מרכז אפריקה הבריטית

מרכז אפריקה הבריטית
British Central Africa Protectorate

דגל
ממשל
עיר בירה	זומבה
היסטוריה
הקמה	הקמת המושבה
תאריך	1893
פירוק	עצמאות
תאריך	1907
ישות קודמת	מאראווי פרוטקטורט מחוזות ניאסלנד
ישות יורשת	ניאסלנד

פרוטקטורט מרכז אפריקה הבריטי הייתה מדינת חסות בריטית באפריקה באזור של מלאווי של ימינו, אשר הוקמה בשנת 1893, ובשנת 1907 שמה שונה לניאסלנד.

היסטוריה

רקע היסטורי

הרי השייר מדרום לאגם ניאסה (כיום אגם מלאווי) והאדמות שממערב לאגם נחקרו על ידי דייוויד ליווינגסטון בין השנים 1858–1864 במסגרת משלחות זמזבי. ליווינגסטון הציע שמה שלטענתו היו האקלים והאדמות הפוריות של האזור יהפכו אותו לאידיאלי לקידום הנצרות והמסחר. כתוצאה מכתבי ליווינגסטון, הוקמו באזור כמה משלחות אנגליקניות ופרסביטריות בשנות ה-60 וה-70. בשנת 1878 הוקמה בגלאזגו חברת האגמים האפריקאית בע"מ, שקדמה לתאגיד האגמים האפריקאים בע"מ, על ידי קבוצה של אנשי עסקים מקומיים עם קישורים למשלחות הפרסביטריאניות. מטרתם הייתה להקים קונצרן סחר ותחבורה שיפעל בשיתוף פעולה הדוק עם המשימות למאבק בסחר העבדים על ידי הנהגת סחר לגיטימי, השגת רווח מסחרי ופיתוח השפעה אירופית באזור. משלחת והסדר מסחר קטן הוקמה בבלנטייר בשנת 1876 וקונסול בריטי התמקם שם בשנת 1883.

זכיינים שהחזיקו אחוזות פראזו מהכתר הפורטוגלי היו פעילים בעמק התחתון של נהר שייר משנות ה-30 של המאה ה-19 וממשלת פורטוגל טענה לריבונות על חלק גדול ממרכז אפריקה, מבלי לשמור על כיבוש יעיל על יותר מחלק קטן ממנה. בשנת 1879, ממשלת פורטוגל תבעה רשמית את האזור מדרום וממזרח לנהר רואו (המהווה כיום את הגבול הדרום-מזרחי של מלאווי), ובשנת 1882 כבשה את עמק נהר השייר התחתון עד צפונה לנהר רואו. אז ניסו הפורטוגלים לנהל משא ומתן על הסכמת הבריטים לטענותיהם הטריטוריאליות, אך כינוס ועידת ברלין (1884) סיים את הדיונים הדו-צדדיים הללו. בינתיים חברת אגמי אפריקה ניסתה להשיג מעמד של חברת שכר מממשלת בריטניה, אך היא לא הצליחה לעשות זאת בשנת 1886. בשנים 1885–1886 אלכסנדר דה סרפה פינטו התחיל במסע פורטוגלי שהגיע עד Shire Highlands, אך היא נכשלה בכריתת הסכמי הגנה עם ראשי יאו בשטחים ממערב לאגם מלאווי.

