פולקספוליציי
_Banner.svg)  | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תחום שיפוט |
 גרמניה המזרחית |
| סוכנות אם | משרד הפנים |
| תאריך הקמה | 1945 |
| סוכנות קודמת | Ordnungspolizei |
| תאריך פירוק | 1990 |
| סוכנות מחליפה | Bundespolizei/ Landespolizei |
| מטה מרכזי | מזרח ברלין |
| עובדים |
257,500
|
פולקספוליציי, משטרת העם (בגרמנית: Deutsche Volkspolizei), הידועה בכינוי Volkspolizei או VoPo, היתה כוח המשטרה הלאומי של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה) בשנים 1945 עד 1990. זו הייתה סוכנות ממשל מרכזית האחראית על רוב אכיפת החוק האזרחי במזרח גרמניה. בשיאה שירתו בה 257,500 איש. היוותה חלק מכוחות הביטחון של גרמניה המזרחית.
היסטוריה
ה-Volkspolizei נוסד למעשה ביוני 1945 כאשר המינהל הצבאי הסובייטי בגרמניה (SVAG) הקים כוחות משטרה מרכזיים באזורי גרמניה הנאצית שכבשה לאחר מלחמת העולם השנייה, למרות שהפרה את ההסכמים שנחתמו בוועידת יאלטה ובפוטסדאם.[1] המינהל אישר את חימוש כוחות המשטרה ברמה הקהילתית ב-31 באוקטובר 1945, אך עם זאת נותר כוח בלתי-צבאי ובשנת 1946 כלל פולקספוליציי כ-22,000 איש.[1] כוח המשטרה חווה מספר אתגרים בשלב זה: שיעור העובדים הבלתי מאומנים בין 65 ל-95% ערער את מקצועיותו ושיעורי התחלופה של כוח אדם היו בתחילה גבוהים עד 50%, דבר שהשפיע על יציבות כוח העבודה.[2] עד 1948, מספר השוטרים גדל לכ-65,000 איש, אך עדיין היו נושאים של חוסר אמינות פוליטית וחוסר יכולת מקצועית, מה שגרם לניקוי של 10,000 מהכוח בשנת 1949; כתוצאה מכך, 86% מחבריה היו חברי מפלגת השלטון: מפלגת האיחוד הסוציאליסטי.[1][3] ממאי 1949 ואילך נקרא רשמית דויטשה פולקספוליציי ("משטרת העם הגרמנית"), שלושה חודשים לפני הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.[1]
ארגון ומבנה
המנגנון המרכזי
עם הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית בשנת 1949, משטרת העם היתה כפופה למשרד הפנים[4] וחולקה לענפים בודדים ולכוחות מיוחדים:[5]
- מחלקת חקירות פליליות (Hauptabteilung Kriminalpolizei)
- משטרת הרכבת (Hauptabteilung Transportpolizei)
- מחלקת רישום (Hauptabteilung Pass-und Meldewesen)
- משטרת התנועה (Hauptabteilung Verkehrspolizei)
- משטרה במדים (Hauptabteilung Schutzpolizei)
- מכבי האש (Hauptabteilung Feuerwehr)
בנוסף ליחידות אלה, המשטרה כללה גם את Kasernierte Volkspolizei (משטרת העם הצבאית), שממנה הוקם צבא העם הלאומי (NVA) בשנת 1956.[5] בעקבות זאת, הפכה Kasernierte Volkspolizei ליחידה העיקרית לפיזור מהומות.
מחוזות
- נשיאות ברלין של משטרת העם (Präsidium der Volkspolizei)
- שמונה פיקוח משטרה (Volkspolizei-Inspektionen)
- פיקוח משטרת הנהר (Wasserschutzpolizei-Inspection)
- ארבעה עשר פיקודים במחוז - אחד לכל מחוז של מזרח גרמניה, למעט קארל מרקס שטאדט.
- פיקוד קארל-מרקס-שטאדט (כיום קמניץ) כדי להגן על מפעל המדינה של חברת Wismut AG.
