עקרון שיתוף הפעולה
עֶקרון שיתוף הפעולה (באנגלית: Cooperative principle) היא תאוריה מתחום הפרגמטיקה, שפיתח הפילוסוף פול גרייס, ופורסמה בשנת 1975.
התאוריה מתארת את הכללים האינטואיטיביים שמנחים בני אדם בעת שהם מנהלים דו-שיח זה עם זה, ואת התנאים לקוהרנטיות של טקסט בשפה טבעית, כלומר היא מסבירה את האופן שבו בני-אדם מנהלים דו-שיח בשפה טבעית, וכיצד הם מחלצים משמעות מטקסט הנתון בהקשר מסוים.
הטענה העיקרית של עיקרון זה היא שעל מנת שתקשורת תתקיים, אנו חייבים להניח שהדוברים והנמענים משתפים פעולה, ומכאן מיישמים את העיקרון הבסיסי של התאוריה - דוברים מניחים ששומעים מבינים אותם, ושומעים מניחים שהדוברים מדברים באופן ענייני וברור.
ארבעת כללי שיתוף הפעולה
גרייס מנה ארבעה כללים של שיתוף פעולה בין דובר לנמען:
- כלל האיכות (Maxim of Quality) - שיח כן, אמיתי ונכון. הדובר מעביר לנמען מידע אמיתי בר הוכחה, ונמנע מהעברת מידע כוזב או מידע שאינו ניתן לבדיקה.
- כלל הכמות (Maxim of Quantity) - הדובר מעביר לנמען מידע ובאורך ובהעמקה המתאימים לנדרש, ונמנע מארכנות או קיצור יתר, מכניסה לפרטים שאינם נדרשים, או מהשמטת מידע.
- כלל השייכות (הרלוונטיות, Maxim of Relation) - הדובר נצמד לנושא השיחה, מדבר לעניין ונמנע מהטיית השיחה לכיוונים אחרים.
- כלל האופן הבהיר (הסגנון, Maxim of Manner) - הדובר מעביר לנמען את המידע בסגנון ברור ובאופן נהיר תמציתי ומסודר, ונמנע מדיבור מעורפל רב משמעי או מבולבל.
בעברית החדשה יש המנסחים את הכללים בלשון איסור: לא תכזב, לא תחפור ולא תחסיר, לא תטה את הנושא, לא תערפל ולא תבלבל.
דוגמאות
- הפרת כלל האיכות באופן מקובל: המבע "הוא ילד מתוק" משתמש בדימוי, ואין כוונתו שאם תטעם את הילד תהיה לך תחושת מתיקות בלשונך. אמרת דבר שאינו נכון במציאות, ובכך הפרת את כלל שיתוף הפעולה, אך הפרת כללים מסוג זה צפויה ומתוקנת באוזני ועיני הנמען כהפרה מקובלת ומובנת, שבחובה מידע נוסף, רגשי.
- הפרת כלל האיכות באופן שיעצור את השיח: המבע "כמה אני אוהב אותך!" מפי גבר מרוגז, מפר את כלל האיכות, שכן אין זו אמירה כנה. סביר שאמירה זו תרגיז את האשה והיא עלולה להגיב בהתאם.
- הפרת כלל הכמות: המבע "טוב" כתשובה לשאלה "איך היה חודש הטיול בסין?" לא צפוי, כי זו תשובה קצרה מדי ואין בה את כמות, אורך ועומק המידע שהשואל ציפה לו. בדרך כלל משמעותה היא התחמקות תוך החסרת מידע, רמז לכך שהדובר אינו מעוניין להרחיב בנושא.
- הפרת כלל השייכות: המבע "נגמר האבוקדו" כתשובה לשאלה "איך היה חודש הטיול בסין?" מפר את כלל ההיצמדות לנושא השיחה, ונראה שמשמעותו היא שהשומע פזור דעת, אינו מאזין לשיחה, או אינו מעוניין להמשיך בה בכיוון זה.
