קווי גרייהאונד
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | חברת-בת של FirstGroup |
| מוטו | "Greyhound, Brought to you by First" |
| מייסדים | קרל ויקמן |
| תקופת הפעילות | 1914–הווה (כ־110 שנה) |
| משרד ראשי | דאלאס, טקסס, ארצות הברית. |
| עובדים | 8,400 (2009) מהם מעל 3,000 נהגים |
| Greyhound Lines | |
קווי גרייהאונד (באנגלית: Greyhound Lines, גרייהאונד הוא גזע כלבים, מילולית: "כלב ציד אפור") היא חברת אוטובוסים ציבוריים המשרתת כ-3,700 יעדים בצפון אמריקה (ארצות הברית, קנדה ומקסיקו) וקרוב לכ-25 מיליון נוסעים בשנה. החברה נוסדה ב-1914 בהיבינג, מינסוטה ובסיסה נמצא כיום בדאלאס, טקסס. בשנת 2007 נרכשה החברה האמריקאית על ידי התאגיד הסקוטי FirstGroup. החל מספטמבר 2009 מפעילה FirstGroup את המותג "גרייהאונד" גם בבריטניה[1].
היסטוריה
ראשית החברה
קרל ויקמן (Carl Wickman), יליד שוודיה, 1887, החל להסיע כורים בין הערים היבינג ואליס במינסוטה ב-1914 ברכב ממונע. שנה מאוחר יותר שיתף פעולה עם ראלף בוגן, שהפעיל קו דומה בין היבינג לדולות' יחדיו הקימו חברה שנקראה "חברת התחבורה מסבה" ("Mesaba Transportation Company"). בסוף מלחמת העולם הראשונה כבר היה לחברה צי בן 18 אוטובוסים והיא הרוויחה 40,000$ בשנה. ויקמן המשיך לייצר שיתופי פעולה ורכישות של קווים מקומיים ויצר רשת למדינות שכנות שהשתרעה עד החוף המערבי.
שנות העשרים
ב-1921 כינה ויקמן קו בו שירתו אוטובוסים חדישים בצבע כחול-כסוף בשם החיבה "גרייהאונד" ושם זה הפך עד 1926 לשם החברה כולה - קווי גרייהאונד הצפוניים ("Northland Greyhound Lines"). באותה שנה עבר בסיס ההפעלה של החברה לעיר דולות' וויקמן מונה לנשיא החברה החדשה. ב-1927 נחנך הקו הראשון מקליפורניה לניו יורק. ב-1929 הוקמה חברת גרייהאונד הפסיפית ("Pacific Greyhound Lines"), ממיזוג של חברות הפעלה של קווים שונים באזור דרום-מערב ארצות הברית. בשנה זו עבר מטה החברה לשיקגו.
שנות השלושים
השפל הגדול העיב על המשך התפתחות החברה והיא נאלצה לסגור קווים בלתי רווחיים או למכור אותם למפעילים אחרים. ב-1933 נבחרה גרייהאונד לספק הרשמי לתחבורה של התערוכה העולמית של שיקגו (1933). למרות החובות בהם שקעה החברה היא הצליחה להתאושש כתוצאה ממדיניות הניו דיל וב-1935 הציגה רווח שיא של 8 מיליון דולר. ב-1936 איפיינה החברה והזמינה מחברת ג'נרל מוטורס אוטובוס שכולו עשוי מתכת, בעל הנעה קדמית, המסוגל להובלת 37 נוסעים בישיבה. אוטובוס זה , שכונה "Super Coach", הפך לאוטובוס-הדגל של החברה. ערב מלחמת העולם השנייה שירתו קווי גרייהאונד 4,700 תחנות ברחבי ארצות הברית והחברה העסיקה כ-10,000 איש. ב-1939 התקיימה התערוכה העולמית של ניו יורק (1939) וגרייהאונד נבחרה להיות "המוביל הרשמי" של התערוכה, דבר שהפך אותה לאחד מן הסמלים הלאומיים של אמריקה. התקופה הייתה תקופת מאבק בין אנשי חברות הרכבת לבין אנשי חברות האוטובוסים, המאבק כלל שביתות תכופות וניסיונות לרכוש קווי הסעה של אוטובוסים על ידי חברות רכבת.
שנות הארבעים
ב-1940 הציגה החברה את דגם ה-"Silversides" ("כסוף הצדדים"), אוטובוס המאופיין בצדדים עשויים אלומיניום נוצץ, גם הוא מתוצרת ג'נרל מוטורס. דגם ששלט בחברה כ-40 שנה. בתקופת המלחמה גויס חלק גדול מנהגי החברה ואוטובוסי החברה הובילו מגויסים ברחבי ארצות הברית.
