צאינה וראינה
 |
צְאֶנָה וּרְאֶינָה (בהגייה אשכנזית: "צֶנוֹ וּרֶאנוֹ") או טייטש-חומש (יידיש: "חומש יידיש") הוא ספר תורני ביידיש לנשות ישראל, שכתב הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב-1590. מקור השם בפסוק ”צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ” (שיר השירים ג יא). הספר נדפס ביותר ממאתיים מהדורות שונות מאז שיצא לאור לראשונה.
רקע
בתקופת חיבור הספר הלכה ונפוצה ספרות עממית ביידיש, שרבים מבין קוראיה היו נשים. הנשים התקשו בקריאה בעברית והחומר התורני שיכלו להניח ידן עליו ביידיש, היה מועט. רבי יעקב היה דרשן שעבר ביישובי היהודים ודיבר על פרשיות השבוע. ככזה התמחה בשילוב אגדה, מדרש ומקרא.
על הספר אמר שמעון דובנוב: ”האישה העבריה שהייתה כמעט מנותקת לגמרי ממקור הדת ונידונה למשמעת סמויה, הלכה והתעוררה בהשפעת הספר לדת.”
תוכן הספר
ב"צאינה וראינה" מביא יעקב בן יצחק אשכנזי מדרשים, לעיתים קרובות מתוך פירוש רבנו בחיי בן אשר, ומשלב אותם במקרא בצורה אשר עוטה עליו גוון פיוטי וספרותי. כראוי לספר המיועד לנשים, מחברו הדגיש את תפקידן של הנשים המקראיות. דבר זה אפשרו לו המדרשים שבעקבותיהם הלך. אלו הוסיפו לנשות התנ"ך עלילות שאינן בפשט המקרא. הוא לא הכליל דברי קבלה ופילוסופיה.
כותב י"ח בילצקי: ”כשסיימה האישה לקרוא בעקדת יצחק, ידעה את כל המאורע מלפני ולפנים. ידעה את עולמו הפנימי של האב והמוּבל לעקֵדה. ידעה גם את כל האגדות על שרה, האֵם, אשר החוּמש אינו מְשַׁתְּפָהּ כלל במאורע. ידע המגיד היכן לסחוט את הדמעה והיכן להיעצר ולהביא את העקדה על גדלותה ועמקותה.”
תגובות לספר
היו מן המשכילים שהתנגדו לספר והגיעו עד למלך בטענה שהספר "מפיץ בדיות ומעודד אמונות תפלות". במפתיע הם מצאו בפוסקי ההלכה, כמו המהר"ל מפראג בני ברית, כי אלו לא אהבו את החלפת המקרא באגדה.
אולם כל זה לא פגם בהצלחתו הרבה של הספר, שהפך לתחליף ספרות יפה לנשים והיה מהנפוצים בספרים בעולם היהודי עד השואה, שהכריתה את מרבית היישוב היהודי באירופה. החפץ חיים העיד שבדורות הקודמים קראו בספר "צאינה וראינה" בכל שבת.[1] הוא הודפס בלמעלה מ-250 מהדורות.[2] שינויי נוסח שנעשו בו בידי מוציאים לאור מסוימים שיקפו השפעות של תנועת ההשכלה, החסידות ואפילו של ההתיישבות העובדת[3].
רבים מפוסקי ההלכה התייחסו ל"צאינה וראינה" כאל ספר תיווך טוב ללימוד פרשיות השבוע; הטורי זהב,[4] ובעקבותיו המשנה ברורה[5], כותבים כי מי שאינו מבין את פירוש רש"י יכול לקרוא את "צאינה וראינה" כ'תרגום', כחלק מהמצווה לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. נתון זה מלמד כי הספר היה מקובל בעולם היהודי לדורותיו, ואף נכנס לספרי הלכה במובן חיובי.
הספר תורגם לעברית בסוף המאה ה-20.
ראו גם
לקריאה נוספת
- משה מנחם קוזק, צאינה וראינה, מהדורה עברית מבוארת, הוצאת "מכון המאור", ירושלים, ה'תשל"ה/ 1975. כולל מבוא מפורט על תולדות הספר ומקורותיו.
- שמעון אהרן הרשקוביץ, ספר צאינה וראינה, הועתק מיידיש ללשון הקודש, בני ברק, תשל"ד.
קישורים חיצוניים
- ה"צאינה וראינה" לקריאה במהדורת זולצבאך, 1798
- צאינה וראינה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- סיפורו של עותק "צאינה וראינה" ששרד את גטו לודז', מתוך התערוכה "עדים דוממים: סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם", באתר יד ושם
הערות שוליים
- ^ במכתב (כ"ג שבט תרצ"ג).
- ^ תרגום: Morris Faierstein, Ze’enah U-Re’enah: A Critical Translation into English, de gruyter, 2017
- ^ נטע שרם, עדכון חילוני־ציוני לצאינה וראינה: עיון בדרשותיו של דוד כהן, מוזה
- ^ ט"ז על אורח חיים רפה – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ משנה ברורה על אורח חיים רפה – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
צאינה וראינה34185757Q118694