צינור הנפט כירכוכ–חיפה
צינור הנפט כירכוכ-חיפה, קצה הקו בחוף חיפה, 1938 | |
סוג | צינור נפט |
---|---|
מדינות | עיראק, ירדן, ישראל |
מוצא | כירכוכ, עיראק |
יעד | חיפה, ישראל |
עובר דרך | עיראק, ירדן, ארץ ישראל |
אורך | 942 ק"מ |
קוטר | 8-12 אינץ' |
תחנות שאיבה | 8 |
תוחלת חיים | 13 שנים |
כיוון זרימה | ממזרח-למערב |
תאריך הפעלה | 1935 |
תחנות השאיבה והעברת הנפט סומנו באות H המסמלת את חיפה ולידן הקימו הבריטים שדות תעופה |
צינור הנפט כירכוכ–חיפה (נקרא גם: צינור הנפט מוסול–חיפה; באנגלית: Mosul-Haifa oil pipeline) הוא צינור באורך 942 קילומטר שהוביל נפט גולמי משדות הנפט שבכירכוכ בעיראק דרך ירדן לחיפה. הנפט עבר בצינור במשך 10 ימים מתחילתו ועד סופו, וכשהגיע לחיפה זוקק בבתי הזיקוק בחיפה, נאגר במכלים, ומהם הוזרם למכליות שהובילו אותו לאירופה. הצינור החל לפעול בשנת 1935, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, והפסיק לפעול בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל.
היסטוריה
הצינור הוקם בשנת 1935 על ידי חברת הנפט העיראקית (IPC), בתקופה שרוב המזרח התיכון ותוואי הצינור היה תחת שליטה או חסות בריטית. הצינור הוקם במקביל להקמתו של צינור נפט מקביל מכירכוכ לטריפולי שבלבנון. הצינור הוטמן באדמה בעומק של 75 ס"מ. הצינור היה עשוי פלדה, ולמניעת קורוזיה נעטף בביטומן ומעליו נייר אזבסט. 85% מהצינור היו בקוטר 12 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 50 אטמוספירות, ו-15% מהצינור היו בקוטר של 10 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 62 אטמוספירות. בקטע של 7.5 ק"מ שבו ירד הצינור מרמת הגלעד לעמק הירדן היה קוטרו 8 אינץ' בלבד, כדי להאט את הזרימה בירידה התלולה. לאורך הצינור היו שמונה תחנות שאיבה.
הצינור ובתי הזיקוק בחיפה הוקמו על ידי הבריטים כחלק מההערכות לקראת מלחמה צפויה, ואכן סיפקו את צורכי הדלק של הצבא הבריטי והאמריקאי באגן הים התיכון במלחמת העולם השנייה.
הצינור היה יעד מועדף לפגיעה מצד הכנופיות הערביות בתקופת המרד הערבי הגדול, ואחד מתפקידיהן של פלגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט היה להגן על הצינור מפני פגיעה. בתקופה מאוחרת יותר, היה הצינור יעד לפגיעה של האצ"ל[1].
בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת העצמאות, הופסקה פעולת הצינור. בימינו משמש קטע הצינור העובר ברמת יששכר להובלת מי השקיה לשדות הקיבוצים שבאזור. הצינור נוקה, שופץ ומופעל על ידי חברת מקורות.
בשנת 2003, לאחר כיבוש עיראק על ידי ארצות הברית, דיבר שר התשתיות, יוסף פריצקי, על אפשרות הפעלתו מחדש של הצינור[2].
תחנות שאיבה
לאורך הצינור פעלו שמונה תחנות שאיבה שסומנו ממזרח למערב. התחנות מכירכוכ לח'דיתה סומנו באות K (כירכוכ) והתחנות מערבה יותר סומנו באות H (חיפה). התחנות בקטע המסתעף לטריפולי, סומנו באות T. להלן מיקום התחנות:
- K1 35°30′55″N 044°18′49″E / 35.51528°N 44.31361°E
- K2 34°54′47″N 043°24′50″E / 34.91306°N 43.41389°E
- K3 34°04′31″N 042°21′07″E / 34.07528°N 42.35194°E
- H1 33°47′23″N 041°27′37″E / 33.78972°N 41.46028°E
- H2 33°22′38″N 040°37′04″E / 33.37722°N 40.61778°E
- H3 34°04′30″N 042°21′07″E / 34.07500°N 42.35194°E
- H4 32°30′09″N 038°11′32″E / 32.50250°N 38.19222°E
- H5 32°10′32″N 037°07′36″E / 32.17556°N 37.12667°E
ראו גם
קישורים חיצוניים
- חנוכת צינור הנפט כירכוכ-חיפה, 7 בפברואר 1935, ארכיון AP
הערות שוליים
- ^ פעולות האצ"ל בחיפה ובסביבתה, באתר האצ"ל
- ^ דוד חיון, האם תחודש פעילות צינור הנפט מוסול-חיפה?, באתר ynet, 8 ביוני 2003
37186750צינור הנפט כירכוכ–חיפה