פסק דין גמזו
רע"א 4905/98 גמזו נ' נעמה ישעיהו הוא פסק דין של בית המשפט העליון שדן בזכות לתנאי מחיה מינימליים.
הרקע למשפט
יוסי גמזו שהיה נשוי לנעמה ישעיהו ואב לבתם המשותפת, צבר במהלך שהותו מחוץ לישראל חוב גדול של כמיליון ורבע ש"ח על מזונות עבור בתו, שלא שולמו. גרושתו ובתו פתחו בהליכי הוצאה לפועל נגדו. לגמזו לא נותרו נכסים והמקור היחיד לתשלום החוב היה משכורתו. גמזו ביקש מראש ההוצאה לפועל לפרוס את החוב באופן שיגן עליו מפני עיקול מלא של משכורתו, כדי שיוכל להתקיים. גרושתו טענה שאין לפרוס את החוב, ושבקשת הפריסה נובעת מרצון להתחמק מלשלמו.
המצב החוקי
חוק ההוצאה לפועל קבע מעמד מיוחד לחוב מזונות. בסעיף 50 לחוק נמנו נכסים שלא ניתן לעקל אותם, אך בסעיף 50(ב) נקבע שהוראות הסעיף לא חלות על חוב מזונות, אלא אם נקבע כך מפורשות בחוק. סעיף 74 קבע "נבע החוב הפסוק ממזונות המגיעים לפי פסק דין למזונות, רשאי רשם ההוצאה לפועל לתת, לפי בקשת הזוכה, צו מאסר נגד החייב לתקופה שלא תעלה על 21 ימים, אף בלי להיזקק לחקירת יכולת או לתצהיר לפי סעיף 68".
סעיף 69 לחוק ההוצאה לפועל עוסק באפשרות לפרוש חוב לתשלומים, וקובע:
- (א) רשם ההוצאה לפועל רשאי, לאחר חקירת יכולת לפי סעיף 67, או על סמך תצהיר לפי סעיף 68, או לפי הסדר בכתב בין החייב ובין הזוכה, לצוות על תשלום החוב הפסוק במועד או בשיעורים שיקבע.
- (ד) נקבעו שיעורים בפסק הדין, יכול רשם ההוצאה לפועל, אם ראה הצדקה לכך, להפנות את בעלי הדין לבית המשפט כדי לבקש שינוי השיעורים שנקבעו.
- (ה) הוראות סעיף קטן (ד) יחולו, בשינויים המחויבים, על מזונות שנפסקו בשל תקופה שקדמה למתן פסק הדין או על תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי פרעון במועד, והכל מטעמים מיוחדים שיירשמו.
היסטוריה חקיקתית
השופט ברק סיכם את ההיסטוריה החקיקתית:
- "מעמד מיוחד זה של החוב הפסוק ממזונות גבר בעקבות תיקון 15. ... בתיקון 15 עצמו נקבעו אמצעים חקיקתיים שונים שנועדו להבטיח כי מאסר החוב ישמש למטרתו המקורית, כאמצעי אכיפה ולא כאמצעי ענישה. במסגרת אמצעים אלה, הוסמך יושב-ראש ההוצאה לפועל, בין השאר, ליתן "צו תשלומים" (סעיף 7א לחוק ההוצאה לפועל) ונקבע משטר משפטי מיוחד לחייב מוגבל באמצעים (סעיפים 69ג - 69יג לחוק ההוצאה לפועל). הסדרים מיוחדים אלה - אשר הקלו עם חייבים - לא הוחלו על חוב פסוק ממזונות (ראו סעיף 74(ב) לחוק ההוצאה לפועל: "הוראות סעיפים 7א, 69ג עד 69יג ו70- לא יחולו על חוב" פסוק ממזונות). כתוצאה מכך, הורע מצבו של מי שחייב חוב פסוק ממזונות לעומת כל חייב אחר, תוך שגבר הסיכון כי יוצא נגדו צו מאסר. על רקע זה הוחק תיקון 18 (ראו דברי הכנסת השלוש-עשרה, עמ' 4128). בעקבותיו, הוסרה המניעה לקבוע תשלומים לשיעורים של חוב פסוק ממזונות. נקבע, כי ראש ההוצאה לפועל - אף שבעצמו אינו רשאי לקבוע את השיעורים - רשאי "מטעמים מיוחדים שיירשמו" להפנות את בעלי הדין לבית המשפט, כדי שידון בקביעת שיעורים לתשלום חוב המזונות (הגם שלא היה שינוי נסיבות)."