- הפרת כלל האופן (הסגנון הבהיר): המבע "האיש שהמקצוע שלו הוא לשיר השמיע מפיו את צלילי הלחן על פי תווי הנגינה של המנון מדינת ישראל" נשמע מוזר מכיוון שהוא מפר את כלל הדיבור הברור. אין ספק לשומע שהכוונה הייתה לומר "הזמר שר את התקוה", עם המונחים הקצרים והתמציתיים הקיימים בשפה לשם כך.
הפרת כללים מכוונת
ערך מורחב – משמעות מרומזת (אימפליקטורה)
על פי הנחותיו של גרייס, כל הכללים שהוא מנה ניתנים להפרה (violable rules), והם אכן מופרים לעיתים קרובות.
יש שיחות שבהם הדובר מפר את הכללים, והמבע מתקבל כדיבור לא ראוי וכהתנהגות לא הולמת, אנטי-חברתית. שיח כזה נענה לעיתים בתגובה עוינת מצד הנמען. לעומת זאת יש מצבי שיחה שבהם הדובר בוחר מרצונו להפר את כללי שיתוף הפעולה, אם מכיוון שהוא נאלץ לעשות זאת מפני שנקלע למצב שהיצמדות לאחד מכללי שיתוף הפעולה סותר כלל אחר, ואם מכיוון שהוא מעוניין בשיח לא ישיר, עקב כללי נימוס, או רצונו לבדר, למחות, ללעוג, או להשיג דבר בשיח שאינו יכול להשיג בשיחה ישירה.
לעיתים הדובר בוחר במבע שחבויה בו משמעות מרומזת (אימפליקטורה) אשר השומע או הקורא (הנמען) מזהה, ומבין את המסר החבוי בעצם הפרת הכלל, או שיקלוט את הגוון המיוחד שנוסף לשיחה, בעקבות הפרת כללים זו.
גרייס זיהה תנאי ומצבי דיבור שבעטיים נדרשת הפרת כלל האיכות ופגיעה בנכונות המבע, לצרכים שונים. לדוגמה:
- כללי הנימוס המכבד המגינים על השומע מפני תוקפנות.
- בידור ושחוק (הומור) המשחררים את הדובר מכבלי הביטוי האסור והלשון הנקיה.
- מחאה - באמצעות מרירות, לעגנות, ושנינות עוקצנית (אירוניה וסרקזם).
- התחמקות - באמצעות העברת נושא או ערפול השיח.
- שימוש במשמעות מרומזת (אימפליקטורה, implicature מלשון אימפליקציה - עירוב אחרים ורימוז עליהם) כדי לעקוף מניעות מעיסוק בנושא.
גרייס הדגים ארבע צורות ביטוי (פיגורות רטוריות) שבהן מופר כלל האיכות כשהדובר אומר משהו אחד אך מתכוון למשהו אחר. צורות ביטוי אלו ארבעתן כוללות שימוש במשמעות מרומזת (אימפליקטורה) כל אחת בהרמז מסוג שונה.
- לעג מר אירוניה: הנמען השומע או הקורא, מבין את המשמעות המרומזת, יודע על פי המוסכמות שזו נועדה למחאה, ומבין שהדיבור הזה נועד להביע את המידע הרגשי הזה, ואולי גם מידע על רצונו של הדובר בהמשך השיחה בכיוון זה, או סיומו.
- הדימוי הוא המטפורה והביטוי המושאל מטונימיה: הנמען, השומע או הקורא, מבין את המשמעות המשנית הנמצאת במוסכמה הלשונית, ורואה בדיבור כזה את המשך השיח המשותף.
- עידון לשוני (מיאוזיס): שימוש בלשון המעטה והפחתה, בנימוס, כדי לכבד מישהו ולמנוע את הפגיעה ברגשותיו: "הוא נראה די גבוה" כשמדובר בענק, או שימוש בלשון לעג תוך ציון שזו לשון המעטה (אנדרסטייטמנט) "בלשון המעטה הוא טעה." כשמדובר בשקרן.
