קהילת יהודי קאליב
קהילת יהודי קאליב שכנה בעיר נאג'קאלו (בהונגרית: Nagykálló) שבצפון־מזרח הונגריה, וכונתה בפי היהודים "קאלוב".
תולדות הקהילה
לפי המצבות בבית העלמין היהודי ניכר שבעיירה התקיים יישוב יהודי עוד בימי הביניים. רוב היהודים היו בעלי מלאכה וחקלאים, ורק מיעוטם עסקו במסחר והיו ביניהם בעלי מקצועות חופשיים ופקידים. במקום היו חברה קדישא, בית כנסת, מוסדות חינוך ומוסדות צדקה.[1]
במאה ה-18 הוקמה בקאלוב חסידות קאליב שהייתה החסידות הראשונה בהונגריה. במהלך השנים המוקד השתנה והיא נדדה מקאלוב אך לכל אורך הזמן התקיימה קהילה יהודית בעיר.
היהודים השתתפו בצורה ניכרת במימון מוסדות חינוך ומוסדות תרבות בעיירה עצמה, ובכל זאת היה יחס התושבים ליהודים עוין. ב-1790 הואשמו יהודי נאגיקאלו ברצח נער נוצרי שנעלם. הרב יצחק טאוב ורבים מבני הקהילה נאסרו, ארבעה מהם נידונו לתלייה. לפני ביצוע גזר הדין הופיע הנער בביתו. יהודי נאגיקאלו השתלבו בחיי הצבור והחברה ההונגרית. הם תמכו במורדים ההונגרים בקיסרות אוסטריה ב-1848.[1]
בשנת 1930, ערב מלחמת העולם השנייה, הקהילה מנתה 977 נפש.[1]
אישים מרכזיים בתולדות הקהילה
- רבי יצחק אייזיק טויב - מראשוני האדמו"רים בהונגריה. [2] ייסד במאה ה-18 בקאליב את חסידות קאליב. ברבות השנים היא נדדה והתקיימה במקומות שונים.
- רבי משה טויב - נכדו של רבי יצחק אייזיק. הנהיג את החסידות בשנות תרנ"ח - תרצ"ו. הוא קבור בעיר.
- רבי יוסף יוחנן בנט - לאחר פטירת רבי יצחק אייזיק טויב כיהן כרב ואב"ד בעיר תקופה קצרה.
- רבי ישעיה בנט - כיהן כרב בין השנים ה'ת"ר-ה'תרכ"ה (1840–1864). נודע בנאומיו בלשון ההונגרית והלהיב את בני קהילתו להצטרף ללוחמי מלחמת השחרור ההונגרית. עמד בראש המתנגדים להקמת בית המדרש לרבנים של הפלג הניאולוגי בבודפשט.[3]
- רבי ישכר בעריש אברהם בנט - בנו של רבי ישעיה, כיהן כרב העיר לאחר פטירת אביו.
- רבי מנחם ברודי - כיהן כרבה של העיר בשנות תרס"ב - תרצ"ח, לאחר פטירת רבי בעריש בנט. הנהיג גם ישיבה מפורסמת בעיר.
גורל יהודי הקהילה בשואה
בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) של ממשלת הונגריה, שנועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והתרבות, פוטרו פקידי הרשות היהודים ונלקחו רישיונותיהם של בעלי מלאכה.
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גויסו צעירים יהודיים מהעיירה לעבודות כפייה. במרץ 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נצטוו יהודי נאגיקאלו לענוד את הטלאי הצהוב.[1] בליל 4 באפריל רוכזו בבניין בית הספר, שם הוחזקו שבעה ימים. הם הועברו לגטו נ'ירגיהאזה (NYIREGYHAZA), אך משום הצפיפות הקשה ששררה בו, פוזרו בין כפרי הסביבה[1] ועברו התנכלויות על ידי שוטרי המקום.[3] ב-22 במאי רוכזו שוב בנ'ירגיהאזה, ושולחו בקרונות משא למחנה ההשמדה אושוויץ.[1]
לאחר השואה
בתום המלחמה חזרו לעיירה 98 ניצולים וחידשו את חיי הקהילה.[1] בשנת 1948 ישבו בקאליב 72 יהודים.[3]
לקריאה נוספת
- ל. טוביה סילאג'י-ווינדט, הצדיק מקאלוב וקהילתו, חיפה, 1975
- פנקס הקהילות – הונגריה, יד ושם, ירושלים, תשל"ו עמ' 371-372
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 בית התפוצות- קהילת נאגיקאלו, באתר בית התפוצות
- ^ רבי יצחק אייזיק מקאליב – ויקישיבה, באתר www.yeshiva.org.il
- ^ 3.0 3.1 3.2 פנקס הקהילות, ירושלים: יד ושם, תשל"ו
