פבל פסטל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פבל פסטל
Павел Пестель
לידה 24 ביוני 1793[1] (גיל: 231)
תקופת הפעילות 1811–1825 (כ־14 שנים)
תפקידים בשירות
מנהיג בולט בתנועת המרי של דקבריסטים

פבל איבנוביץ' פסטל (ברוסית: Павел Иванович Пестель;‏ 24 ביוני 1793[1], מוסקבה - 13 ביולי 1826, סנקט פטרבורג) היה איש צבא רוסי, קולונל, שנודע כמהפכן, מנהיג רוחני וארגוני בולט של תנועת הדקבריסטים, מנהיגה של "האגודה הדרומית" (רוס' Южное Общество) של התנועה.

תחילת דרכו

פבל פסטל, השתייך למשפחה לותרנית ממוצא סכסוני אשר התיישבה ברוסיה בתקופת שלטונו של פיוטר הגדול[2]. פבל היה הבכור בין ארבעת הילדים במשפחה. אבי-סבו, סבו, אביו ודודו שימשו זה אחר זה כמנהלי שירות הדואר של מוסקבה, ויצרו מעין שושלת מקצועית.

אביו איוון פסטל (1843-1765) המשיך לעלות בסולם הברוקרטיה הפוליטית והגיע לדרגות הבכירות ביותר. הוא שירת כמושל הכללי של סיביר מ-1806 עד 1819[3] . עם תום כהונתו הוא נתמנה על ידי הצאר אלכסנדר הראשון לחבר במועצת המדינה, הגוף המייעץ לצאר, אשר מנה כ-40 איש. כמושל סיביר, איוון פסטל שלט במחוזו העצום ביד ברזל ותקופת כהונתו תוארה על ידי היסטוריונים של המאה ה-19 כתקופה של שרירות לב והפקרות. בנו פבל ירש מאביו את שאפתנותו, את כישרונו לבניית קריירה (בגיל 27 הוא הגיע לדרגת אלוף-משנה) ואת סגנון ניהולו הקשוח.

אמו, יליזבטה קרוק (1836-1766), ילידת גרמניה, הייתה אישה משכילה ודתייה. היא ניסתה לטפח בילדיה ערכים של כניעות בפני רצון הא-ל וציות לסדר העולם שנקבע על ידו. לאורך רוב דרכו פסטל לא פעל ברוח עקרונות אלה, ורק במכתב האחרון למשפחתו מהכלא הוא הביע סימני חרטה וכתב לאמו: "הייתי צריך להבין קודם, שחייבים לסמוך על ההשגחה העליונה ולא לשאוף להשתתף במעשים שלא מהווים חובה חיובית במצב בו העמיד אותנו האלוקים..."[4].

משנת 1805 עד לשנת 1809 למד פאבל פסטל יחד עם אחיו וולדימיר בדרזדן שבגרמניה, עיר מולדתה של אמו, שם קיבל השכלה פרטית בבית סבתו אנה קרוק על ידי מיטב המורים בעיר.

קריירה צבאית

בשנים 1810–1811 פסטל היה תלמיד ב"פאג'סקיי קורפוס" (ברוסית: Пажеский Корпус), בית ספר יוקרתי לקצינים, אותו סיים בהצטיינות בדרגת סגן-משנה (прапорщик) ונשלח לשרת בחטיבה הליטאית של המשמר הקיסרי הרוסי. הוא לקח חלק במלחמת רוסיה-צרפת (1812) ובמערכות ההמשך שלה באירופה בשנים 1813–1814. הוא נפצע קשה בקרב בורודינו, ועל מעשיו בקרב זה קיבל אישית את "חרב הזהב של גבורה" מידיו של המפקד העליון של צבא רוסיה, פילדמרשל מיכאיל קוטוזוב. פסטל המשיך להצטיין בהמשך המערכה באירופה בקרבות דרזדן, קולם ולייפציג, בתפקיד השליש של הגנרל פיוטר ויטגנשטיין. פסטל סיים את המלחמה בגיל עשרים בדרגת רב-סרן (поручик) עם חמישה עטורי כבוד רוסיים, אוסטריים ופרוסיים.

