פסק דין זלמן נגד סימונס-האריס
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| תאריך טענות | 20 בפברואר 2002 |
| תאריך החלטה | 27 ביוני 2002 |
| מראה מקום | 122 S. Ct. 2460; 153 L. Ed. 2d 604; 2002 U.S. LEXIS 4885; 70 U.S.L.W. 4683; 2002 Cal. Daily Op. Service 5788; 2002 Daily Journal DAR 7295; 15 Fla. L. Weekly Fed. S 490 |
| החלטה | |
| בית המשפט קבע שמדיניות השוברים אינה נוגדת את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית | |
| חברי המותב | |
| נשיא בית המשפט | ויליאם רנקוויסט |
| חברי המותב | ג'ון פול סטיבנס, סנדרה דיי אוקונור, אנטונין סקליה, אנתוני קנדי, דייוויד סוטר, קלרנס תומאס, רות ביידר גינסבורג, סטיבן ברייר. |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | רנקוויסט, |
| דעות נוספות |
מצטרפים לדעת הרוב: אוקונור, סקליה, קנדי, תומאס דעת יחיד תומכת בדעת הרוב: אוקונור דעת מיעוט: סטיבנס דעת מיעוט: סוטר מצטרף לדעת המיעוט:, סטיבנס, ברייר, גינסבורג |
פסק דין זלמן נגד סימונס-האריס (באנגלית: Zelman v. Simmons-Harris) היה פסק דין אמריקאי אשר קבע כי מדיניות שוברים למימון חינוך לילדים לפי בחירת ההורים היא חוקתית, גם כאשר ההורים משתמשים בשוברים למימון לימודים בבתי ספר דתיים.
רקע
על פי תיאור המצב המופיע בפסק הדין, המצב של מערכת החינוך בקליבלנד אוהיו היה במשך שנות דור קטסטרופלי. רובם של 75,000 הילדים באזור קליבלנד היו ממשפחות מעוטות יכולת אשר לא יכלו להרשות לעצמם לשלם שכר לימוד בבית ספר פרטי וכך נאלצו להשתמש בבתי הספר הציבוריים בלבד. אולם המצב החינוכי במערכת הציבורית היה ירוד ביותר. רק אחד מכל עשרה תלמידים בכיתה ט' היה יכול לעבור מבחן בקריאה בסיסית. יותר משני שלישים מהתלמידים נשרו לפני תום לימודיהם ורבע מהנשארים לא הצליחו לעבור מבחני גמר. גם אלו שעברו מבחני גמר היו במצב ירוד לעומת ערים אחרות בארצות הברית. בשנת 1995 העביר בית משפט פדרלי את מערכת החינוך בקליבלנד לאחריות ישירה של מדינת אוהיו.
מדינת אוהיו הפעילה מספר צעדים שכוונו להעלות את רמת החינוך בקליבלנד. בין השאר, נקבעו תוכניות של:
- "בתי ספר קהילתיים" שזכו באוטונומיה רחבה ונוהלו על ידי גופים חצי פרטיים
- "בתי ספר מגנט" אשר נוהלו על ידי רשויות החינוך אך זכו באוטונומיה חינוכית ובמימון מוגבר
- תוכנית שוברים למימון לימודים בבתי ספר פרטיים.
- סיוע בשיעורי עזר לתלמידים שנשארים בבתי ספר ציבוריים
שתי התוכניות האחרונות נקבעו בחוק של האספה הכללית של אוהיו.
82% מבתי הספר שהשתתפו בתוכנית השוברים היו בתי ספר דתיים. בשנת הלימודים 1999–2000 כ-96% מהתלמידים שהשתמשו בשוברים לרישום לבתי ספר פרטיים ניצלו אותם ללימודים בבתי ספר דתיים.
קבוצה של משלמי מיסים באוהיו פנו לבתי משפט של מדינת אוהיו כנגד התוכנית. לאחר מיצוי ההליכים המדינתיים, פנתה הקבוצה לבית משפט פדרלי כנגד התוכנית, בטענה שהיא נוגדת את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית הקובע שהמדינה לא תתמוך בדת כלשהי. באוגוסט 1999 הוציא בית משפט אזורי פדרלי צו האוסר את המשך יישום התוכנית, צו אשר הוקפא על ידי בית המשפט העליון עד למיצוי הליכי הערעור. בדצמבר 1999 פסק בית המשפט הפדרלי האזורי שהתוכנית אינה חוקתית ובדצמבר 2000 פסק הדין אושר על ידי בית המשפט השישי לערעורים של ארצות הברית. סוזן זלמן, המפקחת על חינוך ציבורי באוהיו, הגישה ערעור לבית המשפט העליון של ארצות הברית.
פסק הדין
ברוב של חמישה שופטים כנגד ארבעה נקבע שתוכנית השוברים חוקתית. נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, כתב את דעת הרוב והשופטים אוקונר ותומאס כתבו כל אחד דעה תומכת. שופטי הרוב כוללים את רנקוויסט, סקאליאה ותומאס הנחשבים שמרנים ואת אוקונר וקנדי הנחשבים מתונים.