בשלהי שנת 1888 סירב משרד החוץ הבריטי לקבל אחריות על הגנת ההתנחלויות הבריטיות הבסיסיות ברמות השייר, למרות טענות לא מבוססות של חברת אגמי אפריקה על התערבות פורטוגזית בפעילות המסחר שלהן. עם זאת, היא גם סירבה לנהל משא ומתן עם ממשלת פורטוגל על ​​טענתם כי יש לראות את הרמות שייר כחלק ממזרח אפריקה הפורטוגזית, מכיוון שזה לא נחשב על ידי משרד החוץ תחת כיבוש פורטוגלי יעיל. על מנת למנוע את הכיבוש הפורטוגלי, שלחה ממשלת בריטניה את הנרי המילטון ג'ונסטון כקונסול הבריטי למוזמביק ולפנים הארץ, עם הוראות לדווח על היקף השלטון הפורטוגלי בעמקי זמבזי ושייר והסביבה, וכריתת חוזים מותנים עם שליטים מקומיים שמעבר לתחום הפורטוגלי. חוזי ידידות מותנים אלה לא הסתכמו בהקמת פרוטקטורט בריטי אלא מנעו מאותם שליטים לקבל הגנה ממדינה אחרת. בדרכו לקבל את מינויו, בילה ג'ונסטון שישה שבועות בליסבון בתחילת 1889 בניסיון לנהל משא ומתן להסכם מקובל על תחומי ההשפעה הפורטוגזים והבריטיים במרכז אפריקה. טיוטת ההסכם שהושגה במרץ 1889 הייתה יוצרת שטח חסות בריטי הכולל את כל האזור שממערב לאגם ניאסה וגם את משונאלנד אך לא כולל את הרי השייר ועמק הירד התחתון, שהיה אמור להיות חלק מהתחום הפורטוגזי. זה חרג ממה שמשרד החוץ היה מוכן לקבל, ובהמשך נדחתה ההצעה.

בשנת 1888 הנחתה ממשלת פורטוגל את נציגיה במזרח אפריקה הפורטוגזית לנסות לערוך אמנות הגנה עם ראשי יאו מדרום-מזרח לאגם מלאווי וברמות השייר, ומשלחת שאורגנה בידי אנטוניו קרדוסו, מושל קווילימן לשעבר, יצאה לדרך בנובמבר 1888 לאגם. מאוחר יותר, בתחילת 1889, משלחת שנייה בראשות אלכסנדר דה סרפה פינטו עברה במעלה עמק השייר. שתי משלחות אלו ערכו למעלה מעשרים אמנות עם ראשים במלאווי. סרפה פינטו פגש את ג'ונסטון באוגוסט 1889 ממזרח לנהר רואו, כאשר ג'ונסטון יעץ לו שלא לחצות את הנהר אל הרי השייר. סרפה פינטו פעל בזהירות, אך בספטמבר, בעקבות עימותים קלים בין הכוח המתקדם של סרפה פינטו לבין שבט הקולולו שהותיר אחריו ליווינגסטון בתום משלחת זמבזי שלו בשנת 1864, הוא חצה את הרואו, כיום במלאווי. בתגובה לפלישה זו, הכריז סגנו של ג'ונסטון ג'ון ביוקנן על פרוטקטורט שייר היילנדס בהיעדרו של ג'ונסטון, למרות ההוראות המנוגדות של משרד החוץ. נראה סביר כי פעולתו של ביוקנן, שנעשתה ללא התייחסות למשרד החוץ, אך בעקבות הוראות שהשאיר ג'ונסטון לפני צאתו צפונה, הייתה למנוע התקדמות נוספת של סרפה פינטו במקום לכונן את השלטון הבריטי באזור. עם זאת, באוקטובר 1889 תקפו חיילי סרפה פינטו את אחד מראשי הקולולו, הרגו כ-70 מתומכיו ועם שתי סירות נהר חמושות דחפו במעלה נהר השייר דרך האזור שעליו הקים ביוקנן פרוטקטורט. לאחר עזיבתו של סרפה פינטו עקב מחלה קשה בנובמבר 1889, המפקד השני שלו, ז'ואאו קוטיניו, המשיך עד קטונגה, נמל הנהר הקרוב ביותר לבלנטייר, וכמה מפקדי קולולו ברחו לבלנטייר למען ביטחונם.