בשנת 1946 פרש ויקמן מראשות החברה והוחלף על ידי אוסקר סיזר, אחד מנשיאי החברות המקומיות אותן רכשה גרייהאונד.
בין חידושי העשור הייתה פריסת רשת מסעדות "Post House" לשירות הנוסעים בתחנות האוטובוס. הרשת מנתה בסוף העשור 139 מסעדות ששירתו 40 מיליון נוסעים.
שנות החמישים
בשנות החמישים ניצלה גרייהאונד את רשת האוטוסטרדות החדשה ליצירת לוח זמנים חדשני המתבסס על קווי "אקספרס". ב-1953 הציגה את ה-"Highway Traveler", אוטובוס בן 41 מושבים המצויד בבולמי זעזועים משופרים לנוחות הנסיעה המהירה ואת ה-"Scenicruiser", אוטובוס דו-קומתי בן 43 מושבים, עם תאי שירותים, מיזוג אוויר, חלונות פנורמיים ושטח גדול למטען אישי, שהפך לסטנדרט לאוטובוסים למרחקים ארוכים.
החברה החלה לשווק כרטיס "99 ימים ב-99 דולר", שמשך צעירים רבים מאירופה להשתמש בשירותיה כדי לתור את ארצות הברית, וכך נחשפו נופיה לעיני דור צעירים זה מבעד לחלונות ה"גרייהאונד", שהפך לסמל תרבותי (ראו להלן).
החברה פנתה בפרסומיה לקהל מן המעמד הבינוני והבטיחה נסיעה נוחה ומרווחת, אך ההבטחה לא מומשה והנוסעים מהמעמד הבינוני העדיפו לנסוע ברכבם הפרטי.[3]
שנות השישים
אחד הביטויים החריפים של מדיניות ההפרדה הגזעית היה במתקני גרייהאונד, בתחנות האוטובוס היו אזורי המתנה נפרדים לאפרו-אמריקאים ובתוך האוטובוסים התקיימה הפרדה, במיוחד נאכפו הכללים במדינות דרום ארצות הברית, על ידי הקהל הלבן ועל ידי נהגי האוטובוסים. אחת מהפעולות ההפגנתיות הראשונות של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית הייתה בשנת 1961 באוטובוסי גרייהאונד, קבוצות של צעירים אפרו-אמריקאים ולבנים (שנקראו " Freedom Riders", "נוסעי החופש") נסעו במכוון תוך הפרת הסדרי ההפרדה הגזעית באוטובוסים ציבוריים אל מדינות הדרום, תוך שהם מתעמתים עם ציבור נוסעים ונהגים וזוכים לסיקור תקשורתי רחב היקף.
החברה חגגה את יובל ה-50 שלה עם רווחים של מעל 300 מיליון דולר. מאז 1961 החלה לייצר את האוטובוסים שלה בעצמה (על ידי חברת הבת MCI) וב-1968 השיקה את הדגם הראשון מתוצרתה, האוטובוס המשוכלל "סופר 7", חד-קומתי באורך של למעלה מ-13 מטר. החברה גם החלה להשקיע בחברות שונות בתחומים מגוונים מחברת ייצור הבשר "Armour" ועד חברות אשראי ועסקי החכרת מטוסים.
שנות השבעים, השמונים והתשעים
ב-1971 עבר מטה החברה לפיניקס, אריזונה, עשר שנים מאוחר יותר עבר המטה לדאלאס.
האוטובוס של שנות השבעים היה MC-8 שכונה "Americruiser".
במהלך שנות השמונים נטשה החברה את הצדדים הכסופים של האוטובוסים ועברה לאוטובוסים צבועים בצבעי כחול-אפור. במהלך אותו עשור סבלה החברה משביתות נהגים, בהן שביתה ארוכה בת שבעה שבועות. בשל תקנות הגבלים עסקיים התפרקה חברת האחזקות של גרייהאונד ונוסדה חברה בשם Dial Corporation, שאחת מהחברות בה הייתה קווי גרייהאונד, חברה-אחות נוספת הייתה יצרנית האוטובוסים MCI.
