פולמוס הנאמנות הכפולה
שאלת הנאמנות הכפולה שעוררה התנועה הציונית בארצות הברית הטרידה יהודים מזרמים שונים, ונולדה מתוך פולמוס ציבורי פנים-יהודי שהגיע לשיאו בעשור הראשון של המאה ה-20. בלב הפולמוס עמדה טענת מתנגדי הציונות, שראו בציונים אזרחים אמריקנים עם מחויבות קודמת, שנאמנותם לאמריקה הייתה מוטלת בספק. הפולמוס התעורר על רקע התגבשותה של ההתנגדות היהודית האקטיבית לציונות, שהובלה על ידי זרם מרכזי בתוך הממסד הרפורמי, וכללה גם יחידים שלא השתייכו לרפורמים והיו חלק משכבת האליטה היהודית המשולבת היטב בחברה האמריקנית.
עד הצהרת בלפור הייתה ההתנגדות לציונות הפוליטית מסימני ההיכר המובהקים של התנועה הרפורמית בארצות הברית, וגם לאחריה הוסיפו יהודים בעלי השפעה לנסות ולערער על הגושפנקא הבינלאומית שנתנו הבריטים ללאומיות היהודית בארץ ישראל[1]. פולמוס הנאמנות הכפולה לא היה ייחודי ליהדות ארצות הברית, והופיע במתכונת מצומצמת יותר גם בקרב יהודי גרמניה; אולם רק בארצות הברית הוא עלה למדרגת פולמוס ציבורי ממושך, שהגיע לשיאו בשנות ה-80 של המאה ה-20 עם הרשעתו של ג'ונתן פולארד בריגול עבור ישראל.
הרקע לפולמוס: הכרזתו הציונית של סולומון שכטר
ב-1902 הגיע סולומון שכטר לניו יורק, לאחר שעזב את משרתו כפרופסור באוניברסיטת קיימברידג', על מנת להקים מרכז ללימודי 'יהדות מסורתית מודרנית' באמריקה. בפועל, מינויו לנשיא הסמינר התאולוגי היהודי (JTS) העמידו בראש התנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית. בדצמבר 1905 נשא שכטר נאום בפני כינוס ציוני פנימי, בו הכריז על הצטרפותו לתנועה הציונית, לאחר שבשלוש השנים בהן שהה באמריקה עבר תהליך אישי של התקרבות אליה. הנאום התפרסם רק כעבור שנה במאמר שהכה גלים בציבוריות היהודית. המאמר, "Zionism: A Statement", כלל בחלקו כתב קינה על ההתבוללות הרוחנית, בחלקו הסבר מדוע הציונות היוותה את ניגודה, וכן טיעונים כנגד העמדות הרפורמיות השגויות - לתפיסתו של שכטר - של הדת היהודית ושל הלאומיות היהודית. בעיני רוחו ראה שכטר שני מרכזים ליהדות – בפלסטינה ובגולה. המאמר, שהסביר את מהלך הצטרפותו של שכטר לציונות ואת ההשקפות שעמדו מאחוריה, זכה לתגובות נגד מיד עם פרסומו, בעיקר מן האגף הרפורמי[2], אך גם מאישים יהודים בולטים שלא נמנו עליה, דוגמת שמעון רוזנדייל.
פולמוס "הנאמנות הכפולה" בארצות הברית
הצהרת שכטר, שהתפרסמה ברבים בראשית 1906, זכתה לגל מיידי של תגובות בעיתונים יהודיים, שהיה חלק מפולמוס אותו כינה אביתר פריזל בשם "שאלת הנאמנות הכפולה"[3]. הפולמוס סביב "הנאמנות הכפולה" של הציונים באמריקה התנהל מראשית ימיה של התנועה הציונית במקביל להתגברות גל ההגירה ממזרח אירופה בשלהי המאה ה-19. הוא נע בין שלושה גורמים שונים: יהודים רפורמים בני השכבה היהודית-גרמנית, שהתריעו על בעיית כפל הנאמנות, יהודים ציוניים, שגרסו כי אין כל נאמנות כפולה בפעולה הציונית באמריקה, ויהודים שונים שהיו משולבים עמוק בחברה האמריקנית, וכפרו בעצם קיומה של בעיית ה"נאמנות כפולה". בבסיס הפולמוס עמדה הטענה, כי ישנה סתירה בין הנאמנות הציונית ובין הנאמנות האזרחית של היהודים. אלה שטענו זאת סברו כי שאיפת הציונות להקים יישות מדינית בארץ ישראל, ניצבה בניגוד לקיום חובותיו הפוליטיות ונאמנותו למולדת של האזרח האמריקני היהודי.