- לשון הפרזה והגזמה (היפרבולה לשונית): הגזמה משמשת כדי להצחיק, להרשים, לפגוע, להחמיא או למחות.
בשימוש בצורות ביטוי אלו עשויים גם להפר כללים אחרים. לדוגמה: במענה לשאלה "איך היה?" המבע המוגזם "מאה אלף איש אצלו בדירה הקטנה פיזזו והזיזו את הגוף עד אפיסת כוחות והמשיכו לרקוד בעמידה גם אחרי שהם נרדמו, בבוקר הזמינו מנוף ופועלים שב"חים פינו אותם מהסלון דרך החלון" מפר הן את כלל האיכות - לא ייתכן שהמידע נכון, והן הוא מפר את כלל הכמות, התשובה ארוכה ומפורטת מדי. אך כלל השייכות נשמר, כי הוא מדבר אך ורק על המסיבה והחוגגים, וכך גם כלל האופן הברור, אין כאן עירפול או בלבול, והעלילה המומצאת רציפה ונהירה (קוהרנטית - מבחינת המשמעות הראשונית ותקנית מבחינה לשונית).
ביקורת
ביקורת תדירה על התיאוריה של גרייס היא שעקרון שיתוף הפעולה, בדומה לכל התנהגות חברתית, נקבע על פי הקשרים תרבותיים. לפיכך, העיקרון והמקסימות של גרייס מתאימים אולי לשפות הנפוצים בעולם המערבי ובמזרח הקרוב, אך אינם תקפים אוניברסלית.
עקרונות שיח תלויי תרבות: לדוגמה, פרופסור אלינור קיינן אוקס טוענת כי בני שבט המלגשים מדברים על פי עקרונות שיח הפוכים לעקרונות של דוברים מהתרבות המערבית (המוצגת בעקרונות של גרייס) כדי להשיג שיתוף פעולה שיחתי. בתרבות זו, הדוברים נמנעים במידת האפשר משיתוף מידע, עונים על שאלות ישירות בתשובות חלקיות ומתחמקות, וכל זאת מבושה והתרחקות מהתחייבות לנכונות המידע, או להתחייבות על שימור המידע או קיום הוראותיו עם התקבלותו.[1][2]
עם זאת, רוברט הרניש מציין כי גרייס טוען רק שהמקסימות שלו מתקיימות בשיחות בהן עיקרון שיתוף הפעולה בתוקף. דוברי שפת המלגשי בוחרים שלא לשתף פעולה כי הם מעריכים ביתר שאת את יוקרת הבעלות על מידע, וההימנעות מכך חשוב להם יותר מאשר הכנות וישירות השיח. (ניתן לומר גם במקרה זה שמדובר במערכת תקשורת של שיתוף פעולה מופחת, מכיוון שפחות מידע מועבר ומשותף.)[3]
עקרונות שיח לפי כללי נימוס: ביקורת נוספת על גישתו של גרייס נובעת מטענתו שהשיח במקרה של נימוסין ויראת כבוד הוא שינוי משמעות והפרת כלל האיכות, כי הדובר אינו אומר את הדברים במשמעותן הראשונית והיסודית. לדעת בעלי הביקורת, דן שפרבר וכן וילסון דידרה, בתרבויות השונות קיימות הנחיות ברורות לדובר המורות לו כיצד יהיה איש שיחה מנומס ומוסרי, ולכן אין זו הפרה של כלל כלשהו של שיתוף פעולה. להפך, זהו דווקא שימוש בכלל של שיתוף-פעולה נוסף, כלל החסר מן הספר, אשר נשכח ולא נמנה עם כלליו של גרייס. הכלל האומר: היה מנומס, דבר על פי כללי הנימוס.