הכרזתו של ג'ונסטון על פרוטקטורט נוסף, פרוטקטורט מחוזות ניאסלנד, מערבית לאגם מלאווי, הייתה מנוגדת להוראות משרד החוץ. עם זאת, הוא אושר על ידי משרד החוץ במאי 1891. הסיבה לכך היא גילוי ערוץ צ'ינדה בדלתה של הזמבזי, שהיה עמוק מספיק כדי לאפשר לספינות ימיות להיכנס לזמבזי, שהיה נתיב מים בינלאומי, מבלי שהיה צורך להיכנס לשטח פורטוגל, ואילו בעבר ספינות כאלה נאלצו להשתמש בנמל קווילימן. סולסברי הושפע גם מההצעה של חברת דרום אפריקה הבריטית לממן את ממשל הפרוטקטורט. לאחר מכן הגיע משבר אנגלו-פורטוגלי שבו סירוב בריטי לבוררות היה ואחריו האולטימטום הבריטי ב-11 בינואר 1890. זה דרש מהפורטוגלים לוותר על כל התביעות לשטחים שמעבר לנהר הרואו וממערב לאגם מלאווי. ממשלת פורטוגל נאלצה לוותר והורתה לחייליה בעמק שייר לסגת לגדה הדרומית של הרואו. פקודה זו התקבלה על ידי המפקד בקטונגה ב-8 במרץ 1890 וכל הכוחות הפורטוגזים פינו את קטונגה וצ'ירומו עד 12 במרץ.

הקמת הפרוטקטורט

אמנת 1891 האנגלו-פורטוגזית תקנה את גבולותיה הדרומיים של פרוטקטורט מרכז אפריקה הבריטי. אף על פי שנהר הרואו היה הגבול הזמני בין תחומי ההשפעה הפורטוגזיים והבריטים מאז 1879, כחלק מהסכם 1891 ובלחץ בריטי חזק, אזור שממערב לשייר ומדרום למפגש עם רואו שנשלט על ידי משפחה אפרו-פורטוגזית, הוקצה לבריטניה וכיום מהווה את מחוז נסנג'ה. האמנה העניקה לבריטניה גם חוזה שכירות למשך 99 שנים על צ'ינדה, נמל באחד מתעלות הדלתאה של זמבזי, שם יכולות ספינות ימיות להעביר סחורות ונוסעים לסירות נהר. הגבול הצפוני של הפרוטקטורט הוסכם בנהר סונגווה כחלק מהוועידה האנגלו-גרמנית בשנת 1890. גבולו המערבי עם צפון רודזיה נקבע בשנת 1891 במפלג הניקוז בין אגם מלאווי לנהר לואנגווה בהסכם עם חברת דרום אפריקה הבריטית, ששלטה בזמביה של ימינו תחת אמנת המלוכה עד 1924.

ביסוס השליטה באזור

בשנת 1891 שלט ג'ונסטון רק בשבריר מרמות השייר, כשלעצמו חלק קטן מכלל הפרוטקטורט, ובתחילה היה כוח של 70 כוחות הודים בלבד לכפות את השלטון הבריטי. כוחות אלו, שהוחלפו מאוחר יותר על ידי מתגייסים הודים ואפריקאים, שימשו עד 1895 למלחמה בכמה מלחמות קטנות נגד אלו שלא היו מוכנים לוותר על עצמאותם. לאחר מכן, עד 1898, שימשו כוחות לסייע למשטרה המגויסת במקום לדכא את סחר העבדים. שלוש הקבוצות העיקריות שהתנגדו לכיבוש הבריטי היו ראשי יאו בדרום הפרוטקטורט וקבוצות סווהיליות סביב מרכז וצפון אגם ניאסה, שניהם מעורבים בסחר העבדים, ואנשי נגוני שהקימו שתי ממלכות התרחבות אגרסיבית במערב ובצפון.

ראשי יאו היו הכי קרובים להתנחלויות אירופה ברמות השייר וכבר באוגוסט 1891 השתמש ג'ונסטון בכוחו הקטן נגד שלושה ראשי שבטים קטנים לפני שתקף את ראש יאו החשוב ביותר, שהתבסס על החוף המזרחי של אגם ניאסה. לאחר הצלחה ראשונית, כוחותיו של ג'ונסטון הותקפו ממארב ונאלצו לסגת ובמהלך 1892 לא נקטו כל פעולה נוספת נגד כמה מפקדי יאו שדחו את השליטה הבריטית. עם זאת, בשנת 1893 העניק ססיל רודס מענק מיוחד כדי לאפשר לג'ונסטון לגייס 200 כוחות הודים נוספים וגם שכירי חרב אפריקאים לנקוט בפעולה למניעת התנגדות מזוינת, ובסוף 1895 ההתנגדות היחידה של יאו הייתה מלהקות חמושות קטנות ללא בסיסים קבועים שהצליחו לעבור למוזמביק בעת תיגר עליהם.