הכרעת בית המשפט
בשנת 2001 ניתן פסק הדין מפיו של השופט אהרן ברק, כאשר השופטים יצחק זמיר ויצחק אנגלרד הצטרפו לפסיקתו.
השופט אהרן ברק העלה שלוש שאלות לדיון, כשהשלישית היא העיקרית:
- האם סעיף 69(ה) חל במקרה שפסק הדין המחייב בתשלום לא קבע שיעורים לתשלום?
- האם הטעמים המיוחדים, בסעיף 69(ה) מחייבים רק את ראש ההוצאה לפועל, או גם את בית המשפט?
- מהם השיקולים הנכנסים למסגרת "מטעמים מיוחדים"?
לגבי השאלה הראשונה קבע השופט ברק, כפי שקבעו כל הערכאות לפניו, שסעיף 69(ה) חל גם במקרה שבו לא נקבעו שיעורים בפסק הדין המקורי. נימוקו היה שאין טעם להבחין בין מקרה שבו נדרש שינוי בשיעורי התשלומים לבין מקרה בו נדרש קביעת שיעורים. לגבי השאלה השנייה קבע שהטעמים נוגעים לראש ההוצאה לפועל.
לגבי השאלה השלישית, קבע בית המשפט המחוזי ש"סעיף 69(ה) נוצר על מנת לאפשר לחייב הסדר מסוים שישחרר אותו מאימת המאסר". לדעת בית המשפט המחוזי, אם אין חשש מצו מאסר - כגון שבן-הזוג הזכאי למזונות הצהיר שאינו מבקש צו מאסר - אין תחולה לסמכות הקבועה בסעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל.
בית המשפט העליון הפך החלטה זו. השופט ברק כתב:
- "הסכנה העיקרית המרחפת על ראשו של חייב שאינו יכול לפרוע את חובו אלא אם כן ייקבעו לו שיעורים לתשלומו הינה מאסר בגין אי תשלום חוב המזונות, אך אין זו הסכנה היחידה, ולעיתים אף אין זו הסכנה החמורה ביותר. אם החייב הופך להיות חסר בית, אם הוא רעב ללחם ומשוטט ברחובות - גם אלה סיכונים קשים, ולעיתים פגיעתם בחייב קשה יותר ממאסר. הפגיעה בכבודו של אדם עלולה להיות קשה מהפגיעה בחירותו. אין, איפוא, כל צידוק להגביל את "הטעמים המיוחדים" אך להסרתה של סכנת המאסר. זו בוודאי סכנה טיפוסית ואקטואלית. אין היא הסכנה היחידה המונחת לפיתחו של החייב."[1]
השופט ברק קבע כי חוק ההוצאה לפעול הוא בעל שתי תכליות: האחת לסייע לגובה לגבות את החוב במהירות וביעילות. השנייה, להגן על החייב במקרה שלא יוכל לעמוד בתשלום החוב לאור מצבו הכלכלי. תכליות אלו נגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והן מתבטאות בהוראת חוק יסוד המגינה על ערך הקניין (סעיף 3 לחוק היסוד) ושמירה על כבודו וחירותו של החייב - הזכות למינימום כבוד אנושי.
ברק קבע כי הזכות לתנאי מחיה מינימליים נגזרת מתוך פירוש הרחב של כבוד:
- "כבודו של האדם כולל בחובו... הגנה על מינימום הקיום האנושי... אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע".
קיימת התנגשות בין הצורך להבטיח לנושה גבייה מהירה ויעילה של החוב, לבין הצורך להגן כלכלית על החייב. ברק מבצע איזון בין ההתנגשויות, וקובע כי על בית המשפט להבטיח כי החוב שנפסק ישולם, אבל באופן שלא תיפגע יכולת הקיום הבסיסית של החייב, כשיש לשמור על צלם האדם של החייב במזונות ולהבטיח מינימום קיום אנושי של החייב במזונות.
קישורים חיצוניים
- רע"א 4905/98 יוסף גמזו נגד נעמה ישעיהו ולילך ישעיהו, פסק הדין באתר "דיון פומבי"
- רותי סיני, העליון מכיר בזכויות חברתיות כחוקתיות, באתר הארץ, 26 במרץ 2001
- אבירמה גולן, כבוד האדם במקומו מונח, באתר הארץ, 27 במרץ 2001
הערות שוליים
- ^ סעיף 15 של פסק הדין
28642090פסק דין גמזו