מפקדים
| שם | תקופת כהונה | הערות/סימוכין |
|---|---|---|
| שר הפנים | ||
| קארל שטיינהוף | 1949–1952 | |
| וילי שטוף | 1952–1955 | |
| קורט פישר | 1949–1950 | [6] |
| מפקד משטרת העם הגרמנית (Chef der deutschen Volkspolizei) | ||
| קארל מארון | 1950–1955 | |
| פרידריך דיקל | 1963–1989 | |
| לותר אהרנט | 1989 | המשטרה פורקה עם נפילת חומת ברלין |
תפקוד ויעילות
תפקודה השתנה עם הזמן. בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, פעל כגרעין של כל מוסדות המדינה החמושים האחרים.[7] זה היה המוסד הראשון של המדינה המזרח גרמנית, שממנו יצאו ארגונים אחרים כמו השטאזי וצבא העם הלאומי, הן ברמה המוסדית והן ברמה האישית.[7] עם הזמן היא הפכה רק לסוכנות אחת בתוך הביורוקרטיה הביטחונית הנרחבת של גרמניה המזרחית.[8]
המשטרה עסקה במניעת פעילות פלילית, כגון גניבה, רצח, אך ביצעה גם תפקידים הכוללים הגנת גבולות, בקרת דרכונים, בקרת תחבורה והגנה על מבנים רגישים, שכל אחד מהם בוצע על ידי מחלקות מיוחדות.[5] חלק קריטי בפולקספוליציי היה שיטור שדה, שהוצג משנת 1952, ולפיו לכל אזרח יש "נציב" משלו (Abschnittsbevollmächtigte, ABV).[9] ה-ABV היה אחראי לכל ענייני השיטור ללא קשר לענף או למומחיות בתחום זה; בסך הכל נוצרו כ-5,000 עמדות ABV בכל רחבי הרפובליקה על מנת לכסות בממוצע 4,000 תושבים לכל מקטע.[10] בעקבות המרד של 1953 במזרח גרמניה, מספר הפקחים כמעט הוכפל.[11] מטרת ה-ABV הייתה לבסס ולטפח "קשר הדוק" עם האוכלוסייה, על מנת למלא את חובות השיטור המקובלות, כמו גם לאפשר למפלגה לחדור לכל חלקי החברה.[12]
תפקידי המשטרה הורחבו גם מעבר לכוחות הרשמיים, באמצעות ארגונים כגון קבוצות המאבק ממעמד הפועלים (Kampfgruppen der Arbeiterklasse, KdA), יחידות מאורגנות בתוך מפעלים ומקומות עבודה שמנו כ-400,000 איש.[5]
יעילותה של המשטרה הוטלה בספק בעקבות המרד בשנת 1953.[13] תחנות משטרה ובתי משפט הותקפו במהלך המרד, כאשר חלק מהשוטרים אף הצטרפו למפגינים.[14] דו"ח של המפלגה ב-18 ביוני 1953 הגיע למסקנה כי: "יש לעצור את התופעה הכללית ב-17 ביוני, שאנשים רק התבוננו, נסוגו או הרשו התעלמות או התפרקו מנשקם".[15] כישלון זה של אנשי פולקספוליציי במרד היה דאגה רצינית נוספת עבור המשטר.[16]
בתגובה לכישלונות תגובת המשטרה יושם תיאום רב יותר בין השטאזי, פולקספוליציי וצבא העם הלאומי.[17] כל שלושת הארגונים שיתפו פעולה תחת ההנהגה המקומית, האזורית והמרכזית של המפלגה, בשליטתה הכוללת של מועצת ההגנה הלאומית.[5] ההערכה היא כי כישלון שיתוף הפעולה בין סוכנויות שונות היה אחראי בחלקו להסלמה של מרד יוני.[17] כתגובה, אם כן, הונהג תיאום יעיל יותר על מנת להבטיח דיכוי מהיר של תסיסה אפשרית וברגעי משבר, כמו במהלך אוגוסט 1961 ואוגוסט 1968.[17] יעילותם של כוחות אלה ושיתוף הפעולה ההדוק בין הגופים היו גורם מרכזי בשמירה על מראית החוץ של יציבות בשנים 1953 עד 1989.[17]
גיוס והכשרה
הגיוס לפולקספוליציי דרש עשר שנות לימוד לפחות, הכשרה מקצועית, שירות צבאי והיסטוריה של נאמנות פוליטית.
