עוסק במצווה פטור מן המצווה
העוסק במצווה פטור מן המצווה הוא כלל פסיקה הלכתי, הקובע פטור מביצוע מצוות, עקב היות האדם טרוד בביצוע מצווה אחרת. במקורות מובאים מספר דוגמאות עיקריות לדילמה זו, למשל - חובתו של חתן לקרוא קריאת שמע, מול ההכרה בכך שהוא "טרוד במצווה" ולא פנוי לקיום קריאת שמע כראוי[1]; אנשים ההולכים לדבר מצווה (כגון ללמוד תורה, להקביל פני רבם או לפדות שבויים) שחלה עליהם חובת סוכה[2]; וכו'. הרציונל העומד מאחרי הכלל הזה הוא שיש להתרכז במצווה הראשונה שהאדם עושה, והניסיון לעשות מצווה נוספת אגב המצווה הראשונה עלול לפגום בעשייתה.
האמירה העקרונית, הפוטרת את העוסק במצווה מן המצווה שחלה עליו תוך כדי העיסוק הקודם, נידונה בהרחבה במקורות ועלו בה הסתייגויות רבות. בין השאר, האחרונים[3] דנו בשאלה האם העוסק פטור לגמרי מעצם קיום המצווה, או שהוא פטור רק מאחר שהוא נחשב לאנוס.
מקור הדין
בתלמוד[4] מובא מקור הדין, כלימוד משני פסוקים[5]:
- א. מהפסוק ”בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ” (ספר דברים, פרק ו', פסוק ז'), העוסק באופני חובת מצוות קריאת שמע. בלשון הכתוב ניתן לדייק ולומר שחובת קריאת שמע חלה דווקא כאשר האדם נמצא "בשבתך ובלכתך", כלומר דווקא בשֶבת ובלֶכת שלך, שהן רשות, האדם חייב. ברם, כאשר האדם עוסק במצווה, שאינה רשות אלא חובה, הוא יהיה פטור מקריאת שמע וממצוות בכלל.
- ב. מהפסוק ”וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא...” (ספר במדבר, פרק ט', פסוק ו'), העוסק בטמאי מת שלא יכלו להקריב את קרבן הפסח, ולכן ניתנה להם האפשרות להקריב פסח שני. בגמרא[6] לומדים שסיבת טומאתם הייתה שעסקו בקבורת מת מצווה, ומכאן רואים שמותר היה להם להיטמא למת מצווה אע"פ שבעקבות כך לא יוכלו לקיים את מצוות קרבן פסח, כלומר - הם עסקו במצווה (קבורת מת מצווה) ונפטרו מהמצווה (חובת קרבן פסח).
התלמוד מסביר ששני המקורות נצרכים ולא מספיקה דרשה אחת, כיון שמהפסוק "בשבת בביתך ובלכתך בדרך" העוסק בקריאת שמע, ניתן ללמוד שהעוסק במצווה פטור מן המצווה רק במצוות שהמבטלם אינו נענש בכרת, כמו קריאת שמע. ואילו מהפסוק העוסק בקרבן פסח, ניתן ללמוד שעיסוק במצווה אחת יכול לפטור את האדם אפילו מקיום מצוות שהעונש על ביטולם הוא כרת, כמו קרבן פסח, אך אי אפשר ללמוד מפסוק זה שיהיה פטור מן המצווה אפילו אם כבר הגיע הזמן בו עליו לקיים את המצווה ונתחייב בה, מה שכן ניתן ללמוד מהפסוק העוסק בקריאת שמע לאחר שכבר הגיע זמן קריאתה.
הסתייגויות והרחבות
טרדה משום מצוה, פוטרת את הטרוד מלקיים את שאר המצוות. זו למשל סיבת הפטור של חתן בזמן המשנה מקריאת שמע בליל החתונה. אולם פטור ממצווה מתקיים רק כאשר האדם טרוד ממצווה, ואפילו לא בזמן ביצועה בפועל. אולם לעומת זאת אם האדם טרוד בטרדה שאינה של מצווה, הוא יהיה חייב, (הדוגמה המובאת בגמרא לזה: מי שטבעה ספינתו בים)[7].
הכלל שהעוסק במצוה פטור משאר מצוות, מעלה את התמיהה האם מי שלבוש בציצית יפטר מכל מצוות התורה, או אולי אפילו מי שמזוזה מונחת לו על פתחו. שאלה זו ושאלות דומות אחרות, ממחישה את הכלל שבמקרה שאפשר לקיים שניהם - כאשר ביצוע מצווה אחת אינה מפריעה לקיום מצווה אחרת, למשל במקרה בו האדם לובש ציצית ועליו לבצע מצווה נוספת, כתבו התוספות[8] ורא"ש[9] שהאדם יהיה חייב בביצוע המצווה השנייה. אמנם אם "יכול לקיים" את שתי המצוות על ידי שיפסיק מעסק המצוה שעוסק בה כעת ולאחר מכן יחזור אליה, בזה נחלקו הראשונים, ויש שפטרו גם בזה[10]. וזה לשון רמ"א בהלכות תפילין: ”..כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת. אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח - יעשה שתיהן” (רמ"א או"ח לח ח)
העוסק במצווה ובכל זאת קיים את המצווה הבאה לידו, יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולקיימה כשיגמור לעסוק במצווה הראשונה. למשל, אם אדם עסק בצורכי ציבור, אך הצליח למרות הטרחה לקרות קריאת שמע, הוא לא יהיה חייב לחזור ולקרות קריאת שמע[11].
גדר המצווה הפוטרת
האחרונים דנו בסוגי מצוות שונות בהם האדם עוסק, איזו פוטרת אותו ממצווה אחרת ואיזו לא.
