פסק דין

פסק-דין הוא טקסט בו כתובה הכרעתו של השופט (או השופטים) בסופו של משפט, בבית משפט או בבית דין, בסוגיה שהובאה למשפט לפניו. את פסק הדין ניתן לתת בקצרה וללא נימוקים, או כמסמך מפורט, המכיל את טענות הצדדים ואת שיקוליו של השופט בהגיעו להכרעתו. פסקי דין יכולים להוות תקדים בנסיבות מסוימות, ולכן יש חשיבות לפומביותם ולפרסומם. מכלול פסקי הדין נקרא פסיקה, והוא מפורסם במספר קבצים, על פי הערכאה והעניין, ועם התפתחות המחשוב גם במאגרי מידע משפטיים (תחילה על גבי CD-ROM ואחר כך באתרי אינטרנט).

במשפט פלילי מחולק פסק הדין להכרעת דין המתייחסת להרשעה או לזיכוי הנאשם, ולגזר דין בו נקבע עונשו של הנאשם אם אכן הורשע. אלו יכולים להינתן בשני מסמכים נפרדים, שלעיתים יכולים לחלוף חודשים בין פרסומם.

פסק דין ניתן לרוב לערעור היכול לתקוף את ההכרעות המשפטיות שעמדו בבסיסו. כן ניתן לבטל פסק דין אם ניתן בהיעדר צד אחד, וזאת על פי שיקול דעת בית המשפט, ועל פי הסיבות שהביאו להיעדרו של הצד מן הדיון מלכתחילה.

מבנה פסק הדין

פסק הדין יכול להיות מסמך ארוך ומנומק, המסכם את ההליך המשפטי, שהיה לעיתים ארוך למדי (שנים אחדות, במקרה הקיצוני), אך לרוב הוא מסמך קצר בן כעמוד. בחלק ניכר מן המקרים אין הנתבע מגיש כתב הגנה, ולכן מציין פסק הדין בפשטות כי הנתבע הוזמן כדין להגיש הגנתו, אך לא עשה כן, ולכן מוענקים לתובע הסעדים שביקש בכתב התביעה. במקרים אחרים מגיעים הצדדים להסכם פשרה המוגש לבית המשפט, ופסק הדין קובע רק כי בית המשפט מאמץ את הפשרה, ונותן לה תוקף של פסק דין. במקרים אחרים מבקשים הצדדים כי בית המשפט יכריע ביניהם על דרך הפשרה, כפי סמכותו על פי סעיף 79א (א) לחוק בתי המשפט, ובמקרה זה מוסמך לעיתים בית המשפט לפסוק את דינו מבלי לנמק, והוא אך מציין כי לאחר שמיעת נימוקי הצדדים הגיע למסקנה זו או אחרת. אלו הם רוב המקרים בהם ניתן פסק דין, ופסק דין ארוך ומנומק הוא החריג.

אם ניתן פסק-דין ארוך ומנומק, הוא מביא בתחילתו את עמדות הצדדים, כפי שהוצגו בפני בית המשפט, ואת תמצית העדויות והראיות שהוצגו. עיקרו של פסק הדין הוא ניתוח משמעותן של העדויות והראיות, עד לתוצאה המשפטית המתבקשת מהן.

בדין שבו יושבים שופטים אחדים, אחד השופטים כותב את עיקר פסק הדין, והאחרים מצטרפים אליו, לעיתים תוך מתן תוספות משלהם. כאשר יש חילוקי דעות בין השופטים, כל שופט שיש לו דעה משלו כותב אותה בפסק הדין, וההכרעה היא על-פי דעת הרוב.

דעת שופט שמסקנתו היא כמסקנת הרוב, אך הנימוק בגינו הגיע למסקנה שונה מהדרך שבה הגיעו שופטי הרוב נקראת דעת יחיד. דעת שופט שמסקנתו שונה מדעת הרוב, נקראת דעת מיעוט. הסיבה בגינה מובאות גם דעות היחיד והמיעוט, הינה מפאת חשיבותם לעתיד, כאשר ירצה שופט בעתיד להסתמך על דברי חברו, אין זה משנה אם היה מדעת הרוב או מדעת המיעוט, כל זאת בהתאם לאמרה מן המשפט העברי: "לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להם השעה ויסמכו עליהן" (תוספתא עדיות א, ה).

פסק דין בערכאה ראשונה עוסק גם במהימנותן של העדויות שהובאו בפני בית המשפט. ערכאת ערעור מקבלת בדרך כלל את קביעתה של הערכאה הראשונה בסוגיות אלה, מפני שהעדויות והראויות אינן מוצגות בפניה מחדש, ועיקר פסק הדין עוסק בניתוח משמעותן של העדויות והראיות, תוך קבלת קביעותיה של הערכאה הקודמת או דחייתן.

