עציץ
.jpg)
עציץ הוא כלי קיבול, הדומה לסיר, שנועד לגידול צמחים. עציצים בעבר היו עשויים לרוב מטרקוטה, ואילו כיום הם עשויים ממגוון חומרים נוספים ובהם פלסטיק, עץ, אבן וכן מחומרים מתכלים.
בדרך כלל עציצים מכילים תערובת שתילה המשמשת כ"מצע" עבור הצמח הגדל בתוכם, יש להם צורה קונית המאפשרת להוציא בקלות את תוכן העציץ, קרי הצמח יחד עם המצע המחזיק את בית השורשים, לצורך שתילה באדמה או העברה לעציץ אחר, וכן, בתחתיתם קיימים חורים קטנים שמטרתם לנקז עודפי מים לצלחת המונחת תחת העציץ. הצמח יכול להשתמש במים האלה באמצעות השורשים שלו, אם זקוק להם. בעת האחרונה, תוכננו גם עציצים המכילים מערכות השקיה אוטומטיות.
עציצי פרחים
במהלך השנים, השימוש בעציצי פרחים תרם תרומה רבה לענף הגינון, מכיוון שניתנה היכולת להעביר באמצעותם צמחים מסביבה אחת לאחרת. המצרים היו בין הראשונים להשתמש בעציצים למטרה זו.
הרומאים היו הראשונים להעביר צמחים בעציצים לסביבה מוגנת בזמן מזג אויר קר.
במאה ה-18, הועברו שתילי עץ הלחם מטהיטי לאיי הודו המערבית וצמחי פלרגוניום הועברו מיבשת אפריקה ליבשת צפון אמריקה. כמו כן, גם סחלבים וסיגליות אפריקניות הועברו למרחקים ארוכים באמצעות עציצים.
עציץ בהלכה
העציץ נזכר פעמים רבות בהלכה בעניינים שונים.
גט
עציץ נזכר בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"א עמוד ב' בין השאר, בקשר לכתיבת גט. על פי ההלכה, אין כותבין גט על דבר המחובר לקרקע, שכן מהפסוק "וכתב ונתן" נלמד שעל ה"וכתב" להיות בצמוד ל"ונתן", כלומר בשעת הכתיבה על הגט להיות מוכן לנתינה, ולא שיכתב הגט על דבר המחובר לקרקע ומחוסר קציצה.
בקשר לכך אומרת הגמרא, כי אדם הכותב גט על עציץ, ונתן את העציץ לאשה במתנה, חל גירושין על האשה, שכן במקרה כזה אין הגט מחוסר קציצה, שכן במצב שהגט נכתב עליו - במצב זה הוא ניתן לאשה. אם אדם כתב גט על עלה מתוך העציץ, נחלקו אביי ורבא. בעוד אביי מכשיר, שכן הוא יכול ליתן את העציץ בשלימותו עם העלה לאשה במתנה, פוסל רבא, שכן עלינו לחשוש שמא הוא יתלוש את העלה מתוך העציץ ויתן לה, ובעוד שבמקרה כזה הגט פסול, ייתכן שהוא לא ידע מכך ויחשוב שהיא מגורשת, דבר העלול להביא למכשולות חמורים.
שבת
בהלכות שבת, נפסקת ההלכה כי אסור לטלטל עציץ הנקוב בתחתיתו - ממקומו, שכן עציץ כזה יונק מהקרקע, והזזתו נחשבת כקצירה האסורה בשבת.
בדיני ממונות
בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ב עמוד א' מובא נידון בו קיים עציץ עם זרעים, העציץ שייך לאדם אחד והזרעים שייכים לאדם אחר, ואחד מהם רוצה להקנות לשני את חלקו. הגמרא קובעת, שאם מכר בעל העציץ את חלקו לבעל הזרעים, ומשך בעל הזרעים את העציץ לשם קניין, הוא קנה את העציץ, שכן העציץ נחשב למטלטלין, וכיון שכך הוא נקנה בקניין משיכה. לעומת זאת, אם מכר בעל הזרעים לבעל העציץ את חלקו, לא קנה העל העציץ את הזרעים עד שיחזיק בזרעים, שכן הזרעים נחשבים לקרקע, וקרקע נקנית רק בחזקה.
מקרה אחר הנידון בגמרא הוא, כאשר עציץ והזרעים של אחד ומכרן לאחר, במקרה כזה מסיקה הגמרא שאם החזיק בזרעים קנה עציץ, שכן "נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה", כלומר אדם הקונה נכס מסוגת "נכסים שאין להם אחריות" - קרקעות, יכול לקנות בדרך אגב גם "נכסים שאין להם אחריות", כלומר מטלטלים. לעומת זאת, אם החזיק בעציץ, אף את העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים, שהרי העציץ נחשב למטלטלין ולא ניתן לקנותו בקניין "חזקה".
ארץ ישראל
בגמרא[1] נידון עציץ ש"נקבו" כלומר חיבורו לקרקע על ידי הנקב שבקרקעיתו, נמצא בארץ ישראל, אך "נופו" כלומר הצמח היוצא ממנו נמצא בחוצה לארץ. דעתו של אביי היא שהעציץ נחשב כפירות ארץ ישראל, ויש לו דיני המצוות התלויות בארץ לכל דבר, אך רבא פוסק שהעציץ נחשב כחלק מחוץ לארץ. חכמי הגמרא מבארים, כי כאשר העציץ השריש, מודה גם רבא שכולו נחשב כחלק מארץ ישראל, שכן הוא נטוע בארץ, והמחלוקת היא רק אם העציץ לא השריש.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: עציץ |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עציצים |
הערות שוליים
- ^ שם.