עם ההצטרפות, מגוייס יעבור קורס של חמישה חודשים באקדמיה המשטרתית. לוח הזמנים הכיל חינוך פוליטי, דיני משטרה, משפט ופלילים ואימוני כושר בסגנון צבאי. לאחר מכן המגוייס סיים התמחות מעשית של 6 חודשים.
הסיבות שנתנו קציני פולקספוליציי להצטרפות לכוח היו רצון לעבוד עם אנשים, אידיאליזם, מסורת משפחתית, אמונה במערכת והרצון לשרת את המדינה.
משנת 1962, לפולקספוליציי היה בית ספר משלו בברלין-ביסדורף, שהכשיר כ-3,500 קצינים עד 1989. היו עוד כמה בתי ספר וקצינים הוכשרו בתחילה בצבא, משנת 1963 בבית הספר לקצינים ומשנת 1971 בבית הספר לקצינים בדרזדן-וילדר מאן.
בפולקספוליציי היו כ-80,000 שוטרים במשרה מלאה ו-177,500 מתנדבים.
עם הצטרפותה של מזרח גרמניה לרפובליקה הפדרלית ב-3 באוקטובר 1990, הסמכות על המשטרה הגיעה לתחום השיפוט הפדרלי החדש שנוצר. כארבעים אחוז מעובדי פולקספוליציי נאלצו לעזוב את השירות.
המשטרה פורקה והוחלפה על ידי המשטרה הפדרלית של גרמניה.תבנית:Verse translation למעט Kasernierte Volkspolizei, שמדיו האפורים-ירוקים דמו לסגנון צבא העם הלאומי המזרחי של גרמניה (Nationale Volksarmee - NVA), כל שירותי פולקספוליציי לבשו את המדים הבסיסיים שאומצו בשנת 1956 כשהוקמה המשטרה רשמית. היו מדים מסוגים שונים, נלבשו בהתאם למצב העבודה או המצב החברתי ומדים שונים לקיץ או החורף. רוב מדי השירות היו אפורים-ירוקים אך משטרת התחבורה לבשה צבע כחול כהה. האיכות והמרקם הטוב יותר של הבד במדי הקצינים הבדילו אותם מהמדים של מגויסים חדשים.
היו קיימים סוגים אחרים של מדי פולקספוליציי. קצינים בכירים לבשו מדי פעם מדים לבנים, או לפחות מעיל לבן. לנשים היו מדים משלהן המורכבים ממעילים, חצאיות או מכנסיים, חולצות, כובעים, מגפיים ופריטים מתאימים אחרים בהתאם לעונה ולאירוע. למשטרת התנועה, לאופנועים, ליחידות השונות היו פריטי לבוש מיוחדים.
במדי המשטרה היו בתחילה ואפנפרבה ירוק, אך מאוחר יותר חזרו לצבא לבן למעט משטרת התחבורה שלבשה כחול.
גלריה
ניידת וארטבורג
ניידת Trabant 601
ניידת מדגם מוסקביץ' 408
רכבי וארטבורג 353, VAZ-2101 וברקס (בסימוני המשטרה הפדרלית)
ניידת לאדה 1500
משאית משטרה מדגם IFA G5
סירות משטרה מזרח גרמניות
מסחרית דגם Barsas B 1000
רכב מדגם Garant 30k SK-1
משאיות Robur LO 2002
רכבי IFA G5 מבוססי SK-2, בשער ברנדנבורג במהלך בניית חומת ברלין.