למעשה, הייתה טענת "הנאמנות הכפולה" האשמת הציונים באמריקה בחוסר נאמנות לארצם. ביולי 1897 הוציא הכנס השנתי של ה"רבנים" הרפורמים האמריקאים הודעת גינוי רשמית לציונות המדינית, שהוכרזה כתנועה המחוללת נזק ליהודים ומערערת על נאמנותם האמריקנית הגבוהה[4]. התגובה הציונית להאשמה הרפורמית בחוסר הנאמנות לא אחרה לבוא. היא כללה הצהרות רשמיות שיצאו מכינוסים ציוניים שונים, בהן הכריזו על היותם אזרחים אמריקנים נאמנים, שלתפיסתם מיועד המפעל הציוני בארץ ישראל לא להם, אלא ליהודים הנרדפים במזרח אירופה. ריצ'רד גוטהיל, נשיא ה-FAZ, הוטרד מאשמת חוסר הנאמנות שרבצה על הציונים, לאור קשריו עם השכבה היהודית-גרמנית, וניסיונו למשוך חברים מתוכה לתוך הארגון הציוני. הוא אפילו ביקש מהרצל שיכתוב הבהרה בנושא ויפרסמה באמריקה, אולם לא ידוע מה השיב הלה בנידון. במקביל לפולמוס "הנאמנות הכפולה" באמריקה, נוצר גם במערב אירופה ויכוח ציבורי דומה בין הציונים ובין היהודים היותר משולבים בחברה, סביב שאלת נאמנותם של הציונים[5].
המשך הפולמוס ודעיכתו
התגובות למאמרו הציוני של שכטר בחוגים היהודיים האנטי-לאומיים שיקפה את גודל המאורע. יעקב שיף, מן הבולטים ורבי ההשפעה בקרב יהודי אמריקה, שכיהן בחבר הנאמנים של ה-JTS ומימן בהונו האישי את המוסד, הגיב במכתב ביקורת פומבי בו הוקיע את הציונות על חוסר הפטריוטיות שלה, וגרס כי 'אי אפשר להיות בו זמנית אמריקאי אמיתי ואוהד התנועה הציונית'. בין השאר קיבל שיף עידוד למכתבו מקאופמן קוהלר, נשיא ההיברו יוניון קולג' (HUC), ומן הדוברים האנטי-ציוניים המרכזיים במחנה הרפורמי. שיף תקף את הציונים והציע פתרון חלופי לשלהם: את מצוקת היהודים באימפריה הרוסית חשב לפתור במאבק לשיווי זכויותיהם באימפריה, ולא בציונות הפוליטית. הארי פרידנוואלד, נשיא ה-FAZ, שכיהן אף הוא בחבר הנאמנים של ה-JTS, הגן על שכטר ודרש משיף לחזור בו מאמירתו על אי-הפטריוטיות הציונית. שיף אמנם חזר בו מאמירתו בעקבות הלחץ שהופעל עליו, אך לא חדל מלראות בציונות מחויבות הקודמת למחויבות האזרחית האמריקנית[6]. הצטרפות שכטר לתנועה הציונית הייתה במובנים רבים שיאו של הפולמוס הציבורי סביב "הנאמנות הכפולה" בין הציונים ובין האנטי-לאומיים - בתוכם לרפורמים היה משקל מכריע. אחד ההסברים ליריבות בין התנועה הרפורמית והתנועה הציונית קשור בהתהוותן כשתי אלטרנטיבות יהודיות יריבות: שתיהן הופיעו בסוף המאה ה-19 כאופציות המשמעותיות ביותר ליהודים באמריקה להקמת מסגרת יהודית בעלת תוכן רוחני ובסיס רעיוני מוצק[7]. לאור זאת מתברר החיבור הרעיוני והאנושי המתבקש בין הקונסרבטיבים ובין הציונים, בתור אלטרנטיבה משותפת לתנועה הרפורמית. ואכן, אימוץ הציונות הרוחנית על ידי רבים מקרב הנהגת הזרם הקונסרבטיבי הייתה מהלך אנטי-רפורמי במפגיע. הציונים והקונסרבטיבים יצרו, בעידודו של שכטר, שותפות רעיונית סביב גיבוש היהודים במסגרת לאומית עממית רחבה שהציעה קיום רוחני יהודי איתן באמריקה.