פסק דין יכלול את שמה של הערכאה בה ניתן, את מספר ההליך באותה ערכאה, את שמו של השופט שנתן את פסק הדין, את שמם ופרטיהם של הצדדים ובאי כוחם, את הכותרת "פסק דין", ואת התאריך בו ניתן פסק הדין ובו הודע, ואם הדבר היה בנוכחות הצדדים או בהיעדרם. אם פסק הדין נוגע למקרקעין על בית המשפט לציין תיאור מפורט של המקרקעין שבנדון, על מנת לאפשר את ביצועו של פסק הדין. בפסק דין הנוגע לשטר יכול פסק הדין להינתן רק לאחר שהוצג בפני בית המשפט מקורו של השטר, והטביע עליו את חותמתו.

פסיקתא

פסיקתא היא תקציר של פסק דין שכמוהו כפסק דין. כך, למשל, אם הכריע בית המשפט במחלוקת כספית מסובכת, ונתן פסק דין שאורכו עמודים רבים, ובסופו פסק סעד כספי לצד מסוים, לא יהיה זה יעיל להשתמש בכל פסק הדין לצרכים מעשיים כהוצאה לפועל. מכיוון שכך, נהוג ליתן פסיקתא, בה נקבע רק החיוב הכספי (או כל סעד אחר) מבלי להיכנס לנימוקי פסק הדין. פסיקתא זו כמוה כפסק דין, וניתן להשתמש בה לכל צורך בו משתמשים בפסק הדין המלא.

פסק דין והחלטה אחרת

בפני בית המשפט באות תובענות רבות בהליכים רבים ושונים בהם הוא נדרש להכריע. שופט בישראל נותן מדי יום עשרות החלטות והכרעות בתובענות שונות, המוגשות על פי סדרי דין שונים. לעיתים מצוי בידו של צד מסמך משפטי בחתימת שופט, ועליו להכריע האם המדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת. המשמעות לתשובה בשאלה זו היא חשובה ביותר, שכן על החלטה אחרת חלים דינים שונים הנוגעים לערעור, הערכאה שאליה יש להגישו, ומועדיו, מאשר לפסק דין. המבחן שנקבע בדין הישראלי באשר להבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת אינו מבחן פורמלי, לפיו מסמך הנושא את הכותרת "פסק דין" הוא אכן פסק דין, ומסמכים אחרים אינם פסק דין, אלא מבחן מהותי. פסק דין הוא הכרעה שיפוטית המסיימת את התובענה בערכאה הנוכחית. כך, למשל, גם החלטת שופט שלא לאפשר מתן רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר היא פסק דין, גם אם השופט הכתיר הכרעתו במילה "החלטה" ולא במילים "פסק דין".

פסק דין חלקי

לעיתים יימצאו מקרים בהם יש להכריע בין רכיבים שונים של התובענה, וזאת מטעמי יעילות המשפט. כך, למשל, בתיק בו נתבעת חברת ביטוח על תאונת דרכים, יש לקבוע ראשית את חבותה של חברת הביטוח (האם היה האירוע תאונת דרכים, או האם פוליסת הביטוח הייתה בתוקף), ורק לאחר מכן לדון בנזק שנגרם לתובע. מכיוון שהדיון בנזק יכול להיות מסובך ויקר לצדדים, וידרוש חוות דעת של מומחים, והבאת ראיות רבות, יעילות הדיון מחייבת דיון בשני שלבים, ראשית בשאלת החבות, ולאחר מכן בשאלת הנזק. מכיוון שכך, יכול להינתן פסק דין חלקי, בשאלת החבות בלבד, ולאחר מכן יכול הדיון להימשך, ובסופו יינתן פסק דין מלא המתייחס לכל רכיבי התביעה. על פסק דין חלקי ניתן לערער כשם שמערערים על פסק דין, והמועד לעשות כן הוא מיום הינתן פסק הדין החלקי, ולא מיום מתן פסק הדין המלא.

פרסום פסקי דין בישראל

פסקי הדין של ערכאות גבוהות (בית המשפט העליון, בית הדין הארצי לעבודה וכו') מתפרסמים בקבצים מודפסים מראשית ימיהם של בתי המשפט. לפרסום זה נודעת חשיבות בשל שיטת התקדים המחייב. גם פסקי דין חשובים של ערכאות נמוכות יותר מתפרסמים, אף שאינם בגדר תקדים מחייב, משום שיש בהם ללמד על שיקול דעתו של השופט במצב שבו אין עדיין תקדים מחייב.

