עלווית צהובת-גבות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןעלווית צהובת-גבות
עלווית צהובת-גבות, וולואה-סן-למבר, בריסל, בלגיה
עלווית צהובת-גבות, וולואה-סן-למבר, בריסל, בלגיה


קריאות, טיבינגן, באדן-וירטמברג, גרמניה קובץ צליל

מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
סוג: עלווית
מין: עלווית צהובת-גבות
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Phylloscopus inornatus
תחום תפוצה
מפת התפוצה של עלווית צהובת-גבות

מפת התפוצה של עלווית צהובת-גבות

  מקייצת
  חולפת
  חורפת

עַלְוִית צְהֻבַּת-גַּבּוֹת (שם מדעי: Phylloscopus inornatus) היא מין של ציפור שיר זעירה בסוג עלווית (לשעבר ממשפחת הסבכיים, כיום במשפחה נפרדת: Phylloscopidae; כאשר הסבכיים משמשים כעל-משפחה) המקייצת ומקננת במזרח האזור הפלארקטקי. עלווית זו נודדת וחורפת בעיקר בדרום אסיה הטרופית ובדרום-מזרח אסיה, אך גם במספרים קטנים במערב אירופה.[1]

בישראל היא חולפת וחורפת נדירה אך קבועה, למרות העלייה הניכרת בכמויות שנצפות במערב אירופה. מדי שנה נספרות כעשר תצפיות, במיוחד בסתיו (אוקטובר - נובמבר).[2]

טקסונומיה ואטימולוגיה

העלווית צהובת-הגבות תוארה לראשונה על ידי הזואולוג האנגלי אדוארד בליית' ב-1842 וקיבלה את בתחילה השם המדעי Regulus inornatus.[3] [4] שם הסוג הנוכחי Phylloscopus מגיע מיוונית עתיקה מהמילים phullon, "עלה", ו-skopos, "מחפש" (מ-skopeo, "לצפות"). שם המין הספציפי inornatus הוא מלטינית ומשמעותו "פשוטה, לא מקושטת" (שלילה של המילה "Ornate").[5]

בעבר המין הוגדר כמכיל שלושה תת-מינים, אך שניים מהם, P. i. humei ו-P. i. mandellii, פוצלו כעת למין עצמאי, עלווית לבנת-גבות, והשאירו את העלווית צהובת-הגבות כמין מונוטיפי. שני המינים הקרובים דומים, אך באופן עקבי נבדלים במורפולוגיה, ביואקוסטיקה ובמאפיינים המולקולריים שלהם.[6][7] אזורי הקינון של שני המינים חופפים במערב הרי סייאן, אבל כנראה שהם אינם מעמידים בני-כלאיים.

תיאור

זוהי אחת העלוויות הקטנות ביותר, באורך 9.5–11 ס"מ ובמשקל 4–9 גרם היא קטנה באופן מובהק מעלווית חורף, אך מעט גדולה יותר מעלווית מלכילונית. כמו עלוויות רבות אחרות, יש לה חלקים עליונים ירקרקים וחלקים תחתונים לבנים. סימני הזיהוי הבולטים שלה הם פסי-הכנף הכפולים הנוצרים מקצוות צהבהבים-לבנים של סוככות הכנפיים (פס ארוך על הסוככות הגדולות ופס קצר על הסוככות הבינוניות), קצוות הנוצות השלישוניות הצהובות ופס-הגבה הצהוב והארוך. לחלק מהפרטים יש גם פס כיפה מרכזי ירוק בהיר יותר, אם כי פרטים רבים חסרים אותו.[1][7][8]

זהו לא מין ביישן, אך קשה לצפות בה בשל חיבתה לצמרות סבוכות של עצים ותזזיותה. היא כמעט כל הזמן בתנועה. שירתה מורכבת ממחרוזת של שריקות גבוהות; הקריאה נוקבת, לעיתים קרובות חסרת הברה, "טסיווויט", רועש להפליא יחסית לגודלה הקטן של העלווית. בקרב העלוויות היא בעלת מראה ייחודי יחסית, והאפשרות הממשית היחידה לבלבול היא עם עלווית לבנת-גבות, שלהם אזור חפיפה מצומצם. ללבנת-גבות יש צבעים עמומים יותר, פס-הכנף השני דהוי והרגליים והחלק התחתון במקור כהים. השירה והקריאות שונות מאוד ומהוות סימן זיהוי יעיל, כאשר ללבנת-גבות יש קריאות "צ'ווי" צייצניות יותר. ניתן להבחין בקלות בינה לבין העלווית המלכילונית מכיוון שאין לה את פס-הכיפה המרכזי והעל-שת הצהובים הבולטים ההקיימים אצל האחרונה.[1][7]

אקולוגיה

בדומה לרוב הסבכיים, היא אוכלת חרקים. הקן בנוי בצמחייה צפופה לעיתים קרובות בבסיס עץ או בגדם ישן; התטולה מכילה שתיים עד ארבע (לפעמים יותר) ביצים, הדגירה עליהן נמשכת 11–14 ימים, והגוזלים פורחים בגיל 12–13 יום.[1]

זוהי ציפור חובבת יערות בשפלות ואזורים הרריים; היא עשויה להימצא גם ביערות פתוחים יותר, במיוחד בחורף. תפוצת הקיץ והקינון שלה נפרשת ממערב להרי אורל מזרחה למזרח סיביר, מונגוליה וצפון-מזרח סין. בית הגידול החורפי שלה הוא יערות נשירים או מחטניים בשפלות, ממערב בנגל ואסאם בצפון-מזרח הודו מזרחה דרך דרום סין ועד טאיוואן, ודרך בנגלדש דרומה עד חצי האי המלאי. בקיץ היא מופיעה בגבהים של עד 2,440 מטר ובחורף עד 1,525 מטר.[1]

סטטוס

למין זה טווח תפוצה נרחב למדי, ומגמות האוכלוסייה מוערכות כיציבות, ולכן המין אינו מוגדר כמתקרב לסף פגיעות, ומסווג ברמת סיכון "ללא חשש" על-ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN).[9]

האוכלוסייה המקננת האירופית ממערב לאורל גדלה מערבה בעשורים האחרונים; בשנת 1950 היא תוארה כ"דלה למדי", אך בשנת 1990 היא תוארה כבר כ"שכיחה באופן מקומי" עם 45,000–46,000 זוגות.[8]

גלריה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עלווית צהובת-גבות בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Hoyo, J. del; et al., eds. (2006). Handbook of the Birds of the World, vol. 11. Barcelona: Lynx Edicions. p. 660. ISBN 84-96553-06-X.
  2. ^ ד"ר יואב פרלמן, עלווית צהובת-גבות, Phylloscopus inornatus, באתר מרכז הצפרות הישראלי
  3. ^ Mayr, Ernst; Cottrell, G. William, eds. (1986). Check-list of Birds of the World. Volume 11. Cambridge, Massachusetts: Museum of Comparative Zoology. p. 240.
  4. ^ Blyth, Edward (1842). "Notes on various Indian and Malaysian birds". Journal of the Asiatic Society of Bengal. 11 (1): 191.
  5. ^ Jobling, James A (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. pp. 205, 305. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  6. ^ Alström & Olsson (1988), Shirihai & Madge (1993), Irwin et al. (2001), Sangster et al. (2002)
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Svensson, L., Mullarney, K., & Zetterström, D. (2010).
  8. ^ 8.0 8.1 Snow, D. W.; Perrins, C. M. (1998). The Birds of the Western Palearctic (Concise ed.). Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-19-854099-X.
  9. ^ BLI (2008)

מקורות ספרותיים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0