פולמוס "הנאמנות הכפולה" תרם בסופו של דבר לגיבוש היחס הציוני למדינה האמריקנית ויסודותיה הרעיוניים; ארצות הברית נתפסה בעיניהם בתור המולדת הקבועה, המקנה את אותו "פלוריאליזם תרבותי" המאפשר קיום יהודי לאומי, שאינו עומד בסתירה לשייכות האמריקנית. ידועה אמרתו של לואיס ברנדייס, המשפטן המפורסם שהצטרף לתנועה הציונית ב-1912, בשלהי פולמוס "הנאמנות הכפולה", כי ”כל אמריקני המסייע לקידום היישוב היהודי בפלסטינה, אף שלא הוא או מי מצאצאיו יחיו שם אי פעם, יהיה אדם טוב יותר ואמריקני טוב יותר בעשותו כן [...]”. עוד קבע ברנדייס כי ”אין שום חוסר הלימה בין נאמנות לאמריקה ונאמנות ליהדות”[8]. מבחינת ברנדייס ושותפיו, ציונות ופרוגרסיביות ליברלית עלו בקנה אחד.
ככל שניטשטש זיהויה של הציונות האמריקנית עם המהגרים החדשים ממזרח אירופה, ואישים מוטמעים היטב ובעלי סטטוס גבוה בחברה הכללית דוגמת ברנדייס, פליקס פרנקפורטר, יוליאן מק ואחרים הפכו לציונים מוצהרים, כהה עוקצה של טענת חוסר הנאמנות הציונית. אפילו שיף הביע תמיכתו בציונות הרוחנית בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בעשור השני והשלישי מילאו את שורות התנועה הציונית אישים ממגוון שכבות החברה היהודית, ביניהם גם קבוצה משמעותית שהשתייכה לזרם הרפורמי – אף שלפני כן כבר היו יהודים רפורמים אחדים דוגמת מאגנס בצמרת ה-FAZ. ויכוחים ציבוריים על נאמנות פינו את מקומם לפולמוסים על אודות הגדרתו של העם היהודי – בין אם קבוצה לאומית או קבוצה דתית - שהוסיפו למלא את הדיון הציבורי בקרב היהודים וחידדו את ההבדלים הרעיוניים בין הציונים ובין הלא-לאומיים[9].
הדי הפולמוס
הפולמוס הציבורי שעורר שכטר הביא להפצתה של הציונות בקרב שכבות חדשות בקהילות היהודיות באמריקה[10]. מגמת ההתנגדות לציונות סייעה בסופו של דבר להרחבת הדיון ובהפצת הרעיון הציוני. רק מעמדו של שכטר יכול היה לגרום לכך. בזכותו הפכה השאלה הציונית לבעיה רעיונית רצינית ומחייבת עבור האליטות החברתיות של יהדות ארצות הברית. למרות המתקפות הציבוריות, מינפו הקונסרבטיבים את תמיכתם בציונות להמשך התרחבותם בקרב ציבור המהגרים ההולך וגדל; המחלוקת סביב הצטרפותו של שכטר לציונות לא היה בה כדי לערער את מוסד ה-JTS וחבר הנאמנים המגוון שלו, והמוסד המשיך להתרחב ולגדול.
הקונפליקט שעורר הרעיון הציוני חדר לאחר מכן ביתר שאת גם לתוככי ה-HUC, מרכז היהדות הרפורמית באמריקה. סמוך לפרסום מאמרו של שכטר התפוצצה פרשת התפטרותם של שלושה מורים מבית המדרש הרפורמי על רקע עמדותיהם הציוניות. לאורך 1907 התמלאו דפי העיתונים בשורה של ויכוחים ציבוריים על מידת הנאמנות הציונית ומפגעיה, במסגרת מאמרים ומאמרי ביקורת שעשו לתנועה הציונית שירות תעמולתי יוצא מן הכלל. מובן שלצד המאשימים בחוסר נאמנות והמגינים על הפטריוטיות הציונית, נשמעו גם קולות מסוג אחר. ציונים שונים, דוגמת דה-האז והארי פרידנוואלד, שללו את עצם הצגתה של "הנאמנות הכפולה" כבעיה ממשית. עורך עיתון בשם יוסף ג'ייקובס, שאיש לא חשד בו כציוני, טען כי אין בעיית "נאמנות כפולה" בקרב הציונים מפני שהנאמנות האמריקנית היא עשייה אזרחית ולא דיבורי סרק על פטריוטיות. כך טענו גם לואי מרשל ואוסקר שטר, מן האישים הבולטים בקרב היהדות הגרמנית הוותיקה[11].
