מנוריאליזם
מנוריאליזם או סניורליזם הוא שמו של ארגון הכלכלה והחברה האיכרית בתקופת ימי הביניים במערב ובחלקים ממרכז אירופה. השיטה המנוריאלית אופיינה בהאצלת הכוח הכלכלי והמשפטי לאדון, שחי על האדמות שבבעלותו ועל מיסוי שגבה מאוכלוסיית האיכרים והצמיתים שתחתיו. התחייבויות מיסוי אלו שלהם ניתן היה לשלם באמצעות עבודה (קורווה), באמצעות מוצרים ("ברטר") או לעיתים נדירות כסף.
המילה "מנור" או "סניור" מבוססת על חלוקת שטחי אירופה לשטחים ששמם היה "סניוריה" (seigneur) (אחוזה), שכל אחד מהם היה כפוף בדרך כלל לסניור, אדון האחוזה. הסניור החזיק בחצר מנוריאלית שבה היו נהגים וחוקים מקומיים. חלק מהסניורים היו בישופים ואבות מנזרים, שסמכותם הייתה דומה לזו של סניור.
הסניורים קנו לעצמם בדרך כלל את אחוזותיהם באחת מארבע דרכים מקובלות: כירושה של וילה (חווה) רומית, שבעליה המקוריים נטש אותה, חוסל על–ידי האדון החדש, או הפך לשותף חלקי או מלא, שווה או כפוף לאדון חדש; כמתנה (aprisio) שהעניק השליט העליון מתוך כלל אדמות המלוכה (הפיסק, fisc) והייתה מותנית בתנאים מסוימים; כאדמה בבעלות מלאה (נחלת אבות, אלודיום, allodium) של האדון; או כבנפיקיום או פרקריה (benefice, precaria)—אדמה שהוענקה לאדון באופן מותנה. בפועל, כל הצורות נטו להפוך עם הזמן לאדמת אלודיום, ויכולתו של המלך שהעניקם לשלול את האדמות מן הוסאלים הייתה לרוב מוגבלת.
תכונות המערכת המנוריאלית
בכל סניוריה היו שלושה סוגים של אדמה:
- החלקות הכלולות בדומנה ( demesne; terra indominicata) נשלטו במישרין על–ידי האדון, עובדו בעזרת חובות העבודה של האריסים ותוצריהן עברו לשימושו הישיר של משק-הבית של האדון.
- אדמה תלויה (מנסוס) - שהייתה אדמת הצמית או הווילן, שבה היה חייב האיכר לספק לאדון שירותי עבודה או חלק מן היבול (או כסף במקומם) בהתאם למנהג המקומי.
- אדמת עיבוד חופשית שהייתה אדמה ללא מחויבות כזו, אך כפופה לנוהג המנוריאלי במובנים אחרים, ושולמו עליה דמי חכירה.
האדון נהנה, נוסף להכנסות אלו, מהכנסות על כל פעולה שבוצעה באחוזה, כולל שימוש בטחנת הקמח, במאפייה או בבית היין, או עבור הזכות לצוד או לתת לחזירים לרעות בשטח המיוער של האחוזה, כמו גם הכנסות בכל פעם שבה השתנה החוכר של חלקת אדמה. בגלל ההוצאות הגבוהות שהיו כרוכות בניהול האחוזה, נטו בעלי אחוזות קטנות להסתמך פחות על חכירת הווילנים.
מבחינה נומינלית היו הווילנים חוכרי אדמה מן האדון, אך בפועל הפכה החכירה כמעט בכל המקרים מוּרשת, עם תשלום לאדון עם העברת האדמה לחבר אחר במשפחה. נטישת האדמה הייתה אסורה על הווילן הצמית וגם העברת האדמה לאדם שלישי הייתה כרוכה בתשלום לאדון. בהדרגה, התפתח מנהג נפוץ של החכרת משנה של אדמה על–ידי וילנים לווילנים אחרים, וגם העבודה בדומנה הומרה במקרים רבים בתשלום נוסף לאדון, במיוחד החל מהמאה השלוש-עשרה.
בין המערכות המנוריאליות השונות היו הבדלים ניכרים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. לא כל האחוזות כללו את כל שלושת סוגי האדמה. בדרך כלל, הדומנה היוותה בערך שליש מהאדמה וחלקות הווילנים היוו מעט יותר, אך חלק מהאחוזות כללו רק אדמת דומנה ואילו אחרות אדמות איכרים בלבד. היחס שבין חלקות חכירה חופשית ולא חופשית השתנה אף הוא במידה ניכרת, ודרש הסתמכות גדולה או קטנה יותר על עבודה שכירה לביצוע העבודה החקלאית בדומנה.
היחס שבין האדמה המעובדת לדומנה נטה לטובת הדומנה באחוזות הקטנות יותר, ולהפך באחוזות הגדולות יותר, בהן עמד לרשות האדון מספר רב יותר של וילנים לעיבוד אדמותיו. אחוז החכירה החופשית השתנה פחות, אך נטה להיות גדול יותר באחוזות קטנות.
האחוזות היו שונות גם בארגון הגאוגרפי שלהן. רובן חפפו לשטח שני כפרים או יותר, ולעיתים קרובות היו כפרים שהיו בו-זמנית בשליטה של שתי אחוזות, דבר שהוביל לעיתים להחלפת עבודות הדומנה בתשלום אצל האיכרים המרוחקים מאחוזת האדון. הדומנה כמו גם חלקות האיכרים לא היה יחידה אחת אלא בית מרכזי שסביבו אדמה ובנייני אחוזה, וכן רצועות שונות שפוזרו ברחבי האחוזה לצד חלקות הווילנים.
בעלי האחוזות לא היו תמיד וסאלים לוחמים שהעניקו שירותי לחימה או כסף לווסאל שמעליהם. חלק לא מבוטל מהאדונים (17 אחוז באנגליה בשנת 1086) חבו נאמנות ישירות למלך, וחלק גדול עוד יותר (כרבע) היו בבעלות בישופויות ומנזרים. האחוזות מן הסוג האחרון היו בדרך כלל גדולות יותר והיה בהן חלק ניכר הרבה יותר של אדמת וילנים בהשוואה לאחוזות האחרות.
קישורים חיצוניים
- מרק בלוך, הפיאודליזם האירופי, מתוך: האנציקלופדיה למדעי החברה (1960), תרגום עברי מאת גדי אלגזי
- מרק בלוך, התהוות האחוזה בימי הביניים, מתוך: Cambridge Economic History of Europe, vol.1 (1941), pp. 235-290, תרגום לעברית מאת גדי אלגזי.