לאחר מכן, ג'ונסטון התכונן לתקוף את מלוזי בן קזבדמה, מנהיג מה שמכונה "הערבים בצפון הקצה", אם כי רוב אלו שתוארו על ידי האירופים במזרח אפריקה כערבים היו סווהילים מוסלמים מהחוף המזרחי של אפריקה או אנשי ניאמווזי, שחיקו לבוש ומנהגים ערבים אך לעיתים רחוקות היו מוסלמים. מלוזי ניצח שני ניסיונות שעשתה חברת האגמים האפריקאיים בע"מ במלחמת קארונגה בין השנים 1887–1889, בתמיכת ממשל בריטית לא רשמית, לעקור אותו ואת תומכיו ולסיים את סחר העבדים. ג'ונסטון חתם עמו על שביתת נשק באוקטובר 1889 והשאיר אותו בשלום עד סוף 1895, אף על פי שמלוזי לעיתים קרובות לא קיים את תנאי ההפוגה ההיא. ג'ונסטון הבטיח לראשונה את נייטרליותו של שליט סווהילי של נקוטקוטה על ידי תשלום סבסוד, ובנובמבר 1895 הוא העלה כוח של למעלה מ-400 רובאים סיקים ואפריקאים עם ארטילריה ומקלעים על ספינת קיטור בפורט ג'ונסטון ויצא לקארונגה. ללא כל התרעה מוקדמת, תקף ג'ונסטון שניים מהמאגרים הקטנים יותר של מלוזי ב-2 בדצמבר ובאותו יום הקיף את העיר המבוצרת הגדולה והמגודרת של מלוזי, והפציץ אותה במשך יומיים ולבסוף תקף אותה ב-4 בדצמבר, מול התנגדות נוקשה. מלוזי נלכד, הועמד למשפט מהיר ונתלה ב-5 בדצמבר: בין 200 ל-300 מלוחמיו נהרגו, רבים בזמן שניסו להיכנע, כמו גם כמה מאות לא לוחמים שנהרגו בהפצצה. שאר השליטים הסוואהילים לא התנגדו והושמדו לאחר כניעתם.

ממלכת מסקו נגוני במערב פרוטקטורט הייתה המדינה החזקה ביותר באזור בשנות ה-80 של המאה ה-19 אך נחלשה בגלל סכסוכים פנימיים ומלחמת אזרחים. בתחילה, גומאני, המנצח במלחמת האזרחים שהסתיימה בשנת 1891, היה ביחסים טובים עם פקידים ומסיונרים בריטיים, אך הוא דאג ממספר הצעירים שהלכו לעבוד באחוזות בבעלות אירופית בהרי השייר ועל תגובתו העוצמתית של ג'ונסטון להתנגדות יאו. בנובמבר 1895 הוא אסר על נתיניו לשלם מיסים לבריטים או לעבוד עבורם, והואשם גם בהטרדת משימות סמוכות אשר אמרו לחבריהם שלא להישמע להוראותיו של גומאני. סגנו של ג'ונסטון אלפרד שארפ תקף והביס את כוחותיו של גומני ב-23 באוקטובר 1896. גומאני נידון למוות במשפט מהיר ונורה ב-27 באוקטובר. בתוך שנה, 5,000 מנתיניו לשעבר עבדו באזור בלנטייר.

מכיוון שממלכת נגוני הצפונית לא איימה על אינטרסים מסחריים אירופיים, מכיוון שהיא הייתה רחוקה מאחוזות בבעלות אירופאית, וכיוון שהמשלחת הסקוטית בליווינגסטוניה הייתה בעלת השפעה בממלכה, ג'ונסטון לא הפעיל נגדה כוח. היא קיבלה את השלטון הבריטי בשנת 1904 בתנאי שתוכל לשמור על המסורות שלה. המלך שלו הוכר כצ'יף ראשי, היחיד בפרוטקטורט באותה תקופה, וקיבל משכורת ממשלתית, ואילו בנו של גומאני זכה להכרה דומה רק בשנות השלושים.

