מרד הדקבריסטים
מרד הדקבריסטים הוא כינוי למרד של הדֶקַבְּרִיסְטִים (ברוסית: Декабристы, משם החודש Декабрь - "דצמבר"), חברי תנועה מהפכנית באימפריה הרוסית, שכינויה ניתן לה על שם ניסיון ההפיכה שביצעה ב-14 בדצמבר 1825.
רקע
חברי התנועה היו יוצאי המעמד הגבוה ברוסיה, רובם אצילים, בעלי אחוזות וקציני צבא, אשר השתייכו לאגודות מחתרת שונות שפעלו ברוסיה באותה תקופה. הקושרים היו כולם אנשים משכילים וצעירים - בזמן המרד לרובם עוד לא מלאו 30 שנה ורק 12 מהם היו בני 34 ומעלה[1]. תנועות מחתרת אלו נוצרו בעקבות גורמים שונים: מלחמות נפוליאון שהביאו את רעיונות המהפכה הצרפתית וזכויות האזרח עד לרוסיה, מרידות של איכרי רוסיה בשנת 1812 וכן השתתפותו של צבא רוסיה במלחמות שונות באירופה בשנים 1813–1814 (רבים מקציני הצבא, שהשתתפו מאוחר יותר בתנועת המרי, לקחו חלק במערכה הזאת). התנגדותם למשטר גברה כשפנה אלכסנדר הראשון אחרי קונגרס וינה לקו ריאקציוני מובהק במדיניות חוץ ופנים כאחד. בייחוד עורר את חמתם המשטר שהטיל אלכסיי ארקצ'ייב אשר שלט למעשה על הצבא הרוסי והיה ידוע בדעותיו השמרניות, הפיקוח החמור שהוטל על האוניברסיטאות ברוסיה ואיסור על קיומם של מועדונים פוליטיים. בין הקצינים שחזרו מאירופה ובחוגים אזרחיים הקרובים להם נוסדו החל מ-1816 אגודות סתרים, שדגלו ברעיונות הקידמה החברתית והמדינית של המערב. הם התגבשו אחרי 1818 בשני ארגוני קושרים פעילים:
- "אגודת הצפון", מרכזה היה בסנקט פטרבורג וחבריה היו ברובם קציני חיל המשמר של הצאר.
- מנהיגם הרוחני והארגוני של "הדרומיים" היה פבל פסטל לאומני רוסי ויעקוביני צרפתי לפי השקפותיו. הוא הטיף להחלפת המונרכיה ברפובליקה. יותר מזה: הוא קידם בקרב חבריו רעיון לחיסולו הפיזי של הצאר ושל בני משפחתו[2].
הרפובליקה של פסטל תוכננה ברוח הרפובליקה הצרפתית, שכל בניה יהיו אזרחים שווים. מכלל זה הוציא פסטל רק את הפולנים ואת היהודים, שאינם צריכים להתבולל בעם הרוסי, לפיכך הציע להחזיר לפולין את עצמאותה, ואילו את היהודים הציע להגלות מרוסיה לאסיה הקטנה ולסייע להם להקים שם מדינה יהודית. "האגודה הצפונית" הייתה מפולגת לאגף קיצוני, שבראשו עמדו המשורר קונדראטי רילייב והסופר מיכאיל בסטוז'ב, חסידי תוכניתו של פסטל, ולאגף מתון, שמנהיגיו היו הנסיך סרגיי טרובצקוי וניקיטה מוראביוב, הללו צידדו במונארכיה חוקתית ופדרלית, שתיתן ערובה לזכויות האזרח, אך נמנעו מלנקוט עמדה ברורה לגבי הבעיות החברתיות ברוסיה.
המרד
הזדמנות נאותה להתחיל במרד נוצרה בימי המבוכה שנגרמה עקב מותו הפתאומי של אלכסנדר הראשון, הקיסר חשוך הבנים, ב-1 בדצמבר 1825. יורשו החוקי, אחיו קונסטנטין, הצהיר כבר במהלך שנות שלטונו של אלכסנדר על כוונתו לוותר על כיסא הצאר לטובת האח השלישי והפחות אהוד, ניקולאי. אנשי "אגודת הצפון" החליטו לפעול, בלי שהייתה להם אפשרות להתקשר עם אנשי "אגודת הדרום" ולתאם את פעולות שני הפלגים.