לקריאה נוספת
- Thomas Lindenberger, ‘The German People's Police (1945 - 1990)’, in Hans Ehlert and Rüdiger Wenzke (ed.) ‘In the service of the party - Handbook of Armed Organs of the GDR’ (Berlin, 1998)
ראו גם
קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי של המשטרה הגרמנית
- מזרח גרמניה - מחקר ארצי (מבוסס על מידע מספריית הקונגרס)
- הדמוקרטיזציה של המשטרה (בהתייחס למשטרת ברנדנבורג) מאת ג'ון צ'ייברס
- IG Deutsche Volkspolizei (בגרמנית)
- Volkspolizei, באתר www.polizeiautos.de
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Thomas Lindenberger, ‘The German People's Police (1945 - 1990)’, in Hans Ehlert and Rüdiger Wenzke (ed.) ‘In the service of the party - Handbook of Armed Organs of the GDR’ (Berlin, 1998) pp. 98-100
- ^ Thomas Lindenberger, ‘The German People's Police (1945 - 1990)’, in Hans Ehlert and Rüdiger Wenzke (ed.) ‘In the service of the party - Handbook of Armed Organs of the GDR’ (Berlin, 1998) pp. 100-102
- ^ Thomas Lindenberger, ‘The German People's Police (1945 - 1990)’, in Hans Ehlert and Rüdiger Wenzke (ed.) ‘In the service of the party - Handbook of Armed Organs of the GDR’ (Berlin, 1998) pp. 98-102
- ^ Thomas Lindenberger, ‘The German People's Police (1945 - 1990)’, in Hans Ehlert and Rüdiger Wenzke (ed.) ‘In the service of the party - Handbook of Armed Organs of the GDR’ (Berlin, 1998) pp. 103-110
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 Mary Fulbrook, 'Anatomy of a Dictatorship: Inside the GDR 1949-1989' (Oxford, 1995) pp. 46
- ^ Bessel, Richard (2003). "Policing in East Germany in the wake of the Second World". Crime, History & Societies. 7 (2). נבדק ב-28 באפריל 2013.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 7.0 7.1 Thomas Lindenberger, 'Creating State Socialist Governance', in Konrad Hugo Jarausch (ed.) 'Dictatorship as Experience: Towards a Socio-Cultural History of the GDR' (Oxford, 1999) pp. 127-128
- ^ Peter Grieder, 'The German Democratic Republic' (London, 2012) pp. 45
- ^ Thomas Lindenberger, 'Creating State Socialist Governance', in Konrad Hugo Jarausch (ed.) 'Dictatorship as Experience: Towards a Socio-Cultural History of the GDR' (Oxford, 1999) pp. 1128
- ^ Thomas Lindenberger, 'Creating State Socialist Governance', in Konrad Hugo Jarausch (ed.) 'Dictatorship as Experience: Towards a Socio-Cultural History of the GDR' (Oxford, 1999) pp. 128
- ^ Thomas Lindenberger, 'Creating State Socialist Governance', in Konrad Hugo Jarausch (ed.) 'Dictatorship as Experience: Towards a Socio-Cultural History of the GDR' (Oxford, 1999) pp. 128-129
- ^ Thomas Lindenberger, 'Creating State Socialist Governance', in Konrad Hugo Jarausch (ed.) 'Dictatorship as Experience: Towards a Socio-Cultural History of the GDR' (Oxford, 1999) pp. 129-130
- ^ Thomas Lindenberger, ‘The German People's Police (1945 - 1990)’, in Hans Ehlert and Rüdiger Wenzke (ed.) ‘In the service of the party - Handbook of Armed Organs of the GDR’ (Berlin, 1998) pp. 112
- ^ Peter Grieder, 'The German Democratic Republic' (London, 2012) pp. 38-40
- ^ Mary Fulbrook, 'Anatomy of a Dictatorship: Inside the GDR 1949-1989' (Oxford, 1995) pp. 65
- ^ Mary Fulbrook, 'Anatomy of a Dictatorship: Inside the GDR 1949-1989' (Oxford, 1995) pp. 67
- ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 Mary Fulbrook, 'Anatomy of a Dictatorship: Inside the GDR 1949-1989' (Oxford, 1995) pp. 53
