פופוליזם בארצות הברית
פופוליזם בארצות הברית (באנגלית: Populism in the United States) הוא תופעה פוליטית שמלווה את ארצות הברית מאז שנות ה-20 של המאה ה-19, החל בתקופת נשיאותו של אנדרו ג'קסון ועד למאה ה-21. יש הטוענים כי גם טראמפיזם הוא גרסה עדכנית של פופוליזם אמריקאי, אם כי מאפייניו שונים במקצת.
פופוליזם בגרסתו האמריקאית מתאפיין בעיקר בשימת הדגש על "העם" בניגוד ל"אליטה", והוא נתפס בדרך כלל כפוליטיקה אנטי ממסדית, כזו שמתעלה מעל החלוקות הקלאסיות של ימין ושמאל, ונפוצה לרוב בקרב כאלו שהתייאשו מהממסד ומהפוליטיקאים הקיימים או בקרב מי שמגלה אדישות כלפי הפווליטיקה בדרך כלל, בגלל חוסר אמון או מסיבות אחרות.
מקובל לחלק את הפופוליזם האמריקאי לשני סוגים עיקריים – תרבותי וכלכלי. בגרסה הכלכלית ההתנגדות של 'העם' היא לאליטה הכלכלית והפיננסית, ובגרסה התרבותית ההתנגדות היא לאליטה האינטלקטואלית. דוגמאות מובהקות לגרסה הראשונה הן זו של ג'פרסון או של ויליאם ג'נינגס ברייאן, דוגמה בולטת לגרסה השנייה היא זו של ג'ורג' וולאס. עם זאת, כאמור, בגרסתו הנוכחית והעדכנית הפופוליזם נשען יותר על פילוג של המפה הפוליטית והקצנה של ימין מול שמאל, עם שימת דגש על נושאי חירום והבטחת טיפול מהיר ויעיל בשיטות קיצוניות.
פופוליסטים בפוליטיקה האמריקאית
אנדרו ג'קסון
ג'קסון היה הנשיא השביעי של ארצות הברית, והוא כיהן בתפקיד מ-1829 עד 1837 וזכה לכינוי "נשיא העם", או בגרסה הפחות מחמיאה "מלך האספסוף". תקופת נשיאותו התאפיינה בהתנגדות למוסדות, בפירוק הבנק השני של ארצות הברית (בנק מרכזי), ובהתעלמות מבית המשפט העליון של ארצות הברית ומפסיקותיו. ג'קסון טען כי "יש להצטער על כך שהעשירים והחזקים מכופפים לעיתים קרובות מדי את מעשי השלטון למטרותיהם האנוכיות". במסגרת הגישה הפוליטית הקרויה על שמו, הדמוקרטיה ג'קסונית, הושם דגש על שיתופו של העם בפוליטיקה, הגדלת אחוזי ההצבעה, והתנגדות ליצירתן של אליטות ואצולה אמריקנית מקומית.
מפלגת העם וויליאם ג'נינגס ברייאן
מפלגת העם, הידועה גם בשם המפלגה הפופוליסטית או בקצרה 'הפופוליסטים', הייתה מפלגה שמאלנית שהתקיימה במשך 21 שנה (בין השנים 1887–1908) והשתלבה לבסוף במפלגה הדמוקרטית. ב-1896 העמידה מטעמה כמועמד לנשיאות את ויליאם ג'נינגס ברייאן שנחשב מועמד עממי וזכה לכינוי "פשוט העם הגדול".[1] מצע המפלגה תמך בהרחבת הדמוקרטיזציה של המצביע הפשוט באמצעות בחירה ישירה של סנאטורים ועריכת משאלי עם, והיא התיימרה לייצג את המצביע הפשוט, ובעיקר את האיכרים, ולבלום את כוחם של התאגידים. מעט לאחר כישלונו של ג'נינגס החלה המפלגה לדעוך, ובעשור הראשון של המאה ה-20 היא שקעה לחלוטין.
היסטוריונים רואים בפופוליסטים תגובה לכוחם העולה של אינטרסים תאגידיים בעידן המוזהב, אך הם חלוקים בשאלה עד כמה היו הפופוליסטים אנטי-מודרניים, ובשאלת ההשפעה של הפופוליסטים של מפלגת העם על ארגונים ותנועות מאוחרות יותר.