עם התפתחות המחשב האישי הועברו הקבצים של פסקי הדין ל-CD-ROM, המאפשר עיון מהיר ונוח מאשר הקבצים המודפסים. עם התפתחות האינטרנט נוצרו באינטרנט מאגרי מידע משפטיים, הכוללים אוסף נרחב של פסקי דין וכלי חיפוש משוכללים.

החל מסוף המאה העשרים פסקי הדין בישראל מתפרסמים גם באתר האינטרנט של הרשות השופטת.

בעקבות החשיפה הרבה לה זוכים פסקי הדין כתוצאה מפרסומם באינטרנט והפגיעה בפרטיות הנגרמת בעקבותיה, הוקמה בשנת 2009 ועדה ציבורית בראשותו של השופט בדימוס יצחק אנגלרד ובה נציגים ממשרד המשפטים, מרמו"ט, מהאגודה לזכויות האזרח, מלשכת עורכי הדין ומספר שופטים כדי לדון באופן פרסום פסקי דין ובמידת חשיפת שמות הצדדים. באוגוסט 2014 נמסר מהוועדה כי הוועדה עדיין עוסקת בנושא והמלצותיה מתעכבות לאור מורכבות הנושא. כהוראת ביניים הנחה מנהל בתי המשפט משה גל את השופטים להקפיד שלא לפרסם מידע שאינו נחוץ בפסקי דין אם יש בו כדי לפגוע בפרטיותם של בעלי הדין. בחודש אוגוסט 2014 הורתה הנהלת בתי המשפט לאתרים האוגרים ומציגים פסקי דין לאסור גישה של מנועי חיפוש הפתוחים לציבור מלאחזר את תוכן האתר, זאת כדי "להגן על פרטיות המתדיינים אשר מידע פרטי אודותיהם נחשף ברחבי הרשת לכל דורש". נגד ההוראה הוגשה עתירה לבג"ץ, ובפסק דינו ביטל בית המשפט העליון את הוראת הנהלת בתי המשפט.

אזכור פסק דין

לכל פסק דין ניתן זיהוי ייחודי, המאפשר להתייחס אליו בפסקי דין מאוחרים יותר, במאמרים משפטיים וכדומה. לזיהוי מבנה קבוע, המתואר בכללי האזכור האחיד בכתיבה משפטית בישראל. באזכור ארבעה חלקים:

1. זיהוי ההליך.
2. שמות הצדדים.
3. מקום הפרסום.
4. שנת הפרסום.

פסק הדין נקרא בדרך כלל על שם אחד הצדדים, ולכן שמות הצדדים מודגשים.

נסביר אותו לפי הדוגמה הבאה (שהיא אחד מפסקי הדין החשובים ביותר שניתנו בישראל, פסק דין שהחל את המהפכה החוקתית):

ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221 (1995).

סוג הדיון

ראשי התיבות (בדוגמה שבפנינו ע"א) שבתחילת זיהוי פסק הדין מציינים את סוג הדיון:

• א"ב - אישור בחירות.
• בג"ץ - בית המשפט הגבוה לצדק.
• ב"ש - בקשות שונות.
• בש"א - בקשה שונה - אזרחי.
• בש"פ - בקשה שונה - פלילי.
• בשג"ץ - בקשות שונות בג"ץ.
• ד"נ - דיון נוסף.
• דנ"א - דיון נוסף אזרחי.
• דנג"ץ - דיון נוסף בג"ץ.
• דנ"פ - דיון נוסף פלילי.
• ע"א - ערעור אזרחי.
• ע"ב - ערעור בחירות.
• עמ"מ - ערעור מעצר מינהלי.
• ע"פ - ערעור פלילי.
• ת"א - תיק אזרחי.
• ת"פ - תיק פלילי.
• תפ"ח - תיק פשע חמור.
• ת"ק - תביעות קטנות.
• תה"ן - תיק התרת נישואין

מספר ההליך

לכל הליך משפטי יש מספר, באמצעותו ניתן לזהותו ולמצוא את התיק בארכיון בית המשפט, או במערכת הממוחשבת של בתי המשפט. בדוגמה שבפנינו 6821/93.

