוד על משימתו להחזיר את סמכותה של רומא על הערים והמחוזות של איטליה, להפוך את העיר מחדש ל-Caput Mundi (אנ') (בלטינית: בירת העולם). הוא כתב מכתבים לערי איטליה, וביקש מהן לשלוח נציגים לאספה שתתכנס ב-1 באוגוסט 1347, אז תישקל הקמת פדרציה גדולה בראשות רומא. ביום המיועד הופיעו מספר נציגים, וקולה הוציא צו שציטט את לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ויריבו קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", וכן את האלקטורים האימפריאליים וכל האחרים הנוגעים בסכסוך, להופיע בפניו במטרה שהוא יפסוק.[1]
למחרת נחגג חג אחדות איטליה, אך לא לזה ולא לפגישה הקודמת היו תוצאות מעשיות. אולם כוחו של קולה הוכר בממלכת נאפולי, משם פנו אליו גם ג'ובאנה הראשונה, מלכת נאפולי וגם אויבה המר, לאיוש הראשון, מלך הונגריה, בבקשת הגנה וסיוע, וב-15 באוגוסט 1347 בפאר רב הוא הוכתר כטריביון. ההיסטוריון הגרמני בן המאה ה-19 פרדיננד גרגורוביוס (אנ') כתב שטקס זה "היה הקריקטורה הפנטסטית שסיים את האימפריום של קרל הגדול. עולם שבו פעולה פוליטית הייתה מיוצגת במסווה שכזה היה בשל להפיכה, או שניתן היה להצילו רק על ידי רפורמציה נפשית גדולה".[1]
סוף שלטונו
לאחר מכן הוא כלא, אך עד מהרה שחרר את סטפנו קולונה (אנ') וכמה אצילים אחרים שדיברו עליו בזלזול, אך כוחו כבר החל לדעוך.[1]
דמותו של קולה די ריינצו תוארה כשילוב של ידע, דיבור רהוט והתלהבות למצוינות אידיאלית, בשילוב עם יהירות, חוסר ניסיון, חוסר יציבות וביישנות פיזית. כאשר התכונות האחרונות הללו הפכו בולטות, הן האפילו על מעלותיו וגרמו לשכוח את יתרונותיו. ממשלו היה יקר, וכדי לעמוד בהוצאותיו הרבות הוא נאלץ להטיל מיסים כבדים על העם. הוא פגע באפיפיור ביהירותו ובגאוותו, וגם באפיפיור והן בקיסר בהצעתו להקים אימפריה רומית חדשה, שריבונותה תהיה תלויה ישירות ברצון העם. באוקטובר, מינה קלמנס נציג שידיח אותו ויביא אותו למשפט, והסוף היה ברור באופק.[1]
כתוצאה מצעד זה אספו האצילים הגולים חיילים, והמלחמה החלה בסביבת רומא. קולה די ריינצו השיג סיוע מלאיוש מלך הונגריה ומאחרים, וב-20 בנובמבר הביסו כוחותיו את האצילים בקרב פורטה סן לורנצו (Porta San Lorenzo), ממש מחוץ לשער טיבורטינה, קרב שבו הטריבון עצמו לא לקח חלק, אך בו האויב המר ביותר שלו, סטפנו קולונה, נהרג.[1]
אבל הניצחון הזה לא הציל אותו. הוא העביר את זמנו במשתים ובתחרויות, בעוד שבבולה גינה אותו האפיפיור כפושע, פגאני וכופר, עד, כשהוא מבועת מהתנגדות קלה ב-15 בדצמבר, הוא ויתר על ממשלתו וברח מרומא. הוא חיפש מקלט בנאפולי, אך עד מהרה עזב את העיר הזו ובילה למעלה משנתיים במנזר פרנציסקני בהרי אברוצו.[1]
חיים בשבי