יואי לונג
לונג כיהן כמושל לואיזיאנה (1928–1932) וכסנאטור אמריקאי עד לרציחתו בידי מתנקש (1932–1935). הוא נהג להשתמש ברטוריקה פופוליסטית, תקף את הבנקים והציע תוכנית ל"חלוקת העושר" תחת המוטו של "כל אדם הוא מלך" ("Every Man a King") ובאמצעות הטלת מס עושר, וגם יסד את 'אגודת חלוקת העושר'. כבר כמושל לואיזיאנה ניהל קרב להטלת מס על הפקת נפט וכמעט הודח על ידי בית הנבחרים המקומי, ועם אותן עמדות המשיך לסנאט, שם כינה אותו הנשיא רוזוולט "רדיקל ודמגוג" וגם טען בשיחות פרטיות כי הוא "אחד האנשים המסוכנים בארצות הברית". הוא נרצח חודש אחרי שהודיע על כוונתו להתמודד לנשיאות.[2]
ג'ורג' וולאס
וולאס, אחד המושלים החזקים בתולדות ארצות הברית, כיהן בתפקיד מושל אלבמה יותר משש עשרה שנה, וניסה ארבע פעמים להתמודד על הנשיאות, שלוש פעמים מטעם המפלגה הדמוקרטית ופעם נוספת מטעם מפלגה עצמאית. הוא נחשב פופוליסט שפנה לרוב הלבן באלבמה ותמך בהפרדה גזעית, וכמו כן הושווה לג'נינגס בנאומיו ובמלחמתו נגד העושר. וולאס נהג לתקוף אינטלקטואלים וביורוקרטים במה שהיווה סוג חדש של פופוליזם.
רוס פרו
פרו, שזכה לכינוי "המיליארדר הפופוליסט" התמודד פעמיים (ב-1992 וב-1996) באופן עצמאי לנשיאות. בפעם הראשונה גרף 18.9% מהקולות וחולל עניין ציבורי, אולם בהתמודדות השנייה קיבל רק כ-8% מהקולות והעניין בו דעך. בין השאר, תמך בביצוע הצבעה באמצעים אלקטרוניים לקבל החלטות בשיטה של דמוקרטיה ישירה הנובעת מרצון להשפעה עודפת של העם על המערכת הפוליטית.[3]
שרה פיילין
מושלת אלסקה בין השנים 2006–2009 ומי שנבחרה כמועמדת המפלגה הרפובליקנית לסגנות הנשיא ב-2008, נחשבה פופוליסטית בסגנון וולאס ונהגה לתקוף את האליטה האינטלקטואלית ולתמוך ברצונו של "העם".[4]
דונלד טראמפ
נשיא ארצות הברית המכהן, נחשב כמי שהציג רטוריקה פופוליסטית מסוג חדש (המאפיין גם גישות פופוליסטיות נפוצות במדינות אחרות במאה ה-21), בדגש על הבלטתו כאדם היחיד ש"יכול לתקן" בעיות כבדות משקל בפוליטיקה האמריקנית ולייצג את "הגברים והנשים הנשכחים של ארצנו", במה שהזכיר את סגנונו של הנשיא ג'קסון.[5] עם זאת, כאמור, יש הרואים בסגנונו של טראמפ מבנה פוליטי נרחב יותר המכונה טראמפיזם.
ברני סנדרס
אולי כתמונת מראה לטראמפ מהצד השמאלי, מקובל לכנות את סנדרס - המכהן כסנאטור מטעם מדינת ורמונט כבר 18 שנה - 'פופוליסט'.[6] הפופוליזם של סנדרס מתנגד בעיקר לאליטות תאגידיות ותקשורתיות, ובפרט לתעשייה האמריקנית ולייצוג שלה בוול סטריט.[7][8] סנדרס ניסה בעבר להתמודד על הנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית ונכשל, ולאחר מכן פרש מהמפלגה והתמודד כעצמאי. יש המאפיינים כממשיכיו גם את הסנאטורית אליזבת וורן ואת חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז.
ראו גם
- פופוליזם
- טראמפיזם
- המפלגה הפופוליסטית
- אנדרו ג'קסון
- אופורטוניזם
- פופוליזם ימני ופופוליזם שמאלי
- דמוקרטיה ג'קסונית
הערות שוליים
- ↑
אריק בייקר // כתב העת "הזמן הזה", הבעיה עם הפופוליזם השמאלי, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2021
- ↑ Sean Patrick Adams, A Companion to the Era of Andrew Jackson, John Wiley & Sons, 2013-01-28, מסת"ב 978-1-118-29083-5. (באנגלית)
- ↑ המיליארדר הטקסני והמועמד לנשיאות ארה"ב לשעבר רוס פרו נפטר בגיל 89, באתר כלכליסט, 9 ביולי 2019
- ↑ יואב פרומר, פיילין נעצה את המסמר בארונה של השמרנות, באתר nrg, 26.10.2008
- ↑ שמואל רוזנר, ברוכים השבים לעידן דונלד טראמפ: כך זה ייראה הפעם, באתר מעריב אונליין, 17 בינואר 2025
- ↑ שער אקונומיסט: "ברני סנדרס הוא הסיוט של אמריקה", באתר TheMarker, 28 בפברואר 2020
- ↑ יונתן לוי, הסכנה האמיתית שטמונה במנהיגים הפופוליסטים, והדרך להביס אותם, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2017
- ↑ ברני סנדרס מציע: למחוק את חובות הסטודנטים - על חשבון וול סטריט, באתר TheMarker, 24 ביוני 2019
פופוליזם בארצות הברית40564642Q104876878