ב-1990, במהלך שביתת נהגים נוספת, חקירה בקשר להפרת חוקי עבודה וירידה בנפח הנוסעים הגישה קווי גרייהאונד בקשה להיות מוכרזת כפושטת רגל, השביתה וההליכים הסתיימו רק ב-1993[4]. החברה נחלצה מקשייה ב-1994 ושנה לאחר מכן חתמה על הסכם עם חברת הרכבת אמטרק (Amtrak) לשירות נסיעות משולב רכבת-אוטובוס, כפתרון תעבורה יבשתי מתחרה לטיסות הפנים הזולות והנוחות. בשנים אלה סבלה גרייהאונד מתדמית ירודה, של חברה המשרתת אוכלוסיות חלשות, ובעיקר אפרו-אמריקאים והיספנים, גם יחס החברה לנוסעים היה חשדני וכרטיס הנסיעה לווה באזהרות שונות.[3]
ב-1999 נרכשה קווי גרייהאונד על ידי חברת Laidlaw ועברה ייעול, תוך ביטול קווים, בהם קו הדגל "כביש 90" (בין שיקגו לסיאטל), צעד שזכה למחאה ציבורית עקב הבידוד שכפה על עיירות קטנות לאורך הדרך, אשר זכו בעבר לשירות אוטובוסים כלל-ארצי זמין, נוח וזול יחסית ותושביהן נאלצים לנסוע בתחבורה ציבורית חליפית מסורבלת ויקרה יותר[5].
שנות האלפיים
בשנות ה-2000 הכניסה החברה שיכלולים כגון הדפסת כרטיס באמצעות האינטרנט, אוטובוסי יוקרה נוחים במיוחד ושירות BoltBus, המשרת את ניו יורק כבסיס ממנו יוצאים קווים למטרופולינים של וושינגטון, פילדלפיה ובוסטון, תוך שילוב אוטובוס עירוני ובין עירוני, כלומר העלאת והורדת נוסעים בתחנות-רחוב ולא בתחנות אוטובוס מרכזיות ובשיטת תמחור חדשנית לפיה נמכרים המושבים באוטובוס בכעין מכרז הנע בין דולר אחד לכיסא ל-25$, בקווים הארוכים ביותר.[6]. שירות דומה, NeOn, מתקיים בין ניו יורק לטורונטו. האוטובוסים מאובזרים במערכת Wi-Fi לשירות אינטרנט אלחוטי חינם, שקעים למחשבים ניידים, מרחב אישי גדול ואיבזור בטיחות.
ב-2007 נרכשה קווי גרייהאונד על ידי התאגיד הסקוטי FirstGroup[7].
ב-2009 הכריזה חברת FirstGroup שבכוונתה להכניס את המותג גרייהאונד לשוק התחבורה הציבורית בבריטניה.
גרייהאונד בריטניה
הכנסת אוטובוסי גרייהאונד לבריטניה החלה בקו בין לונדון לפורטסמות' וסאות'המפטון שהחל לפעול בספטמבר 2009. החדרת המותג לבריטניה נעשית הן במישור איכות השירות והתחרותיות מול מפעילים קיימים והן במישור הרגשי על ידי הבלטת ההקשר האמריקאי הקלאסי והתדמית המקושרת לתרבות האמריקאית. למשל, לכל האוטובוסים יהיו שמות נשים מתוך שירים אמריקאים כגון "פגי סו", "ברברה אן", "סוויט קרוליין" ועוד[1][8].
לקריאה נוספת
- Carlton Jackson, Hounds of the Road: History of the Greyhound Bus Company, Popular Press 1, 1984 מסת"ב 978-0879722715
- Grady Hall Morgan, Memoirs of a Greyhound Bus Driver, Infinity Publishing , 2005 מסת"ב 978-0741424655
- James Inman, Greyhound Diary, Lulu.com, 2006 מסת"ב 978-1411649224
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קווי גרייהאונד |
- מוזיאון גרייהאונד (באנגלית)
- גרייהאונד בריטניה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 The Greyhound has landed הודעת חברת FirstGroup 19 באוגוסט 2009
- ^ נכון ל-2009 ירד המספר ל-1,200 אוטובוסים
- ^ 3.0 3.1 3.2 אמריקה-טיול באוטובוס, "מסע אחר"
- ^ Greyhound Bus Drivers End 3-Year Strike With New Pact
- ^ The Greyhound doesn't stop here anymore:Recent cuts in bus service isolate riders in smaller towns, As Greyhound Cuts Back, The Middle of Nowhere Means Going Nowhere
- ^ Beating $4 Gas with a $1 Bus
- ^ Laidlaw International Announces Agreement to Be Acquired by FirstGroup
- ^ Riding the Greyhound מאתר ה-BBC