בשנת 1907 שונה שם הפרוטקטורט לניאסלנד, ובשנת 1964 קיבלה המושבה עצמאות ושמה שונה למלאווי.

כלכלה ותחבורה

לאורך כל תקופת הפרוטקטורט, מרבית אנשיה היו חקלאים שגידלו תירס, דוחן וגידולי מזון אחרים לצריכה עצמית. מכיוון שלפרוטקטורט לא היו מקורות מינרליים כלכליים, כלכלתה הקולוניאלית הייתה צריכה להיות מבוססת על חקלאות, אך לפני 1907 זה כמעט ולא החל להתפתח. בתקופה הקדם-קולוניאלית המסחר היה מוגבל לייצוא של מוצרי שנהב ויער כגון גומי טבעי בתמורה לבדים ומתכות, ובשנים הראשונות לפרוטקטורט היו שנהב וגומי שנאספו מנחלות מקומיות היסודות העיקריים של סחר יצוא זעיר. היבול המסחרי הראשון היה קפה שגדל בכמויות מסחריות סביב 1895, אך התחרות מברזיל, שהציפה את שוקי העולם בקפה בשנת 1905, ובצורת הביאה לירידתו לטובת טבק וכותנה. שני הגידולים הללו גודלו בעבר בכמויות קטנות, אך דעיכת הקפה גרמה לחקלאים ברמות השייר לפנות לטבק ובעמק השייר לפנות לכותנה. תה ניטע לראשונה באופן מסחרי גם בשנת 1905 ברמות השייר, אך התפתחות משמעותית של גידול טבק ותה התרחשה רק לאחר פתיחת מסילת הברזל של שייר בשנת 1908.

לפני פתיחת הרכבת, המים היו אמצעי התחבורה היעיל ביותר. מימי משלחת ליווינגסטון ב-1859, ספינות קיטור קטנות ניווטו במערכת הנהר זמבזי-שייר תחתון, והם הוצגו מאוחר יותר על השיירה העליונה ואגם מלאווי. ספינות קיטור רדודות שנשאו 100 טון או פחות נאלצו לפלס את דרכם בביצות שייר תחתונות ומפגעי מים נמוכים בזמבזי ובדלתא שלו כדי להגיע לנמל החוף הקטן והמצויד גרוע של צ'ינדה שבמוזמביק. מפלסי מים נמוכים באגם ניאסה צמצמו את זרימת נהר השייר מ-1896 ל-1934, ולכן נמל הנהר הראשי הועבר, תחילה לצ'ירומו, בהמשך ליישובים העיקריים שמתחת למדרגה תלולה ומשנת 1908 לפורט הראלד (כיום נסנג'ה).

כבר בשנת 1895, ג'ונסטון הציע קו מהעיירה המסחרית הראשית של החסות, בלנטייר, לעבר Quelimane במוזמביק. עם זאת, רוב נתיבו המוצע היה בשטח פורטוגל וקווילימן היה מתאים רק לספינות קטנות. כמו כן בשנת 1895, הציע יוג'ין שרר לבנות מסילת ברזל מבלנטייר לכירומו, והוא הקים את חברת הרכבות Shire Highlands Limited בדצמבר 1895 כדי להשיג זאת. אף על פי שג'ונסטון דחק במשרד החוץ לממן רכבת זו, הוא סירב לעשות זאת, אך בשנת 1901 הסכים המשרד באופן עקרוני לחברת בניית הרכבת המוצעת, והעניקה לחברה 361,600 דונם אדמה הסמוכה לתוואי הרכבת. בגלל עיכובים בגיוס הכספים הדרושים לבנייה, ומחלוקות על תוואיו, רק בתחילת 1903 החלה הבנייה. הקו נפתח מבלנטייר לצ'ירומו בשנת 1907.

תקשורת מודרנית החלה להתבסס בשנת 1891, עם פתיחת סניף הדואר הראשון בשטח בצ'ירומו. זה נותר משרד המיון הראשי עד לאחר פתיחת הרכבת, כאשר לימבה הפכה למוקד הדואר. קו טלגרף בין בלנטייר לקייפטאון דרך Umtali הוקם באפריל 1898.

קישורים חיצוניים

שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31613059מרכז אפריקה הבריטית