פרץ חורשתי
| לידה |
1920 ורשה |
|---|---|
| פטירה |
17 בינואר 2017 (בגיל 97 בערך) אילת |
| השתייכות |
 כבאות והצלה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1964–1980 (כ־16 שנים) |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד תחנת כיבוי אילת | |
| פעולות ומבצעים | |
| פרטיזן במלחמת העולם השנייה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| צייר, מאייר | |
פרץ חורשתי (פאוול שיינוולד) (1920 – 17 בינואר 2017) היה פרטיזן ביחידת הפרטיזנים של בלסקי בבלארוס, לאחר שנמלט מגטו ורשה במהלך מלחמת העולם השנייה[1]. במלחמת השחרור לחם בחטיבת גבעתי, נפצע בקרב על משטרת עיראק סווידאן ובשנות השישים היה ממקימי תחנת כיבוי אש באילת[2][3].
תולדות חייו
מלחמת העולם השנייה
חורשתי נולד וגדל בורשה. במלחמת העולם השנייה היה בגטו ורשה, בזמן אחת האקציות בגטו הסתתר בעליית גג וכך נשאר בגטו. אביו צייד אותו בתעודות מזויפות שאפשרו לו, לכאורה, להמשיך להישאר בגטו. באחד הימים פנה אליו יהודי בגטו וביקש ממנו שישא לאישה את בתו, נתליה, כדי להציל אותה. "בני הזוג" הסתתרו בבתים ריקים בגטו. חורשתי התחזה לפולני ועבד מחוץ לגטו, אך בחזרתו לגטו כשבועיים לאחר "נישואיו" גילה שנתליה נעלמה.
חורשתי נתפס באחד הימים והועבר ברכבת לטרבלינקה. כשהגיע לטרבלינקה נפגע בראשו, איבד את הכרתו ונפל. כשהתעורר עמדה הרכבת לעזוב והוא קפץ עליה וחזר לורשה, שם התחזה לנתין גרמני באמצעות תעודה אחרת שסידר לו אביו ומכוחה הצטרף לקבוצה ששמרה על שבויי מלחמה רוסים, תוך שהוא נשמר, בעיקר במקלחות, שזהותו לא תתגלה. בשלב מסוים תעודותיו איבדו את תקפם והוא נמלט מורשה. הוא הגיע לכפר בו תפסו אותו פולנים והסגירו אותו לגרמנים. הוא הוסע ברכבת כדי להיחקר, אך הצליח להימלט בקפיצה מהרכבת ולברוח ליער. הוא נתקל בזוסיה ביילסקי והצטרף ליחידת הפרטיזנים של האחים.
לאחר השחרור על ידי הצבא האדום הוא הצטרף לצבא האדום עד תום המלחמה.
ישראל ואילת
בשנת 1946 עלה חורשתי לישראל באניית מעפילים והצטרף לאצ"ל. במלחמת השחרור שירת בחטיבת גבעתי ונפצע בקרב על משטרת עיראק סווידאן[3].
הוא היה אחד משלושה כבאים שהקימו את תחנת הכיבוי באילת. ציוד הכיבוי ששימש אותם הגיע בהשאלה מתחנת גבעתיים. במקביל, הוא שימש בתפקיד מפקד הג"א באילת, ובמלחמת ששת הימים ארגן את חפירת תעלות ההגנה בעיר, מכיוון שמקלטים לא נמצאו.
אחרי פרישתו הקים בשכונה א' בעיר מועדון לקשישים וכן בית מלאכה המספק שירותי תיקון קלים בבתי הקשישים בעיר[2].
ציוריו
בשנת 1994, בגיל 75 לערך, החל חורשתי לצייר את זיכרונותיו מתקופת השואה ומתקופת בניית תחנת הכיבוי באילת בשנות השישים. חמש שנים לאחר מכן הוציא בעזרת חברים ספר ציורים בשם העזה, חוצפה ומזל: כך שרדתי. בכל ציור נרשם הסבר קצר על תוכנו. בנוסף, סיפר חורשתי את סיפורו בבתי ספר.
לדברי פרופ' חוי דרייפוס, ראש המרכז לחקר השואה בפולין ביד ושם, חשיבות ציוריו של חורשתי היא בהיותם עדות לחוויותיו, שבשונה מעדות כתובה, זוהי עדות מצוירת של מה שראה[3].
כשבעים שנה אחרי החתונה הפיקטיבית בגטו, שהונצחה גם היא באחד מציוריו, הסתבר שנתליה חיה בארץ, חורשתי ונתליה שוחחו בטלפון, אך לא נפגשו וזמן קצר לאחר מכן נתליה נפטרה.
בתאריך 17 בינואר 2017 הלך פרץ חורשתי לעולמו והותיר אישה, אורה חורשתי, ילדים ונכדים.
קישורים חיצוניים
מבט שני - "ציירתי מה שראיתי" - כתבתו של אייל תבור, סרטון בערוץ "כאן 11", באתר יוטיוב- היטוריית תחנת כיבוי אש מיום היווסדה, איוריו של חורשתי באתר אילת עירי
- היטלר נכנס לורשה הכנועה, איור באתר יד ושם
- רשימת הפרסומים של פרץ חורשתי, בקטלוג הספרייה הלאומית
- אלבום: סיפורו של פרץ חורשתי - מייסד הכבאות בעיר אילת, בעמוד הפייסבוק של ההיסטוריה של הכבאות בישראל, 9 ביולי 2013 העלה: רב רשף ליאור טהרני (הוועדה לשימור מורשת הכבאות בישראל)
שחף פרנקל, הנייר סופג הכל, באתר "ידיעות אחרונות", 24 באפריל 2017- אריק בנדר, מתייצב בשם האב: "הנחיל לי צוואה מוסרית - לא לשכוח את פשעי הפולנים", באתר מעריב אונליין, 1 במרץ 2018
הערות שוליים
- ^ פרץ חורשתי בארכיון בית לוחמי הגטאות
- ^ 2.0 2.1 פוסט מאת רב רשף ליאור טהרני (הוועדה לשימור מורשת הכבאות בישראל), בעמוד הפייסבוק של כבאות והצלה לישראל, 21 באפריל 2020
- ^ 3.0 3.1 3.2 מבט שני - "ציירתי מה שראיתי" - כתבתו של אייל תבור, סרטון בערוץ "כאן 11", באתר יוטיוב
30321045פרץ חורשתי