קבלת מצוות בגיור
קבלת המצוות על ידי הגר נחשבת לדעת רבים, יסוד מרכזי בגיור. דרישה זו נזכרת בגמרא במספר מקומות. בברייתא המפרטת את תהליך הגיור[1] קבלת המצוות על ידי המתגייר היא תנאי לתוקף הגיור ולקבלתו של הגר לכלל ישראל. לאחר שבית הדין מודיע למתגייר "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות" (=הודעת מצוות), "קיבל [הגר] – מלין אותו מיד". לפי ברייתא אחרת[2] קבלת המצוות צריכה להיות של כלל המצוות באופן מלא: "גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו. ר' יוסי... אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים".
לפי אחת הגישות, הגירות מתחילה "לצאת לפועל" עם קבלת המצוות, והיא משתכללת ומושלמת על ידי אקטים פורמליים כמו מילה (לגברים) וטבילה (לגברים ונשים), ובזמן שבית-המקדש קיים – גם על ידי הבאת קרבן.[3] יש להבחין בין קבלת המצוות בפה ("קיבל- מלין אותו מיד"), לבין קבלת המצוות בלב, שהיא התחייבותו של המתגייר וגמירת דעתו לקבלת הגיור. האחרונה היא שמהווה, לדעת חלק מהפוסקים, את עיקרו של הגיור.[4] על פי גישה אחרת, הגיור מיסודו תקף במילה וטבילה בלבד, גם ללא אקט פורמלי של קבלת מצוות.
יש חוקרים שכתבו כי "קבלת מצוות" קיבלה בכורה מיוחדת בעת החדשה עקב גורמים פנימיים וחיצוניים שהשפיעו על העם היהודי – חילון, מודרניזציה, אמנציפציה ולאומיות.[5][6] הגיור נתפס בעקבות כך כהצטרפות לדת ישראל, ולפיכך, קבלת המצוות היא עיקר הגיור, ובלעדיה אין למילה ולטבילה משמעות כלשהי. לעומת זאת, הגישה האחרת רואה את הגיור כהצטרפות לאתנוס היהודי וכתהליך של "לידה מחדש".[7]
קבלת מצוות
מן הסוגיה התלמודית[2] נראה שקבלת מצוות היא קבלה מוחלטת של כלל המצוות,: "גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו. ר' יוסי... אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים". אולם, במהלך הדורות עלו גישות שונות אודות משמעותה של קבלת המצוות.
הרב יוסף רוזין (הרוגצ'ובר) כותב שקבלת מצוות משמעה גיור מרצון חופשי של המתגייר, להבדיל מגיור בעל כורחו. כלומר, מתוך כך שהגיור נעשה באופן חופשי, חלות על הגר אוטומטית כל המצוות, כפי שהן חלות על כל יהודי באשר הוא.[8] לשיטתו "קבלת מצוות" היא אך החלטת והסכמת הגר להתגייר מתוך רצון, ואין כאן דרישה שיקבל עליו במוצהר את כל המצוות. ניצנים לעמדה זו ניתן למצוא בדברי הרמב"ן.[9] לדבריו, כדי שגיור יחשב לשם שמים, די בהצהרה מילולית בלבד, גם אם ניכר שאין לבה של המתגיירת שלם עם הצהרתה: "אם הודית בפיה... אפילו נחשב שהייתה גירותה מפני היראה, דינה כישראלית גמורה".[10] עמדה דומה ניתן למצוא גם בשו"ת הרדב"ז.[11]
הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל מסביר את דברי הרוגצ'ובר כך שהחלטת והסכמת הגר להתגייר צריכות להיות מתוך הבנת ההשלכות של ההליך, אך אין הוא מחויב לקבל עליו לקיים בפועל את כל המצוות. קבלת המצוות משמעותה הבנת הגר שעם הגיור כלל המצוות יחולו עליו, והוא ייענש על מה שלא יקיים: "גר שקבל עליו המצוות ועונשן, אף על פי שידוע שלא יקיים אותם, מקבלים אותו אחרי שהודיעו לו מצות קלות וחמורות, עונשן ושכרן. שגם אם יחטא ויענש, מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצוות שיקיים אותם...".[12] ובאופן אחר: "אין דורשין ממנו לקיים המצוות, ואף לא צריך שבי"ד ידעו שיקיים אותן – דאם לא כן, לא יקבלו גרים בישראל, דמי יערוב שגוי זה יהיה נאמן לכל מצוות התורה. אלא מה שמודיעין לו מקצת מצוות הוא כדי שאם ירצה – יפרוש. וכדי שלא יוכל לומר אחר כך 'אילו ידעתי לא הייתי מתגייר'. זהו לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא הודיעוהו אינו מעכב... שאין תנאי קיום המצוות מעכב את הגרות, אפילו לכתחילה".[13]
גם הרב שלמה זלמן ליפשיץ סבור, בדומה, שקבלת מצוות אין משמעותה התחייבות לעשיית כל המצוות, אלא האקט הפורמלי של מעשה הגיור הכולל את הליך הטבילה: "דכיוון שטבל עצמו להיות גר ולהיכנס בדת ישראל, ממילא הוי קבלת המצוות".
