פרנקו דונאטוני

פרנקו דונאטוני (באיטלקית: Franco Donatoni ‏9 ביוני 1927 - 17 באוגוסט 2000) היה מלחין ומורה למוזיקה איטלקי.

ביגרפיה

דונאטוני נולד בוורונה. ילדותו עברה עליו בצל הגבלות השלטון הפאשיסטי. הוא החל ללמוד נגינה בכינור בגיל שבע וכיון שלא גילה נטייה מיוחדת ללימודים אחרים, אפשרו לו הוריו להמשיך בלימודי הנגינה בתקווה, שיוכל להגדיל את הכנסתו בעתיד בנגינה בתזמורת הארנה של ורונה.^[1] דונאטוני המשיך את לימודיו בקונסרבטוריונים של מילאנו ושל בולוניה, התקדמותו בלימודי המוזיקה לא הבטיחה גדולות בתחילה, והחשש מגיוס לצבא או גירוש למחנות ריכוז בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה עצרו את לימודיו עד שצבא ארצות הברית שיחרר את ורונה ב-1945 ודונאטוני השלים את לימודיו ונרשם לקונסרבטוריון של מילאנו. מורו, אטורה דזדרי, הואשם בשיתוף פעולה, שקע בדיכאון והזניח את חובותיו, ודונאטוני, שמצא עצמו בטל ממעש, עבר ב-1948 לבולוניה, שם מצא לבסוף אווירה אוהדת ופרח בהנחיית מדריכו, לינו ליוויאבלה. בתקופה זו גילה את סטרווינסקי ושנברג, שלא שבו את לבו, ואת בארטוק ופטראסי, שהרשימוהו עמוקות.^[1]

ב-1952 נרשם דונאטוני ללימודים אצל פיצטי באקדמיה הלאומית למוזיקה סנטה צ'צ'יליה ברומא, לכאורה כדי לזכות במלגת לימודים, אך מטרתו האמיתית הייתה ליצור קשר עם פטראסי, בהמשך למפגש הקודם שיזם עמו בוונציה לפני תום לימודיו בבולוניה. כמורה היה גופרדו פטראסי פתוח ליצירות תלמידיו, מעוניין ומעודד, ודונאטוני הציב אותו כמודל לעיצוב הקריירה שלו עצמו. באותה שנה הגיש דונאטוני קונצ'רטינו לכלי מיתר, כלי נשיפה ממתכת וטימפאני סולו - במידה רבה על פי הדגם של בארטוק - לתחרות שארגן רדיו לוקסמבורג. היצירה זכתה בפרס ראשון. בשנת 1953 זכה דונאטוני לעוד מפגש מפרה, כשהתוודע אל מלחין האוונגארד הצעיר, ברונו מאדרנה, ששכנע אותו להתעמת עם מורשתם של מאהלר, שנברג ווברן. לנסיונותיו אלה חבר ביקור ראשון, גם הוא בהמרצת מאדרנה, בסמינר הקיץ של 1954 למוזיקה חדישה בדרמשטאדט. כאן הרשימו אותו הרצאותיו של רנה לייבוביץ והישגיהם החדשניים של שטוקהאוזן ובולז. ביקורים חוזרים בדרמשטאדט בשנים 1956 ו-1958 הביאוהו למסקנה, שיהיה עליו למצוא את דרכו בנתיבים דומים, אם ירצה ואם לאו. נסיונותיו הראשונים בכיוון זה נעשו בדרך החיקוי, ורק בסוף העשור מצא לבסוף את קולו הייחודי, ביצירות כמו "מובימנטו" לצ'מבלו, פסנתר ותשעה כלים (1959) או "לגרילי", "אלתור" לשבעה כלי נגינה (1960). בשנת 1959 פגש בביתו של בריו את ג'ון קייג', אך בשונה מרוב בני זמנו, לא התרשם ממנו והתייחס אליו בחשדנות, כלץ מסוכן, שמשחקיו במקרי ובמזדמן עתידים להביאו אל סף תהום. דונאטוני בחן את המקריות כמסד לעצמיות סובייקטיבית ולתהליך היצירה, בכנות וביושר שזיכוהו בהערצת דורות של תלמידים, אבל מוריו הרוחניים שתהליך זה היו קפקא, מוסיל ובקט, ולא פולחן האקראיות השמחה בחלקה.^[1]

דונאטוני לימד הלחנה באקדמיה הלאומית למוזיקה סנטה צ'צ'יליה ברומא, בקונסרבטוריון של מילאנו ובעוד כמה אקדמיות וקורסי קיץ, בהם סמינר הקיץ בדרמשטאדט ועוד. לפחות שלושה דורות של מלחינים למדו אצל דונאטוני, בהם ג'וזפה סינופולי, מגנוס לינדברג ואסה-פקה סאלונן ורבים אחרים. דונאטוני הקדיש את יצירתו האחרונה, "אסה (אין קאודה V)," לסאלונן, אחרי שהכתיב אותה לעוזריו בתקופה שקדמה למותו. ביצירה זו השתמש באותיות משמו הפרטי של סאלונן כחלק מן החומר המוזיקלי. לפני ביצוע הבכורה העולמי של היצירה על ידי הפילהרמונית של לוס אנג'לס, דיבר סאלונן על היצירה מעל הבמה: צערו, כך אמר, מנע ממנו בתחילה לנצח על היצירה, אך במשך הזמן מצא בה שמחה וחיזוק ומסר שהשאיר לו מורו משכבר הימים, מעין "המשך בדרכך, בני, הכל יהיה בסדר."

דונאטוני מת במילאנו בשנת 2000.