פורטל:אמנות/מאמר נבחר/6
אדריכלות ימי הביניים היא מכלול סגנונות אדריכליים ועקרונות של תכנון ערים שאפיינו את הבנייה באירופה מנפילת האימפריה הרומית ועד ניצני הרנסאנס. משהתמוטטה האימפריה הרומית ותרבות וכלכלת אירופה הלכו והדרדרו אל "חשכת ימי הביניים", גם האדריכלות המפוארת שאפיינה את התקופה הקלאסית ירדה מקרנה. מקצועות אוּמנות שהיו קשורים בתחום הבנייה נשכחו וכך גם הלכו ונשתכחו מלאכת העיטורים הקלאסיים ושיטות הבנייה, בהן השתמשו היוונים והרומאים.
חמש מאות השנים הראשונות של ימי הביניים במרכז אירופה התאפיינו בבנייה מועטה יחסית שכללה, מלבד הבנייה העממית, בעיקר בנייה של טירות ומבצרים. מבני ציבור שונים, כגון כנסיות, נבנו כמבצרים והתאפיינו במסות אבן נטולות עיטורים ובמיעוט פתחים, אשר נתן מענה לצורך בהגנה. החל מהמאה ה-11 לערך החלה התעוררות באדריכלות, עם התפתחות סגנון הרומנסק ואחריו הסגנון הגותי, שהגיע לשיאו במאה ה-13. בדרום מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון התפתחה האדריכלות הביזנטית, בעיקר בימי הביניים המוקדמים. הסגנון הביזנטי היה המשך ישיר של הסגנון הרומי, אך סגנון זה התנוון יחד עם האימפריה הביזנטית במהלך ימי הביניים. מבחינה אורבאנית, התאפיינה הבנייה בערי ימי הביניים בטיפולוגיה, שנבעה ממבנה החברה הפיאודלית והשלטון ומרוח התקופה, שהשפעת הכנסייה עליה הייתה מכרעת.