לעומת דעות אלה, הרב יצחק יהודה שמלקיש כותב שקבלת מצוות משמעה כוונת המתגייר לשמור בפועל לכל הפחות את המצוות העיקריות. לדבריו צריך לראות שהגר "מקבל על עצמו באמת לשמור עיקרי הדת ושאר מצוות שבת, שמחלל שבת כעובד עבודה זרה... ואם אין מקבל עליו שמירת שבת ומצוות כדת, לא הוי גר."[14]
קבלת מצוות לעומת הודעת בית הדין
במהלך הליך הגיור על בית הדין להודיע למתגייר אודות המצוות בהן הוא מתחייב: "מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות.." (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ז עמוד א'). בדרך זו מבטיח בית הדין שהתחייבות המתגייר לקבלת המצוות תהא מסוימת ורצינית, שכן ללא הודעה והתחייבות יכול הגר לומר לאחר זמן: "אילו הייתי יודע כן, לא הייתי מתגייר".[15] מטרת ההודעה היא גם להניא את המתגייר מלהסתופף בקהל ה', כך שרק אם יקבל על עצמו להמשיך בתהליך גם לאחר ההודעה, יסכים בית הדין לקבלו.
במהלך השנים התעורר פולמוס אם הגיור תקף בדיעבד, אם לא הודיעו לגר מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. בסוגיה התלמודית,[16] העוסקת בגר שהתגייר בין נכרים, ואיננו מודע למצוות השבת, דנו הראשונים כיצד ייתכן שהמתגייר לא ידע על מצוות שבת, והרי קדמה לגיור הודעה על מקצת המצוות, וברי שביניהן מצוות שבת. התוספות[17] קבעו כי אכן לא הודיעו לו מצוות שבת, ברם, הרמב"ן הסביר שהדבר נעשה בטעות, "שטעו ולא הודיעוהו". מכאן נראה כי בדיעבד, אי הודעת המצוות אינו מעכבת את הגיור. כך סיכם זאת הריטב"א: "שקיבל עליו בפני שלושה, ונתגייר בפניהם, אלא שלא הודיעוהו מצות שבת, שאין זה מעכב, והלך ודר בין הגוים ולא ידע לעולם מצות שבת".[18]
מסקנה דומה מפורשת גם ברמב"ם.[19] הב"ח (בית חדש) הבין מדבריו שאף קבלת המצוות אינה מעכבת בדיעבד, אם כי רבים הבינו אחרת וסברו כי הרמב"ם מחלק בין הודעת המצוות שאינה מונעת את הגיור, לקבלת המצוות המהווה תנאי הכרחי לגיור.[20] מהעתקתו של השולחן ערוך את דברי הרמב"ם, נראה כי גם הוא מבחין בין הודעת מצוות לקבלתן.
יש להבהיר, כי קיים פער בין הודעת מצוות על ידי בית הדין לקבלת המצוות על ידי המתגייר: הודעת המצוות צריכה להיות על מצוות מסוימות (כדברי הגמרא – 'מקצת מצוות..') ואילו קבלת המצוות צריכה, לפחות על פי פשט הברייתא הנ"ל, להיות התחייבות כללית ביחס לכל המצוות, אף על פי שביה"ד לא פורטן אחת לאחת. האחרונים סוברים שרק הודעת המצוות על פרטיהן אינה פוגעת בתוקף הגיור, אבל אי קבלת המצוות בכללן על ידי הגר, פוגעת בתוקף הגיור,[21] שכן "כל עניין קבלת המצוות בגירות הוא לעשות כל מה שציווה השי"ת. לא קבלה על פרטי המצוות אלא קבלה כללית שמקבל לעשות".
קבלה חלקית של המצוות
כאמור, הברייתא קובעת ברורות: "גוי שבא לקבל דברי תורה, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו. ר' יוסי ברבי יהודה אומר - אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים".[22] הדברים נלמדים אף מהאמור בספרא "'כאזרח'- מה אזרח שקיבל עליו את כל דברי התורה, אף גר שקיבל עליו כל דברי התורה. מכאן אמרו גר שקיבל עליו את כל דברי התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלים אותו" (פרשת קדושים פרק ח).