ב-14 בדצמבר (על פי לוח השנה היוליאני), כשנקרא חיל המצב של פטרבורג להישבע אמונים לקיסר ניקולאי הראשון, סירבו גדודים אחדים, בסך הכול כ-3,000 חיילים, למלא פקודה זו, ועל פי הוראת קציניהם התרכזו בכיכר הסנאט בקריאות: "אנו רוצים בקונסטאנטין ובקונסטיטוציה".
לכיכר הגיע המושל הכללי של פטרסבורג גנרל מילורדוביץ' שהיה ידוע כגיבור מלחמת רוסיה-צרפת (1812). הוא היה מוערך על ידי החיילים והתחיל לשכנע אותם להתפזר ולא למרוד. אחד ממארגני המרד קאחובסקי ירה בגנרל והרגוהו[3].
הנסיך טרובצקוי התגלה כפחדן ונעלם מן המערכה. החיילים המורדים, חסרי ההבנה למתרחש, נשארו במקומם במשך שעות ללא הוראות ובאפס מעשה, ובינתיים הצליח ניקולאי לרכז נגדם כוחות עדיפים מבין היחידות שנשמעו לפקודתו ואלו גברו על המורדים עוד באותו היום. המוני העם והאיכרים לא תמכו במרד ולא הצטרפו למורדים. ולא במקרה: אף על פי שהדקבריסטים תכננו רפורמות מרחיקות לכת שהטיבו עם העם - כמו שחרור איכרים ממשטר הצמיתות, כמו קיצור תקופת השירות הצבאי (שעמד על 25 שנה באותה תקופה), הם נשארו תנועה אליטיסטית, חוג צר של אריסטוקרטים משכילים, שחששו לשתף במרד את המסות העממיות הרחבות[4]. אפילו לחיילים בהם השתמשו לניסיון ההפיכה, הקושרים לא הסבירו את מלאו הכוונות שלהם בנוגע לשינוי שיטת המשטר והסתפקו בסיסמה של "צאר טוב".
לקושרים בדרום נודעו מאורעות אלה רק כעבור 10 ימים. אף על פי שפסטל עצמו כבר נאסר לפני כן בעקבות הלשנה של בוגד, ניסו חבריו להרים את נס המרד. ב-29 בדצמבר הם הוקפו צבא ממשלתי עם ארטילריה ונאלצו להיכנע ב-3 בינואר 1826.
משפט ואחרית דבר
כל הדקבריסטים נאסרו ונלקחו לחקירה נמרצת, עשרות נידונו למוות, אולם רק חמישה - פסטל, רילייב, קאחובסקי, מוראוויוב-אפוסטול ובסטוז'ב-ריומין נתלו – זאת אף על פי שבניסיון הראשון לתלות אותם נקרעו החבלים. בניגוד למסורת שבה זוכים הנידונים לחנינה, במקרה זה הורה ניקולאי על תלייתם בשנית; הייתה זו התלייה הפומבית האחרונה ברוסיה הצארית. כ-120 איש ובכללם הנסיך טרובצקוי נידונו לעבודת פרך ולגלות לסיביר. הללו שוחררו ב-1839 מעבודות הפרך, אך נגזר עליהם להישאר בגלותם, ורק ב-1856, עם הכתרת הצאר אלכסנדר השני, זכו 29 הדקבריסטים שנשארו בחיים לחנינה גמורה ולחזרה לביתם ולמעמדם הקודם.
כעבור שנים, הושפע מהדקבריסטים הדור החדש של המהפכנים הרוסיים כמו הרצן ואוגריוב.
קישורים חיצוניים
- מוזיאון הדקבריסטים (ברוסית)
הערות שוליים
- ^ .Ключевский В.О, Курс русской истории, Т.5, Москва: Издательство социально-экономической литературы, 1958
- ^ Kii︠a︡nskai︠a︡, O. I. (Oksana Ivanovna), Pavel Pestelʹ : ofit︠s︡er, razvedchik, zagovorshchik, Moskva: Paralleli, 2002, עמ' 345
- ^ M. Нечкина, Декабристы, Наука, 1982, עמ' 108
- ^ אוסף מאמרים בעריכה של פ.ו. איליין, ДЕКАБРИСТЫ. АКТУАЛЬНЫЕ НАПРАВЛЕНИЯ ИССЛЕДОВАНИЙ (עמ' 27), Profilib, 2014 (ברוסית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] מרד הדקבריסטים25047657