בשנת 1818 יחד עם ויטגנשטיין, מפקד הארמייה השנייה, עבר פסטל לעיר טולצ'ין שם התמקם המטה של הארמייה. בשנת 1821 ייסד פסטל בטולצ'ין את "אגודת הדרום" של הדקבריסטים[5]. ב-1821 הוא קיבל דרגת אלוף-משנה ונתמנה למפקד חטיבת ויאטסקי של חיל הרגלים הרוסי. ב-1823 בעקבות הופעתה המרשימה של החטיבה שלו במסדר המלכותי, זכה פסטל לשבחים מפיו של הצאר אלכסנדר הראשון, אותו צאר שפסטל תכנן להדיח ולהרוג, וקיבל לבעלותו במתנה כ-30 אלף דונם של קרקע חקלאית[6].

חייו כדקבריסט

לוח הזיכרון במקום בו הוצאו להורג חמשת הדקבריסטים בפטרסבורג

בשנת 1816, פסטל הצטרף כחבר לאגודה סודית בשם "איחוד הישועה", האגודה הפוליטית הראשונה של תנועת הדקבריסטים, והיה שותף לכתיבת התקנון שלה. ב-1818 פסטל היה אחד ממארגניה של אגודה סודית נוספת בשם "איחוד השגשוג". הוא הטיף לשיטה הרפובליקנית כשיטת המשטר ברוסיה העתידית ובכך הניח את היסוד למסורת הרפובליקנית בתנועת השחרור הרוסית. בו בזמן, קידם פסטל רעיון לחיסולו של הצאר וכל בני המשפחה המלכותית[7]. הוא תכנן לבצע מהפך צבאי בבירה ולייסד גוף שלטוני דיקטטורי אשר ימשול במדינה במשך כעשור, על מנת למנוע מלחמת אזרחים ולאפשר ביצוע הדרגתי של הרפורמות המתוכננות. עם זאת, בהתייעצויות שניהל ב-1820 בסנט-פטרסבורג עם מנהיגי הקושרים האחרים הוא נשאר במיעוט בנוגע לרצח המשפחה המלכותית ולכינון דיקטטורה[8]. לצד חילוק הדעות בין הקושרים, כולם הכירו בעוצמת האינטלקט, כושר המנהיגות והכישרון הארגוני של פסטל. היסטוריונים רבים רואים בו את המנהיג הבולט בקרב מנהיגי הדקבריסטים. לדוגמה, ו. א. קלוצ'בסקי, אחד ההיסטוריונים הגדולים של רוסיה, מכנה את פסטל "הראש הכי ענייני באגודה החשאית"[9].

במרץ 1821, אחרי פירוק עצמי של "איחוד השגשוג" הוא ייסד את "האגודה הדרומית" של התנועה הדקבריסטית. חבריה של האגודה היו קציני הארמייה השנייה שהמטה שלה נמצא בטולצ'ין. הודות לכריזמטיות, כוח השכנוע וההחלטיות של פסטל הוא הפך למנהיג האגודה. הוא הצליח לשכנע את כל חברי האגודה לקבל את הדרך הרפובליקנית שלו. עקב מינויו באותה שנה למפקד חטיבת ויאטסקי פסטל נאלץ לעזוב את טולצ'ין ולהתגורר רוב הזמן בחטיבה שלו בגוברניית (מחוז) קייב השכנה[10], מה שלא מנע ממנו להמשיך ולהנהיג את האגודה. פסטל דגל באיחוד בין האגודה שלו לבין "האגודה הצפונית" שפעלה בפטרסבורג (ותמכה ברעיון של מונרכיה חוקתית) ואף נסע בשנת 1824 לבירה כדי לנסות וליישם את האיחוד, אך מאמציו לא הועילו.