יש שפרשו את המונח "חוץ מדבר אחד" באופן מרחיב, ויש שפרשוהו באופן מצומצם. בדורות האחרונים קנו שתי שיטות מרכזיות מקום בהבנת "חוץ מדבר אחד":
- שיטת האחיעזר (ר' חיים עוזר גרודזנסקי):[23] - שיטתו נוטה לקולא, ולדבריו כל כוונת חכמים ל"חוץ מדבר אחד" היא בסיטואציה בה המתגייר מתנה בפירוש שלא יקבל מצוות מסוימות, ושיהיה מותר לו דבר זה שאינו רוצה לקיים מן הדין. דווקא בסיטואציה כזו לא מקבלים אותו כיוון שהגיור הוא הליך מוחלט ובלתי מותנה. לפיכך, מי שקיבל עליו את כל המצוות, אלא שבדעתו לעבור מחמת אינטרסים (לתיאבון) על מקצת מהן, אין כאן התניה של הגיור. האחיעזר דאג לסייג את דבריו וקבע כי במציאות בה ברור הדבר שהמתגייר יעבור על איסורי תורה כגון חילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור את כוונתו שאינו מתגייר אלא רק כלפי חוץ ולבו בל עמו, ישנה הוכחה ברורה (אומדנא דמוכח) שקבלת המצוות שלו לא אמינה ולא נחשבת, ועל כן הגיור שלו אינו תקף.[24]
- שיטת האגרות משה (ר' משה פיינשטיין):[25] - שיטה זו נוטה לחומרא והיא קובעת כי הבא להתגייר חייב לקבל עליו את כל המצוות. קבלת מצות המשיירת, ולו מקצתן, פוסלת את הגיור. לפי שיטה זו, דברי הגמרא "חוץ מדבר אחד" נאמרו אף בדיעבד, דהיינו אם גיירו את מי שלא קיבל עליו את כל המצוות – גיורו בטל ומבוטל. הדרישה לקבלת המצוות היא מוחלטת ואין להבחין לעניינה בין גר המבקש שלא לקבל מצוות ולעבור עבירה לתיאבון (משיקולים אינטרסנטיים) ובין שהוא מבקש לעבור עבירה 'להכעיס' (משיקולים אידאולוגיים). במקרה בו אישה בקשה להתגייר והייתה נשואה בנישואין אזרחיים לכהן, קבע הרב פיינשטיין שגם אם היא תקבל עליה את כל המצוות, אבל לא תקבל עליה את האיסור להנשא לכהן, הגיור שלה בטל כיוון שלא קיבלה עליה אחת מן המצוות.
במקרה אחר נשאל הרב פיינשטיין על ידי גיורת, אם גיורה פסול בשל העובדה שבעת קבלת המצוות חשבה בלבה שתלך ביום טוב למקום עבודתה בגלל דוחק הפרנסה, אף שתשתדל למעט באיסורים (לא תכתוב וכיוצא בזה). בנסיבות אלו, נקבע שהגיור תקף, משום שאילוצי פרנסה משקלם כבד כאונס בדיני נפשות. דינה של אשה זו, כדינו של גר שמצהיר בעת הגיור, שיעבור על המצוות אם יאיימו על חייו אפילו בעבירות בהן הדין הוא ייהרג ובל יעבור. גיורו תקף וגם גיורה תקף.[26]
ביטול גיור למפרע בגין העדר רצינות בקבלת המצוות
פרשנים שונים עסקו במי שקיים את ההליך הפורמלי של הגיור, דהיינו מילה (לגברים) טבילה וגיור בפני בי"ד, אך למפרע התגלה פגם בקבלת המצוות. פגם בקבלת המצוות יכול להיות היעדר כל כוונה לקבל מצוות, או קבלה של חלקן בלבד, או רק קבלת היסודיות שבהן בלבד, כגון שבת וכשרות.