כשיצא מבדידותו, נסע קולה לפראג ביולי 1350, וביקש את הגנתו של קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". בהוקיע את כוחו החילוני של האפיפיור, הוא הפציר בקיסר לחלץ את איטליה, ובמיוחד את רומא, מידי המדכאים שלהם; אך קרל לא נעתר להפצרותיו והחזיק אותו בכלא במשך יותר משנה במבצר ראודניץ (אנ'), ולאחר מכן מסר אותו לאפיפיור קלמנס השישי.[1][2]
באביניון, לשם הובל באוגוסט 1352, נשפט קולה על ידי שלושה קרדינלים, ונידון למוות, אך פסק דין זה לא בוצע, והוא נשאר בכלא למרות בקשות של פטרארקה לשחרורו.[1]
בדצמבר 1352 מת קלמנס, ויורשו, האפיפיור אינוקנטיוס השישי, להוט להכות את הברונים ששלטו ברומא, וראה בטריבון לשעבר כלי מצוין למטרה זו, חנן ושחרר את ריינצו.[1]
סנאטור של רומא
לאחר מכן שלח האפיפיור את קולה לאיטליה עם השליח מיופה הכוח, הקרדינל אלבורנוס (אנ'), והעניק לו את התואר סנאטור. לאחר שאסף כמה שכירי חרב בדרך, נכנס קולה לרומא באוגוסט 1354, שם התקבל בשמחה רבה והחזיר לעצמו במהירות את עמדת הכוח הקודמת שלו.[1]
אבל תקופת כהונתו האחרונה הייתה מיועדת להיות אפילו קצרה יותר מהקודמת. לאחר שצר לשווא על מבצר פלסטרינה, הוא חזר לרומא, שם לכד את שכיר החרב ג'ובאני מוריאלה (אנ'), שהומת, ושם, במעשים אכזריים ושרירותיים אחרים, הוא איבד עד מהרה את חסדי העם, וב-8 באוקטובר 1354 פרצה מהומה. קולה ניסה לפנות אליהם, אך הבניין בו עמד הוצת, ובזמן שניסה להימלט כשהוא מחופש הוא נרצח על ידי ההמון.
מורשת
קולה די ריינצו היה הגיבור של אחת ממיטב האודות של פטרארקה, ספיריטו ג'נטיל (Spirito gentil).[1]
לאחר שדגל הן בביטול כוחו החילוני של האפיפיור והן באיחוד איטליה, צץ קולה מחדש במאה ה-19, והפך לדמות רומנטית בקרב לאומנים ליברלים פוליטיים ואומצה כמבשרו של הריסורג'ימנטו (Risorgimento, "איחוד איטליה") של המאה ה-19, שנאבק למען שתי מטרות אלו ובסופו של דבר השיג אותן. בתהליך זה הוא תואר מחדש כ"סטריאוטיפ הרומנטי של החולם בעל ההשראה שחוזה את העתיד הלאומי" כפי שהביע זאת אדריאן ליטלטון (Adrian Lyttleton), והמחיש את דבריו באמצעות הציור "קולה די ריינצו מתבונן בחורבות רומא" (1855) של הצייר האיטלקי בן המאה ה-19 פדריקו פארופיני (אנ'), שעליו הוא העיר: " אפשר היה לשחרר את שפת המרטירים מההקשר הדתי שלה ולהשתמש בה נגד הכנסייה".
חייו וגורלו של קולה די ריינצו היוו נושא לרומן מאת אדוארד בולוור-ליטון (1835), מחזות טרגיים מאת גוסטב דרוינו (אנ') (1826), מרי ראסל מיטפורד (אנ') (1828),[4] יוליוס מוזן (אנ') (1837) ופרידריך אנגלס (1841),[5] וגם של כמה בתים מהיצירה "העלייה לרגל של האביר הרולד" (1818) מאת לורד ביירון. האופרה המצליחה הראשונה של ריכרד וגנר, ריאנצי (דרזדן, 1842), המבוססת על הרומן של בולוור-ליטון, התבססה על קולה כדמות מרכזית, ובמקביל, בלי לדעת על ההפקה של דרזדן, ג'וזפה ורדי, פטריוט נלהב של הריסורג'ימנטו ואנטי-קלריקלי, שקל הפקה של סיפורו של קולה די ריינצו.