עם זאת, אותם בעלי ביקורת גם מגינים על דעות גרייס, ועונים לביקורת של עצמם. לדעתם המקסימות של גרייס, למרות אופן הניסוח שלהן, לא נועדו להגדיר ולתת מתכון למי שבא להביע מבעים, אלא רק מתארים את התכונות המקובלות של תקשורת שיתופית היזונית והדדית מוצלחת כפי שהם מופיעים במציאות. לכן אין להוסיף כללים נוספים, המחייבים את הדוברים בתרבויות מסוימות.
המשמעות המרומזת הסותרת עת שיתוף הפעולה תומכי תאוריית הרלוונטיות כמו דן שפרבר ואחרים, מציינים כי משמעות מרומזת (אימפליקטורה) עשויה להופיע גם במצבים וסיטואציות שאינם מכבדים את עקרון שיתוף הפעולה, ובהם הדובר מעוניין דווקא להפסיק את השיח או "לשבור אותו" לכיוון אחר. לדבריהם, התיאוריה של גרייס אינה מכסה מקרים אלו. לדוגמה, במקרה של התחמקות, כשאסתי יודעת שברכה מכירה את כתובתה של גבריאלה בצרפת, ורוצה להציע ששתיהן יבקרו אותה במהלך החופשה, היא שואלת: איפה גבי גרה? אם ברכה עונה: "איפשהו בדרום צרפת.", אסתי אמורה להבין שברכה מתחמקת ממנה ואינה רוצה לבקר את ברכה. ומכאן, לדברי המבקרים, שברכה השתמשה בכלל הפוך לכללי שיתוף הפעולה, כדי להביע את שרצתה להביע. נכון יותר לומר, לדברי המבקרים, שברכה השתמשה בכלל "אי שיתוף פעולה" ולא "הפרה כלל של שיתוף פעולה". למעשה גרייס יענה שהפרת הכללים באופן מושכל במקרה של הפקת משמעות מרומזת (אימפליקטורה) היא בעצם תיאור תמציתי של שימוש בכללים שהוא הגדיר (על ידי הפרתם) ואין צורך להוסיף כללים נוספים של לצורך יצירת משמעויות מרומזות בשיח.[4]
ראו גם
לקריאה נוספת
- (באנגלית) הגיון ושיחה (1975), מאמרו של פול גרייס בתוך תחביר ומשמעות, כרך 3: פעולות הדיבור בעריכת פ' קול וג' מורגן, Academic Press, ניו יורק. יצא לאור שוב בספרו מחקרים בדרכם של מילים, עמודים 22–40 בהוצאת אוניברסיטת הרווארד, בקיימברידג' (1989) מסת"ב 0127854231. הספר הסרוק נגיש מכרטסת הספרייה הלאומית בירושלים.
- Cameron, D. (2001). Working with Spoken Discourse. London: SAGE Publications. מסת"ב 0761957731.
קישורים חיצוניים
- (באנגלית) אימפליקטורה וגישת גרייס בחקר משמעות השיח באנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה
- (באנגלית) תפישת הערך ספרו של פול גרַייס (בכרטסת הספרייה הלאומית בירושלים)
- (באנגלית) תנאי אי-הביטול ואי הניתוק של אימפליקטורה - מאמר מדעי ביקורתי המסכם את שיטתו של גרַייס והתפישות שנבנו על גביה (באתר ResearchGate).
הערות שוליים
- ^ .Ochs Keenan, Elinor (1976). "On the universality of conversational postulates" Language in Society. 5 (1): 67–80. doi:10.1017/s0047404500006850.
- ^ .Shopen, Timothy (1987). Languages and Their Speakers. University of Pennsylvania Press. pp. 112-158. מסת"ב 0812212509.
- ^ .Harnish, R. (1976). "Logical form and implicature". In Bever T G; Katz J J; Langendoen, D T (eds.). An Integrated Theory of Linguistic Ability. New York: Crowel.
- ^ .Sperber, Dan; Wilson, Deirdre (1996). Relevance: Communication and Cognition. Wiley-Blackwell. pp. 273f. מסת"ב 978-0631198789.
39037952עקרון שיתוף הפעולה