כעקרון בסופו של מעשה הגיור נשלמת הגרות: "טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו". גם אם המתגייר חזר לסורו, אי אפשר להפקיע את גרותו. בנסיבות אלו הוא נחשב "ישראל מומר" ולא כגוי.[1] הרציונל לכך הוא עקרון סופיות הגיור. קביעת הסטאטוס האישי צריכה להיות ברורה וסופית ולא רופפת ומשתנה.[27] ברם, כאשר מתברר שהיה פגם בקבלת המצוות בעת הגיור, אפשר שהגיור בטל. התחייבות המתגייר לקבל מצוות היא בעצם מהותו של הגיור. במקרים בהם קבלת המצוות, נעשתה למראית עין בלבד, לא יעלה על הדעת לומר שלא נוכל לערער אחר תוקף פעולת המתגייר במרמה. קבלת המצוות היא "היסוד הנפשי" של מעשה הגירות, ומשיש בו פגם, נכון לערער אחר תוקף הגיור ולהפקיעו מעיקרא כאילו לא היה.[28]
גם אם המתגייר קיבל את המצוות בפיו בפני בי"ד, אין מניעה עקרונית להצהיר על בטלות הגיור אם ברור שקבלת המצוות בפה הייתה למראית עין בלבד ולא ביטאה רצון אמיתי וקבלה בלב.[29]
האחרונים מסכימים כי כאשר ברור לנו שבעת הגיור התכוון המתגייר לעבור על איסורי תורה כגון חילול שבת ואכילת טריפות, הגיור בטל. לדעת הרב עובדיה יוסף, אם ברור 'שלא נתכוונו מעולם לקיים המצוות בפועל, אזי גם בדיעבד יש לומר שאינם גרים. אבל אם לא היה אומדנא דמוכח בשעת הגיור, אף על פי שבסופו של דבר הם חזרו לסורם, דינם כישראל מומר, שאע"פ שחטא – ישראל הוא'.[30]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ז עמוד ב'
- ^ 2.0 2.1 תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ל' עמוד ב'
- ^ מסכת גרים, פרק ב' הלכה ד; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יג הלכה ה.
- ^ מנחם פינקלשטיין, הגיור - הלכה ומעשה, עמ' 20, 35-36
- ^ צבי זהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית - עיון ביסודות ההלכה, עמ' 173-174
- ^ אריה אדרעי, פולמוס הגור בישראל בהקשרו האידיאולוגי וההיסטורי, שנתון המשפט העברי כז, עמ' 13-16
- ^ צבי זהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית - עיון ביסודות ההלכה, עמ' 13
- ^ הרב יוסף רוזין, צפנת פענח, עמ' הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה ו
- ^ רמב"ן, פירוש על התורה, דברים פרק כא פסוק יב
- ^ שם; צבי זהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית – עיון ביסודות ההלכה, 175-181. שם גם כתבו כי בפירושו לתלמוד (יבמות דף מה עמוד ב' ד"ה מי לא טבלה), הרמב"ן הציג אפשרות נוספת של זיהוי קבלת המצוות דווקא כהתחייבות למול ולטבול.
- ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ד סימן רפט; צבי זהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית – עיון ביסודות ההלכה, 176-177.
- ^ הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ב, יורה דעה, סימן נח.
- ^ הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, פסקי עוזיאל, שאלות הזמן, סימן סה.
- ^ הרב יצחק יהודה שמלקיש, שו"ת בית יצחק, חלק ב, סימן ק, אות יג; זהר ושגיא, 195-202.
- ^ ספר מצוות גדול (סמ"ג), מצוות לא תעשה, קטז ; מנחם פינקלשטיין, הגיור- הלכה ומעשה, 22
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סח עמוד א.
- ^ תוספות על מסכת שבת, דף סח עמוד א, ד"ה גר.
- ^ חידושי הריטב"א, שבת דף סח עמוד א; מנחם פינקלשטיין, הגיור- הלכה ומעשה, 102-104.
- ^ רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, יג, יז: "גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר"
- ^ ראו חמדת שלמה, יו"ד סי' כט אות כב: "נראה לענ"ד דקבלת המצות והודעת המצות שני עניינים הם, דקבלת המצוות היא בסתם שקיבל עליו ליכנס בדת יהודית...והודעת המצוות היא להודיע לו עניין המצוות – דאיתא בגמרא 'אכילת חלב' וכו', וכן שכרן ועונשן.... ולעולם בקבלת מצוות בסתם מעכב, דזהו עיקר הגירות, שנכנס לדת יהודית"; מנחם פינקלשטיין, הגיור- הלכה ומעשה, 105.
- ^ שו"ת מנחת יצחק, חלק א, סימן קכא, אות א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות דף ל עמוד ב
- ^ אחיעזר, חלק ג סימן כו
- ^ מנחם פינקשלטיין, הגיור הלכה ומעשה, 114-119
- ^ אגרות משה, אבן העזר ח"ב סימן ד; אגרות משה, יורה דעה ח"ג סי' קו-קח
- ^ מנחם פינקשלטיין, הגיור הלכה ומעשה, 119-124
- ^ מנחם פינקשלטיין, הגיור הלכה ומעשה, 306
- ^ מנחם פינקשלטיין, הגיור הלכה ומעשה, 308
- ^ באנלוגיה לרמב"ם, הלכות תשובה פ"ב ה"ב – "כל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרך בידו, שאין הטבלה מועלת לו עד שישליך השרץ.."מנחם פינקלשטיין, הגיור הלכה ומעשה, 309
- ^ הרב עובדיה יוסף, "בעיות הגיור בזמננו", תורה שבעל פה יג (תשל"א) עמ' כט, הובא בפינקלשטיין עמ' 315-306
27450009קבלת מצוות בגיור