- מצווה שפטור ממנה: נחלקו האחרונים האם העוסק במצווה שפטור ממנה (כגון זקן שעוסק בהשבת אבידה, שמכיוון שאינה לפי כבודו פטור מלקיימה), נפטר באמצעותה ממצווה אחרת[12].
- ספק מצווה: נחלקו האחרונים האם העוסק בספק מצווה פטור ממצוות אחרות, שאגת אריה[13] מחייב, אך בשו"ת הר צבי פטר מכיוון שחייב לקיים גם ספק מצווה[14]
- גם הליכה לדבר מצווה, ועיסוק בצרכי הרבים, נחשבים כמצווה לעניין פטור ממצוות אחרות[15].
- גם אם מקבל שכר על המצווה, כגון סוחר בתפילין, נחשב כעוסק במצוה שפטור ממצווה אחרת[16]. לעומת זאת אם עיקר כוונתו לקבל שכר, יהיה חייב[17].
היחס בין המצוות
שאלה נוספת שמתעוררת בכללי דחיה של מצוות זו מפני זו, האם מצוה 'קלה' תדחה מצוה חמורה יותר. בגמרא אף ישנה שיטה שמצוות שיש בהן כרת אין מהן פטור לעולם[18]. כללים נוספים נאמרו באחרונים:
- העוסק במצווה דרבנן פטור אפילו ממצווה דאורייתא[19].
- העוסק במצווה שבין אדם למקום אינו נפטר ממצוות שבין אדם לחברו, כיוון שהוא נפטר רק ממצווה דומה למצווה שעוסק בה[20].
- הפני יהושע[דרוש מקור] מעיר כי כל הפטור של העוסק במצוה הוא רק כלפי הימנעות מקיום מצוות עשה, כמו קבורת מת מצווה או תלמוד תורה, אך בוודאי אין העסק במצוה מתיר לעבור על מצוות לא תעשה[21] כגון אכילת אוכל לא כשר או גניבה.
פרוטה דרב יוסף
רב יוסף במסכת בבא קמא[22] חידש שכיון ששומר אבידה בזמן שהוא מטפל באבדה, נפטר מחיוב נתינת צדקה לעני המזדמן לו מדין 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'[23], הנאה זו נחשבת הנאה ממונית, ונעשה מחמת זה לשומר שכר. דין זה מכונה בתלמוד בבלי במסכת נדרים "פרוטה דרב יוסף"[24].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ מסכת סוכה דף כ"ה
- ^ סוכה כה שם
- ^ קובץ שיעורים על מסכת בבא בתרא דף מ"ח, קהילות יעקב על מסכת ברכות דף כ"ה, עיון בלומדות ט"ז, ברכת אברהם על מסכת סוכה דף כ"ה עמוד א' סימן "עוסק במצווה" ו'.
- ^ מסכת סוכה, דף כ"ה, וכן חלק מהלימוד מובא גם במסכת ברכות, דף י"א עמוד א'
- ^ לדעת רש"י סוכה כו א רבי שילא אינו סובר שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. אך לעומתו תוספות טוענים שגם לדעת רבי שילא הכלל תקף, וכך נפסקה הלכה.
- ^ מסכת סוכה דף כ"ה עמוד ב'
- ^ סוכה כה א
- ^ סוכה כה א, ד"ה 'שלוחי'
- ^ מסכת סוכה פרק ב' סימן ו'
- ^ כך כתב הר"ן, ומובא גם בשאגת אריה סימן ל"ז ד"ה 'ואע"פ שהתוספות', בשם "ר"ן ושאר הפוסקים". וזה דווקא כשצריך להפסיק, וכלשון הר"ן "ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל, אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניה, דבכהאי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע". ולשון המאירי חריפה יותר, ומתאימה לשיטת התוס' והרא"ש הנזכרים: "כל שהוא מקיים מצוה ובקיומה יכול לעשות אחרת המזדמנת לו שהוא חייב בה, לא נאמר בזו שפטור עליה, שאם כן כל שציצית בבגדו או תפילין בראשו - פטור מכל המצות. ורחמנא ליצלן מהאי דעתא. שמשהניח תפלין או התעטף בטליתו, אף על פי שמקיים מצוה, אינו טרוד במצוה ולא עוסק בה".
- ^ משנה ברורה ע' י"ח.
- ^ נתיבות המשפט, רצ"א, ג' כתב שאינו נפטר, אך יש חולקים ופוטרים אפילו אם אינו חייב, כך דעת רבי שמואל סלנט, הובא בשו"ת הר צבי או"ח חלק ב' ק"ג, שבעצמו הסתפק בכך.
- ^ שו"ת שאגת אריה סימן ל"ז.
- ^ שו"ת הר צבי או"ח חלק ב' ק"ג, ד"ה 'בשו"ת' וד"ה 'והנני'.
- ^ כך דעת רבים, למעט דעת הרשב"ש. ראו שדי חמד חלק ד' ד"ה 'ומי שהולך', עמוד 435
- ^ שדי חמד שם ד"ה 'ואם'
- ^ מג"א ומשנה ברורה סימן ל"ח ס"ק כ"ד.
- ^ ראו ערוך לנר סוכה כה.
- ^ שדי חמד שם ד"ה 'ועוסק', עמוד 436. והקובץ שיעורים, חלק ב' ל"ב, הסתפק בכך.
- ^ שדי חמד, ד"ה 'ומי שעוסק', עמוד 435.
- ^ ואפילו כאשר מדובר בשב ואל תעשה. שדי חמד שם עמוד 441.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ו עמוד ב'
- ^ שהרי עוסק במצוות השבת אבידה.
- ^ דף ל"ג עמוד ב'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
