פרשת סקוקי
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון של ארצות הברית |
| תאריך החלטה | 14 ביוני 1977 |
| מראה מקום | 77 97 S. Ct. 2205; 53 L. Ed. 2d 96; 1977 U.S. LEXIS 113; 2 Media L. Rep. 1993 |
| החלטה | |
| פסק הדין קובע כי אין לאסור על קיום הפגנה, גם אם מצעה מעורר סלידה בקרב התושבים | |
| חברי המותב | |
| נשיא בית המשפט | וורן ברגר |
| חברי המותב | ויליאם ברנן, פליקס פרנקפורטר, פוטר סטיוארט, ביירון וייט, ת'ורגוד מרשל, הארי בלקמן, לואיס פאוול, ויליאם רנקוויסט, ג'ון פול סטיבנס. |
| התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית | |
| נהפך על ידי | |
| פסיקת מועצת סקוקי | |
פרשת סקוקי (באנגלית: The Skokie Case) הוא מקרה שאירע ב-1977 בארצות הברית בו אישר בית המשפט העליון לקיים הפגנה נאו-נאצית בתחומי העיירה סקוקי שבאילינוי, בה התגוררו אחוז ניכר של יהודים ובהם גם ניצולי השואה.
רקע
בשנת 1977 ביקשו פעילים של המפלגה הנאצית האמריקנית לקיים צעדה באזור שיקגו. לאחר שמועצה מקומית אחרת באזור הסכימה לקיום הצעדה אך דרשה תשלום גבוה עבור ביטוח למקרה שייווצרו מהומות, הודיעה המפלגה שחבריה יצעדו בסקוקי, בה התגוררו כ-30,000 יהודים מתוך 70,000 תושבים, וכ-6,000 מתושביה היו ניצולי שואה או קרובים מדרגה ראשונה של ניצולי שואה.
תביעה לבית המשפט נגד הצעדה
תושבי סקוקי הפגינו נגד קיום הצעדה ומועצת סקוקי הגישה תביעה לבית המשפט האזורי של אילינוי אשר ב-29 באפריל 1977 הוציא צו מניעה נגד צעדה בסקוקי במדי המפלגה, הצגת צלבי קרס והפצת תעמולת שנאה. בית המשפט לערעורים של אילינוי סירב לעכב את ביצוע ההחלטה עד שמיעת הערעור ובית המשפט העליון של אילינוי סירב לדון בערעור על ההימנעות מעיכוב הביצוע.
האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות אשר ייצג את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית פנה לבית המשפט העליון של ארצות הברית אשר ברוב של חמישה נגד ארבעה ביטל את ההחלטה שלא לעכב את הביצוע והחזיר את הדיון לבית המשפט לערעורים של אילינוי לדיון לגופו של עניין.
דעת הרוב בבית המשפט העליון של ארצות הברית הייתה שהחלטת בית המשפט העליון של אילינוי שלא לעכב את הביצוע היא החלטה סופית ועל כן לבית המשפט העליון זכות לדון בה. לגופו של עניין קבעו השופטים שבנושאים הנוגעים לחופש הביטוי על בתי המשפט של המדינות להעניק מסלול ערעור מהיר או לעכב ביצוע של החלטות המצמצמות את חופש הביטוי עד לשמיעת הערעור. שלושה שופטים, בהם ויליאם רנקוויסט והנשיא וורן בורגר, הביעו עמדה שלמרות שנראה שהחלטת בית המשפט האזורי רחבה מאוד, אין להם סמכות להתערב עד לשמיעת הערעור על ידי בית המשפט לערעורים של מדינת אילינוי. שופט אחד, ברייאן וויט, כתב שהוא לא היה מעכב את הביצוע.
בית המשפט לערעורים של אילינוי אשר קיבל חזרה את התיק ביטל את רוב האיסורים של בית המשפט האזורי אך הותיר על כנו את האיסור להציג צלבי קרס בקובעו כי הצגת צלב קרס היא מתקפה אישית על כל יהודי ובהתבסס על החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בצ'פלינסקי נגד ניו המפשיר משנת 1942 בו נקבע שישנן "מילים לוחמניות" שאמירתן אינה מוגנת על ידי חופש הביטוי.
