פראיטור

פְּרָאיְטוֹר, (לטינית: praetor, מיסוד prae, להקדים, להיות לפני) היה ברפובליקה הרומית תוארו של הקונסול כאשר הוא מוביל צבאות למלחמה. על–פי ההיסטוריון טיטוס ליוויוס הקביל תואר זה לתואר הסטרטגוס אצל האכאים ביוון.

במקורו היה השירות כפראיטור סוג נוסף של כהונה קונסולרית, ותפקידיו הראשיים של הפראיטור היו חלק מתפקידי הקונסולים. הפראיטור עמד לעיתים בראש צבא רומי, וכאשר נעדרו הקונסולים מרומא לצורך פיקוד על צבאות, מילא את תפקידיהם בעיר עצמה (ולפי ליוויוס נקרא אז praetor maximus). הפראיטור היה מגיסטרטוס קורוליס ולווה בשישה ליקטורים, שומרי ראש ועוזרים. מאוחר יותר, הופחת מספר הליקטורים של הפראיטור לשניים, עובדה שביטאה את הפיחות במעמד המשרה.

הפראיטור הראשון המוזכר מונה בשנת 366 לפנה"ס. הבחירה לתפקיד הייתה מוגבלת לפטריקים. הפראיטור הפלבאי הראשון מונה בשנת 337 לפנה"ס. שם המשרה היה אז "קולגה קונסוליבוס" (collega consulibus), לסמן את היותו עמיתם של הקונסולים. הפראיטור נבחר במסגרת "אספת המאות" (comitia centuriata) מיד אחרי בחירת הקונסולים.

בשנת 246 לפנה"ס מונה פראיטור נוסף, שתפקידו היה לנהל את ענייני המשפט בין תושבי העיר לזרים. כך נוצרו שתי משרות נפרדות: פראיטור אורבנוס (praetor urbanus), שהיה ממונה על השגחה על ציות לחוק הרומי וניהול ענייני המשפט בין בני רומא. על הפראיטור אורבנוס נאסר לעזוב את העיר לתקופה של למעלה מעשרה ימים. תפקידו היה לפקח על הלודי אפולינארס (ludi apollinares). לצדו כיהן פראיטור פרגריני (praetor peregrini) שתפקידו היה לעסוק בניהול ענייני המשפט בין זרים ובין תושבי רומא לזרים. בתפקידים אלו העלו הפראיטורים תרומה נכבדת להתפתחותו של החוק הרומי ובמיוחד להתפתחות חוקי קניין ברורים בתוכו. כאשר נעדר אחד מהפראיטורים מן העיר לפיקוד על צבא, מילא השני את תפקידיו. בתחילה, היה מקובל להעניק משרת פראיטור לקונסולים בשנה שאחרי כהונתם כקונסולים. מאוחר יותר, התפתח גם נוהג להעניק לפראיטור אימפריום צבאי לשנה נוספת.

עם הזמן, נוספו משרות פראיטור נוספות, כדי לעמוד בעומס העבודה שנוצר כאשר התרחבה רומא מעבר לאיטליה. שתי משרות פראיטור חדשות נוצרו בשנת 227 לפנה"ס לניהול סיקיליה וסרדיניה, ועוד שתיים לניהול הפרובינקיה היספניה בטיקה שבחצי האי האיברי שנוספה בשנת 197 לפנה"ס. עם הזמן גדל מספרם עד שישה עשר, כאשר הדיקטטורים ואחר כך הקיסרים מוסיפים משימות שונות לניהול השיפוטי שהיה באחריותם, כמו למשל תוספת שני פראיטורים על–ידי קלאודיוס לדיון בעניינים הנוגעים לפידאיקומיסה, פראיטור לענייני פיסקוס ואזרחים פרטיים שהוסיף נרווה ופראיטור לדיון בענייני טטולה שהוסיף מרקוס אורליוס.

עיקר תפקידיהם של הפראיטורים היה דיון וקביעת מידת ההתאמה לחוק הרומי באמצעות קביעת פסק דין, judex. הפראיטורים עסקו בעניינים אזרחיים וכן בעניינים פליליים. בפני הפראיטורים עמדו ארבע "שאלות מתמידות" (questiones perpeuae):

1. שאפתנות (ambitus): ענייני שוחד וניסיון.
2. בעיות כספיות (repetundae): חישוב, כספים, סכסוכים עסקיים.
3. מעילה (peculatus): במיוחד בכספי ציבור.
4. כבוד וסמכות (majestas).

סולה הוסיף לאלו שאלות נוספות:

1. מרמה וצביעות (falsum)
2. התנקשות, רצח והרעלה (sicariis et veneficis)
3. רצח אב או קרובי משפחה (de parricidis)

הפראיטורים היו מתכנסים לשמוע משפט ולקבוע, והיו מקבלים את החלטתם, להעניש או לזכות את הנאשם ברוב קולות. בכהנם במשפט, ישבו הפראיטורים על סלה קורוליס (sella curulis) בטריבונל, שהיה אותו חלק מבית המשפט שהיה ראוי לפראיטור, עוזריו וידידיו. מן הצד השני ניצב הסובסליה (subsellia), החלק בו ניצבו המתדיינים ואחרים.