תוכנית "רוסקאיה פרבדה"

החל ב-1821, פסטל עבד על פרויקט הרפורמות החברתיות והכלכליות ברוסיה, לו הוא קרא מאוחר יותר "רוסקאיה פרבדה" ("האמת הרוסית" - Русская Правда), שתאושר גם כתוכנית פוליטית. תוכנית זו כללה דרישה לשחרור מיידי של איכרים צמיתים על חלקות האדמה שלהם, הטלת מגבלות על זכויות בעלי האחוזות, יצירת קרנות קרקע ציבורית ופרטית, שוויון מלא של כל האזרחים בפני החוק וזכות הצבעה לכל אוכלוסיית הגברים מעל גיל 20.

פסטל היה תומך נלהב של רעיון הרפובליקה ושל מדינה ריכוזיות. לפי "רוסקאיה פרבדה" שנקרא "החוקה.צו המדינה" (Конституция. Государственный Завет), את התפקיד של גוף החקיקה הייתה אמורה למלאה אספה עממית חד-תאית "נרודנוייה ווצ'ה" (Народное Вече) שמנה 500 איש. גוף בשם "דרז'אבניה דומה" (Державная дума), שאמור היה לכלול 5 אנשים, הוכרז כרשות המבצעת. בתור הרשות השופטת היה אמור לפעול "וורכובניי סובור" (Верховный собор) על 120 אנשיו. ב-1825 פסטל ניהל משא ומתן עם האגודה הפטריוטית הפולנית, בו נדונה האפשרות של פעולה מהפכנית משותפת.

בתוכנית הרפורמות פסטל נתן את דעתו גם על הבעיה היהודית. בדומה לכמה מדינאים באותה תקופה, הוא ראה בבדלנות היהודית בעיה לאימפריה הרוסית. הוא הציע שני פתרונות לבעיה: לשכנע את ההנהגה היהודית לפעול לכיוון של אינטגרציה גדולה יותר של היהודים בתוך החברה הרוסית, או לחלופין, לעזור ליהודים להקים מדינה משלהם על טריטוריה של האימפריה העות'ומאנית. הוא אף הציע להקצות למטרה הזאת כוח צבאי מסוים, אם כי ציין שהפתרון השני קשה יותר לביצוע[11].

ב-13 בדצמבר 1825, יום אחד לפני מרד הדקבריסטים בפטרסבורג, נעצר פסטל בטולצ'ין בעקבות מכתב הלשנה של אחד מקציני החטיבה שלו. לאחר החקירה והמשפט הוא נדון למוות ונתלה עם עוד ארבעה דקבריסטים במבצר פטרופבלובסקיה ביולי 1826, על אף שהיה היחיד מכל החמישייה שלא השתתף בהתקוממות ולא ירה באיש. עובדה זאת יכולה ללמד על כך שהשלטונות ראו בו את האידאולוג והמארגן הראשי של תנועת המרי.

דמותו של פסטל בהיסטוריוגרפיה הרוסית

כמעט שאין ויכוח בין ההיסטוריונים על כך שפסטל היה הדמות המשמעותית ביותר בקרב הדקבריסטים. אולם במשך השנים שעברו מאז האירועים, השתנו הערכות החוקרים על אופיו ועל המניעים לפעולותיו.

למרות הכריזמתיות ומעלותיו האינטלקטואליות של פסטל, הדעות עליו בקרב בני זמנו היו חלוקות ורבים מהם החזיקו בדעה שלילית עליו. הרבה מחברי תנועת הדקבריסטים בסנט פטרסבורג, כמו רילייב וטרובצקוי ממנהיגי "האגודה הצפונית", ייחסו לו שאיפות של דיקטטור והאשימו אותו ב"בונפרטיזם". נ.א. גרץ', סופר ועיתונאי רוסי שהכיר אישית כמה מהקושרים הדקבריסטים, כתב בספר זיכרונותיו על תפקידו של פסטל בתנועת הדקבריסטים כך: "מה היו מטרותיו? למיטב שיפוטי הן היו אישיות ואנוכיות. רצונו היה לצור מהומה ולנצל אותה לתפיסה לידיו את השלטון."[12]

בשנות ה-50 של המאה ה-19 אלכסנדר הרצן, סופר והוגה דעות רוסי, הנחיל בחברה הרוסית הליברלית דעה מאוד חיובית על פסטל כגיבור ולוחם חופש. הרצן סבר שפסטל היה האישיות הבולטת בין כל חברי האגודות החשאיות. דעותיו של הרצן על פסטל עצבו את דימויו בעיני החוגים הליברליים הרוסים בעשורים הבאים.