בעבר, היה נהוג הפורמט של שם הערכאה בה מדובר, מספר ההליך והשנה בה נפתח, כך למשל:

• ת"א (שלום י-ם) 6679/05 - תיק אזרחי מספר 6679 שנפתח בשנת 2005 שנדון בבית משפט השלום בירושלים.
• ת"פ (מחוזי ת"א) 6679/05 - תיק פלילי מספר 6679 שנפתח בשנת 2005 שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

החל משנת 2008 פועלת במערכת המשפט מערכת "נט המשפט", בה ניתן מספר אחיד לכל התיקים לפי פורמט שונה, המציין את מספר התיק במערכת "נט המשפט", והחודש והשנה בהם נפתח. כך, למשל, תיק מס' 1234-01-10 הוא תיק מספר 1234 שנפתח בחודש ינואר של שנת 2010. התיק יכול להיות אזרחי או פלילי, ויכול להיות בכל ערכאה שהיא, שלום או מחוזי, בכל מקום בו פועלת המערכת. עד שנת 2011 הוטמעה המערכת בכל בתי משפט מלבד בית המשפט העליון, שבו נהוגה עד היום השיטה הישנה.

הצדדים

לבו של הזיהוי הוא שמות הצדדים, המופרדים זה מזה בציון "נ'", קיצור המילה "נגד". יוזם ההליך המשפטי נרשם ראשון. כאשר שני הצדדים מערערים על פסיקת הערכאה הקודמת, נכתב ראשון הצד שנרשם ראשון במזכירות בית המשפט. כללי האזכור האחיד בכתיבה משפטית קובעים כי יש לכתוב את שמות הצדדים, לרבות הציון נ' ביניהם, כשהם מודגשים. כאשר שני הצדדים מערערים על פסיקה הערכאה הקודמת, במקום "נ'" נכתב "ערעור שכנגד".

בעבר התובע במשפט פלילי נכתב "היועץ המשפטי". במספר תיקים אף נרשם שמו המלא של היועץ המשפטי לממשלה בזמן הגשת התביעה. כיום התובע נכתב "מדינת ישראל".

בדרך כלל מופיעים הצדדים בשמותיהם המלאים, אך לעיתים נשמרת אלמוניות שני הצדדים, או אחד מהם, והזיהוי ניתן באמצעות ראשי תיבות השם, או בכינויים כגון "אלמוני", "פלוני" (ראו דוגמה). אלמוניות זו ניתנת כאשר נדרשת הגנה למי שעלול להיפגע מפרסום שמות הצדדים, כגון ילדי בני הזוג במשפט גירושין.

בדוגמה שלפנינו, הצדדים הם "בנק המזרחי המאוחד בע"מ" ו-"מגדל כפר שיתופי".

המקום שבו פורסם פסק הדין

ההפניה המקובלת למקומו של פסק הדין נעשית לקובץ המודפס הרשמי שבו פורסם פסק הדין. הפרסום הרשמי של פסקי הדין יוצא לאור על ידי הוצאת "נבו". בדוגמה שלפנינו המקום מצוין במילים "פ"ד מט(4) 221", שפירושו:

• פ"ד - קובץ פסקי דין של בית המשפט העליון.
• מט(4) - מספרו הסידורי של הכרך בספרות עבריות (מספר זה מתקדם מדי שנה), ואחר כך מספר החלק של כרך זה.
• 221 - מספר העמוד שבו מתחיל פסק הדין.

לעיתים יעשה שימוש בקיצור 'פד"י' במקום פ"ד (ראשי תיבות של "פסקי דין ישראלים").

במקרה של הוצאה אחרת ירשם שם ההוצאה, לדוגמה:

• ת"א (י-ם) 6679/05 עליזה אבן דהן נ' דניאל חבס, תק-של 2006 (1), 13087.

זהו תיק אזרחי שמספרו 6679/05. תיק זה נדון בבית משפט השלום בירושלים, והוא פורסם בפרסומי פסקי דין של בתי משפט השלום של חברת "תקדין" (תק-של מהווה קיצור של "תקדין שלום"). המדובר בכרך הפרסומים של שנת 2006, כרך ראשון, בעמ' 13087.

שנת מתן פסק-הדין

החל משנת 2006 מקובל להוסיף בסופה של הנוסחה הכללית לאזכור פסקי-דין את שנת מתן פסק-הדין, בסוגריים. שנה זו, לרוב, שונה מהשנה המופיעה בתחילת הנוסחה כשנה שבה נפתח ההליך.

קישורים חיצוניים

• יהושע ויסמן, ‏על "מצוות עשה" ועל "מצוות לא תעשה" בכתיבת פסקי דין, עלי משפט ט', תשע"א
• מיכאל בירנהק, ‏חשיפה מקוונת וחשיפה משפטית: על פרטיות ופומביות של פסקי דין ברשת, משפטים ‏מ"ח, תשע"ט

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35464643פסק דין