בערעור לבית המשפט העליון של אילינוי בוטל גם האיסור על הצגת צלבי קרס. בית המשפט העליון של אילינוי קבע, מול דעת מיעוט של אחד השופטים, שההחלטה של בית המשפט העליון של ארצות הברית בכהן נגד קליפורניה, בו בוטלה הרשעתו של אדם שלבש חולצה עם מילים גסות נגד הגיוס לצבא ארצות הברית, מחייבת אותם להתיר גם הצגת צלבי קרס. בית המשפט כתב:
הצגת צלב הקרס, פוגעניים ככל שיהיו הזכרונות שהוא מעלה כלפי העקרונות של אומה חופשית, היא התבטאות פוליטית סמלית שנועדה להעביר לציבור את האמונות של המציגים אותו. הוא איננו, לפי דעתנו, נופל בהגדרה של "מילים לוחמניות" והדוקטרינה הזאת אינה יכולה לגבור על ההנחה הכבדה כנגד אי-חוקתיות של הגבלה מראש של חופש הביטוי. ... גם איננו מוצאים שצלב הקרס ... הוא כה פוגעני ומאיים על שלום הציבור שניתן למנוע את הצגתו. איננו מטילים ספק בכך שמראה סמל זה מתועב בעיני התושבים היהודים של סקוקי ושניצולי רדיפות הנאצים, מתענים מזכרונותיהם, עשויים לפתח רגשות עזים לנוכח הצגתו. אולם ברור לגמרי שגורם זה אינו מצדיק את הצרת חופש הביטוי.
בית המשפט גם הסביר שלאור ההודעה המוקדמת על הצעדה יכול כל המעוניין בכך להימנע מלראות את סמלי צלב הקרס בצעדה[1]. בית המשפט העליון של ארצות הברית סירב לתת רשות ערעור על החלטה זאת.
חוקים עירוניים
במטרה לעקוף את החלטת בית המשפט, חוקקו בסקוקי שלושה חוקים עירוניים שקבעו:
- דרישה לבקשת רישיון 30 ימים לפני כל התקהלות בה צפויים למעלה מ-50 איש, וביטוח שיכסה נזקים של עד $350,000
- איסור על חברי ארגונים פוליטיים להפגין בסגנון צבאי
- איסור על הפצת חומר תעמולה המסית לשנאה כלפי קבוצה או הצגה בפומבי של סמלים בעלי מטרה דומה.
המפלגה הנציונאל סוציאליסטית פנתה לבית המשפט הפדרלי בסיוע האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות בדרישה לבטל את החוקים והם בוטלו על ידי בית המשפט המחוזי וההחלטה אושרה בבית המשפט לערעורים. השופט דיקר מבית המשפט המחוזי כתב בהקשר לביטול האיסור על תעמולת שנאה שיכולתה של החברה האמריקאית לסבול אפילו את תעמולת השנאה של התובעים מבלי לעזוב את מחויבותה לחופש הביטוי היא אולי ההגנה הטובה ביותר נגד כינון משטר נאצי בארצות הברית[2].
שלושה ימים לפני קיום הצעדה הודיע קולינס, איש המפלגה שהוא מבטל את הצעדה שכן כל שביקש היה להראות שיש למפלגה זכות לקיים את הצעדה[3]. המצעד שלא התקיים ברחובותיה של סקוקי זכה להד תקשורתי נרחב.
הגם שהנושא עצמו לא נדון באופן ישיר על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית, היה זה מקרה ראשון בו קבע בית משפט זה שחופש הביטוי מגן גם על חופש הביטוי של נאצים.
קישורים חיצוניים
- פסק הדין באתר Find Law (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Craig R. Ducat, Constitutional Interpretation: Rights of the individual, page 415
- ^ Jonathon Green, Nicholas J. Karolides, The encyclopedia of censorship, page 225
- ^ Herbert N. Foerstel, Free expression and censorship in America: an encyclopedia, page 101
35131180פרשת סקוקי