כחצי מאה מאוחר יותר, ולדימיר לנין, מנהיג מהפכת אוקטובר, העלה על נס את התנועה הדקבריסטית, ובכך נתן את הטון לדורות של היסטוריונים סובייטיים בכל הנוגע לדקבריסטים בכלל ולפסטל, כמנהיגם הבולט, בפרט. בתקופה זו הגישה החיובית והמתלהבת בהערכת דמותו של פסטל כמהפכן גיבור, הייתה הגישה השלטת ואף היחידה. לדוגמה, כך כותבת מ.ו. נצ'קינה, חוקרת סובייטית מובילה בנושא הדקבריסטים, על "רוסקאיה פרבדה", פרויקט החוקה של פסטל: "זוהי האנדרטה הגדולה ביותר למורשת המהפכנית של הרבע הראשון למאה ה-19... "רוסקאי פרבדה" חדורה באהבת מולדת חמה, אותה פסטל העריך מעל הכל"[13].

לאחר הסתלקותו של השלטון הסובייטי, כאשר ירד עול הצנזורה והתאפשרה גישה חופשית יותר לארכיונים, עמדת החוקרים על אישיותו של פסטל החלה להסתמך יותר על עדויות בני תקופתו והחוקרים החלו לתארו כ"רלטיביסט מוסרי" שעבורו המטרה לעיתים תכופות קידשה את האמצעים[14].

ראו גם

לקריאה נוספת

מידע על pavel pestel בקטלוג הספרייה הלאומית

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פבל פסטל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 כל התאריכים בערך זה מופיעים לפי הלוח היוליאני. לקבלת התאריך בלוח הגרגוריאני יש להוסיף 11 יום לתאריכים במאה ה-18 ו-12 יום לתאריכים במאה ה-19
  2. ^ Немцы в России — Немцы на государственной и военной службе (1), www.genrogge.ru
  3. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2014-07-14. נבדק ב-2014-06-08. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ О.Киянская, [library.khpg.org/files/docs/1385716771.doc Павел Пестель: офицер, разведчик, заговорщик], Moskva: Paralleli, 2002, עמ' 29
  5. ^ Нечкина М.В, Декабристы, Наука, 1982, עמ' 57
  6. ^ О.Киянская, [library.khpg.org/files/docs/1385716771.doc .Павел Пестель: офицер, разведчик, заговорщик], Moskva: Paralleli, 2002, עמ' 197
  7. ^ Нечкина М.В, Декабристы, Наука, 1982, עמ' 82
  8. ^ .Эйдельман Н.Я, Лунин, Москва: Молодая Гвардия, 1970, עמ' 15
  9. ^ .Ключевский В.О, Курс русской истории, Т.5, Москва: Издательство социально-экономической литературы, 1958, עמ' 257
  10. ^ О.Киянская, [library.khpg.org/files/docs/1385716771.doc Павел Пестель: офицер, разведчик, заговорщик], Moskva: Paralleli, 2002, עמ' 87
  11. ^ Solzhenit︠s︡yn, Aleksandr Isaevich, 1918-2008., Солженицын, Александр Исаевич, 1918-2008., Dvesti let vmeste (1795-1995), Moskva: Russkiĭ putʹ, 2001-2002, עמ' 73
  12. ^ Воспоминания о моей жизни - Греч Николай :: Режим чтения, royallib.com
  13. ^ Нечкина М.В, Декабристы, Наука, 1982, עמ' 74
  14. ^ О.Киянская, [library.khpg.org/files/docs/1385716771.doc .Павел Пестель: офицер, разведчик, заговорщик], Moskva: Paralleli, 2002, עמ' 10
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33748153פבל פסטל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פבל_פסטל&oldid=2073150"