בסיכומו של דבר, שיקף הפולמוס את השאיפות החברתיות של הנהגת התנועה הרפורמית והתנועה הציונית (ובתוכה החברים הקונסרבטיבים). שתיהן ביקשו לתת תוקף להשתלבותן בסביבה האמריקנית הכללית. אופיו המדיני והאזרחי של הפולמוס דיבר אל לב היהדות האמריקנית הוותיקה, שנכספה להשתלבות מוחלטת ולקניית מעמד ציבורי כלל-אמריקני. אותן שכבות חשו כיצד גלי ההגירה מעוררים תנועת התנגדות לקבוצות המהגרים, שפוגעת גם בהם כקיבוץ יהודי. ברקע החשש מן "הנאמנות הכפולה" עמדה החרדה שעוררה האווירה האמריקנית הכללית נגד ההגירה בראשית המאה ה-20. אותה התנגדות באה לידי ביטוי בתנועת ה-"Nativism" של הפרוטסטנטים הלבנים הוותיקים, שלנוכח השינוי הדמוגרפי העמוק שהתרחש בחברה האמריקנית במפנה המאה ה-20 עקב ההגירה האינטנסיבית, ביקשה לשמר את עמדות הכוח של האמריקנים הוותיקים ולהגביל את ההגירה החופשית. רוזנדייל ודומיו, זיהו את הציונות כאיום על השתלבותם החברתית כיהודים באמריקה, וכסדין אדום פוטנציאלי עבור מתנגדי ההגירה והאנטישמים. האפליה נגד יהודים במקומות הבילוי ובבתי הספר הפרטיים התעצמה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה[12]. עבור היהודים המשולבים עמוק בחברה האמריקנית, נתפסה הציונות כאיום על אידיאל האמריקניזציה, שהתממש בדמות אותה אפליה חברתית כלפי יהודים (ומיעוטים אחרים), וכיוצא בכך להגיע עד לכדי הגבלת ההגירה[13]. העובדה כי הציונות עלתה בד בבד עם התחזקות האנטישמיות באמריקה, עוררה אצל יהודים וותיקים את התחושה כי התופעות קשורות[14].
בחורף 1985–1986 התפוצצה פרשת הריגול של ג'ונתן פולארד בארצות הברית, ולא ירדה מסדר היום התקשורתי. כלי תקשורת ישראלים ואמריקנים העלו מחדש את השאלה בדבר הנאמנות הכפולה של יהודי ארצות הברית, וזו נדחתה על הסף על ידי מנהיגי הקהילה היהודית. ההאשמה בדבר הנאמנות הכפולה שימשה מתנגדים אנטי-יהודיים לצורכי תעמולה, ולא הוכרה כטיעון בעל משקל. ברור היה שבקרב יהודי ארצות הברית אין בעיה של נאמנות כפולה.
לקריאה נוספת
- שאלת הנאמנות הכפולה מתעוררת מחדש(הקישור אינו פעיל)
- נתניהו סיבך את יהודי אמריקה בדילמת הנאמנות הכפולה
- אח חורג: יהדות ארצות הברית לא שוכחת לפולארד
הערות שוליים
- ^ Naomi W. Cohen, The Americanization if Zionism 1897-1948, Brandeis University Press 2003, pp. 66 (להלן: Cohen, The Americanization)
- ^ Naomi W. Cohen, The Reaction of Reform Judaism in America to Political Zionism 1897-1922, American Jewish History, American Zionism: Mission and Politics, Jeffrey Gurock (ed.), Routlege 1998, pp. 33 (להלן: Cohen, The Reaction)
- ^ אביתר פריזל, התנועה הציונית הציונית בארצות הברית: בשנים 1897–1914, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1970, עמ' 90 (להלן: פריזל, התנועה הציונית)
- ^ Jonathan D. Sarna, American Judaism: a history, Yale University Press 2004, pp. 202 (להלן: Sarna)
- ^ פריזל, התנועה הציונית, עמ' 94-96
- ^ Cohen, The Zionism, pp. 23-24
- ^ פריזל, התנועה הציונית, עמ' 91
- ^ Edward Tivan, The Lobby: Jewish Political Power and American Foreign Policy, Simon&Schuster 1987, pp. 17
- ^ פריזל, התנועה הציונית, עמ' 108
- ^ פריזל, התנועה הציונית, עמ' 95
- ^ פריזל, התנועה הציונית, עמ' 97, 102
- ^ רוברט רוקאווי, מהגרים, פועלים וגנגסטרים: פרקים בתולדות היהודים בארצות הברית, הוצאת אוניברסיטת תל אביב 1990, עמ' 21-22
- ^ Cohen, The Reaction, pp. 35
- ^ Sarna, pp. 217-219