השופט ג'ון פול סטיבנס כתב דעת מיעוט קצרה המתנגדת לכל מימון ציבורי לבית ספר דתי על רקע התנגדות לדת. השופט סוטר, אליו הצטרפו סטיבנס, גינסבורג וברייר, התנגד לפסיקה גם על עצם העברת כספים לבתי ספר דתיים אך טען בנוסף שהרוב טועה אפילו לשיטתו המקילה והיה עליו לדחות את העתירה גם על פי שיטתו. השופט ברייר כתב דעת מיעוט נוספת שבאה להדגיש את הסכנות, לשיטתו שבמימון בתי ספר דתיים.
שופטי הרוב
נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, קבע שמדובר במקרה פשוט אשר אינו דורש עיון מיוחד. רנקוויסט הבדיל בין מקרים בהם ניתן סיוע ישיר לבתי ספר למקרים בהם ניתן סיוע להורים לבחור כראות עיניהם בחירה אמיתית, גם אם דתית. בעוד שבסיוע לבתי ספר היו שינויים בפסיקה לכיוון הקלה בעזרה לבתי ספר פרטיים גם אם הם דתיים, במקרים של אפשור בחירה אמיתית של הורים, טען ריקוויסט, הפסיקה נשארה קבועה. בהסתמך על פסיקות קודמות בפסק דין מולר נגד אלן, פסק דין וויטרס נגד מחלקת הסיוע לעוור של וושינגטון ופסק דין זוברסט נגד מועצת החינוך של קטלינה ובחינת העובדות, קבעו שופטי הרוב שהתוכנית מעניקה להורים בחירה אמיתית ואינה מעודדת אותם לבחור באופציה דתית ועל כן היא חוקתית. נשיא בית המשפט כתב: "הקידום המקרי של מסר דתי או מה שנתפס כקבלת מסר דתי, ניתן בסבירות ליחס למקבלי הסיוע היחידים ולא למדינה אשר תפקידו מסתיים בהעברת הטבות". בפסק הדין צוטט קביעה קודמת שלא סביר לקבוע חוקתיות של תוכנית על סמך סטטיסטיקות שנתיות של ניצול ההטבות על ידי הנהנים מהם.
השופטת אוקונר בדעה תומכת ציינה שהפסיקה אינה סוטה ממבחן למון שנקבע בפסק דין למון נגד קורצמן וקובע שבחירה אמיתית לא דתית ניתנת כאשר מתמלאות שלוש הדרישות:
- לפעולות הממשלה יש מטרה חילונית לגיטימית
- לפעולות הממשלה אין מטרה ראשית לקדם או למנוע עיסוק בדת
- אסור לפעולות הממשלה להביא למעורבות יתר של המדינה בדת
שימוש במבחן למון, לדבריה, מראה שהתוכנית עומדת במבחן. אוקונר הוסיפה שתוכניות פדרליות רבות מאפשרות העברת סכומי כסף רבים מאוד בצורה של ניכויי מס לעמותות דתיות ושההעברות במסגרת התוכנית בקליבלנד הן מזעריות לעומת סכומים אלו.
השופט תומאס הוסיף שתוכניות השוברים דוגמת זאת של אוהיו הן הכרח כדי לאפשר למשפחות מעוטות יכולות את האפשרות להעניק לילדיהם חינוך בבית ספר פרטי. זאת בגלל כישלון בתי הספר העירוניים הציבוריים אשר פוגע בעיקר בילדי מיעוטים הזקוקים ביותר לסיכוי בחינוך. ללא שוברים אלו, המטרות הבסיסיות של התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית היו מתפספסות.
שופטי המיעוט
השופט סטיבנס טען בדעת המיעוט ש"האופי הוולונטרי של הבחירה האישית להעדיף חינוך דתי על פני חינוך בבתי ספר ציבוריים נראה לי בלתי רלוונטית לשאלה האם בחירתה של הממשלה לממן אינדוקטרינציה דתית היא חוקתית." לטענתו, עצם מתן כסף לבתי ספר המבצעים אינדוקטרינציה דתית אינה חוקתית.
השופט סטיבנס מודה שהגיע למסקנה זאת על סמך ההשפעה, לטענתו, של מלחמות דת על האמריקאים הראשונים להגר לאמריקה ועל החלטתם של שכנים בבלקן, בצפון אירלנד ובמזרח התיכון שלא לסמוך זה על זה. לטענתו, כל הקלה בחומת ההפרדה בין דת מדינה מגבירה את הסכנה שבמלחמות דת ומערערת את הדמוקרטיה.
השופט סוטר טען שההחלטה ב"זלמן נגד סימונס-האריס" עומדת בסתירה לפסק דין אוורסון נגד מועצת החינוך. לטענתו, פסק דין הרוב סוטה משמעותית מהפסיקות הקודמות של בית המשפט בכך שהוא מעניק מימון כמעט מלא לבתי ספר דתיים. לטענתו, גם על פי מבחן למון היה על הרוב לדחות את התוכנית של אוהיו כבלתי חוקתית.
קישורים חיצוניים
- פסק דין זלמן נגד סימונס-האריס, באתר findlaw.
- פסק דין זלמן נגד סימונס-האריס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