בשנת 1873 - שלוש שנים בלבד לאחר שממלכת איטליה החדשה כבשה את רומא מידי כוחות האפיפיור – תוכנן רובע פראטי, כאשר הרחוב הראשי של הרובע החדש הוא "ויה קולה די ריינצו" וכיכר בולטת, פיאצה קולה די ריינצו. בכוונה, השם הוענק דווקא לרחוב המחבר את הטיבר לוותיקן - בזמנו המטה של הכנסייה הקתולית שעדיין הייתה רחוקה מלהשלים עם אובדן כוחה החילוני. כדי להדגיש עוד יותר, פיאצה דל ריסורג'ימנטו הייתה ממוקמת בקצה המערבי של ויה קולה די ריינצו, ונוגעת ישירות במטה הכנסייה.
בשנת 1877 הוצב פסל של הטריבון מאת ג'ירולמו מסיני (אנ'), למרגלות גבעת הקפיטולין ברומא. ברומא, ברובע ריפה, בסמוך לבוקה דלה וריטה, עדיין קיים בית מעוטר לבנים מימי הביניים, המכונה "בית פילאטוס", אך ידוע גם כביתו של קולה די ריינצו (למעשה הוא היה שייך למשפחת האצולה קרשנצי (אנ')).
המשורר והמחזאי האירי ג'ון טודהונטר (אנ') כתב דרמה בשנת 1881 בשם "הטרגדיה האמיתית של ריינצי טריביון רומא" (The True Tragedy Of Rienzi Tribune Of Rome). כתוב בסגנון שייקספירי, הוא במידה רבה מדויק היסטורית. מחזות על קולה די ריינצו נכתבו גם על ידי הסופרים הפולנים של סוף המאה ה-19, אדם אסניק (אנ') וסטפן ז'רומסקי (אנ'), ששרטטו קווי דמיון בין המרד של ריינצו לבין המאבק הפולני לעצמאות.[6][7]
מכתביו, בעריכת א' גבריאלי (A. Gabrielli), פורסמו בכרך השישי של Fonti per la storia d'Italia ("מקורות לתולדות איטליה", רומא, 1890).[1]
לדברי אוגוסט קוביצק, חבר ילדות של אדולף היטלר, היה זה בהופעה של האופרה ריאנצי של ריכרד וגנר שהיטלר, כנער, ראה את החזון האקסטטי הראשון שלו על איחוד העם הגרמני (אנ').[8]
בשל הרטוריקה הדמגוגית שלו, המשיכה העממית ורגשותיו האנטי-ממסדיים (למוסד האצילות), חלק מהמקורות רואים בו דמות פופוליסטית מוקדמת ופרוטו-פשיסטית (אנ').[9]
קישורים חיצוניים
- קולה די ריינצו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1911 Encyclopædia Britannica/Rienzi, Cola di
- ^ 2.0 2.1 2.2 Musto, Ronald G., "Cola Di Rienzo", Oxford Biographies, 21 November 2012, DOI: 10.1093/obo/9780195399301-0122
- ^ 3.0 3.1 האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ט עמוד 262
- ^ Deathridge, John (1983). "Rienzi... A Few of the Facts". The Musical Times. 124 (1687 (Sep 1983)): 546–549. doi:10.2307/962386. JSTOR 962386.
- ^ König, Johann-Günther (2010). "Friedrich Engels' "Rienzi"". Ossietzky (March 2010).
- ^ Asnyk, Adam (1873). Cola Rienzi: dramat historyczny z XIV wieku w pięciu aktach prozą oryginalnie napisany przez (בפולנית). Nowolecki.
- ^ Makowiecki, Andrzej (1978). ""Młodość Stefana Żeromskiego", Jerzy Kądziela, indeks zestawiła Krystyna Podgórecka, Warszawa 1976, Państwowy Instytut Wydawniczy [recenzja]" (PDF). Pamiętnik Literacki. 2 (69): 263 – via BazHum.
- ^ Kubizek, A. (1955). The Young Hitler I Knew: The Memoirs of Hitler's Childhood Friend מסת"ב 978-1848326071
- ^ Musto, Ronald F. (2003). University of California Press (ed.). Apocalypse in Rome: Cola di Rienzo and the Politics of the New Age. ISBN 9780520928725.
ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהערך Rienzi, Cola di מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל
35382742קולה די ריינצו