עיבור הערים
עיבור הערים הוא דין בהלכות תחום שבת, המגדיר את תחומיה של העיר. לפי דין זה עיר שסמוכים לה בתים הראויים לדירה, נחשבת כל העיר באותו הצד כמתרחבת ומגיעה עד מקום הבתים. לפי שיטה אחת בהלכה העיבור כולל הוספת שטח לעיר בשיעור 70 אמה וארבעה טפחים (כ-35 מטרים), שנהוג להשאירו פנוי סביבות העיר ולכן נידון כחלק ממנה, וממנו והלאה מתחילה מדידת התחום. דין זה נקרא "עיבור", על שם תוספת השטחים המתווספת לעיר על ידי המדידות האמורות, כאשה מעוברת.
רקע
בהלכות תחום שבת קובעת התורה שאסור לצאת ממקום השביתה למרחק של יותר מ2000 אמה. הדין הוא שהשובת בכניסת השבת או מניח עירוב תחומין בתוך נקודת יישוב, נחשבת העיר כולה כארבע אמות ומסוף העיר מודדים לו אלפים אמה.
הגדרתה של עיר היא כזאת שיש בה 3 חצרות שבכל אחת שני בתי מגורים ברצף של פחות מ 70 אמה. אולם לאחר שכבר נקבעה הגדרתה של העיר כעיר, ניתן להחשיב כגבולות העיר גם צריפים העשויים מחומרים קלים שאינם מחזיקים מעמד או בורגנים שהם סוכות של שומרי שדות שאינם נחשבים כבתי מגורים לענין הגדרתה של עיר, ועם כל זה הם מצטרפים להרחבת שטח העיר[1]. כאשר הקו החיצוני של העיר אינו אחיד, שכן ישנם בתים או צריפים בודדים שיוצאים מתוך העיר חוצה נוהג דין עיבור העיר, שהוא הרחבת העיר עד מקום הבתים.
מקור הדין
במשנה נקבע, כי כאשר מודדים את תחומה של עיר לענין דיני תחום שבת, ניתן גם למדוד בתים הראויים לדירה הסמוכים לעיר במרחק שבעים אמה ושיריים, ומשם והלאה מתחיל דין תחום שבת.
כֵּיצַד מְעַבְּרִין אֶת הֶעָרִים? בַּיִת נִכְנָס, בַּיִת יוֹצֵא; פָּגוּם נִכְנָס, פָּגוּם יוֹצֵא. הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּגְשָׁרִים וּנְפָשׁוֹת שֶׁיֵשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה, מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְּנֶגְדָּן
במשנה ישנה התייחסות לארבעה סוגי בתים הראויים לדירה: א) בתים הבולטים מחוץ לקו העיר, ב) "פגום" (מגדל) הבולט חוץ לקו החומה, ג) "גדודיות" חורבות בתים סמוכות לעיר[2] ד) מבנה מגורים העשוי לשומר בית הקברות או מעבר גבול. ככל שאחד מארבעה אלו הינו בשטח שבתוך שבעים אמה ושירים לעיר, יש למתוח קו ישר במקביל לו כנגד כל העיר, ומודדים ממנו והלאה כאילו היא מליאה בתים[3].
את טעם הדין ביארו הראשונים שדרך העיר להוסיף לה בתים ולכן רואים אותה כבר עתה כמלאה עד מקום הבתים הקיימים[4].
עיבור בהוספת שבעים אמה
לדעת רבי מאיר במשנה עיבור העיר כולל הוספת שטח לעיר בשיעור 70 אמה הנקרא "קרפף" (מגרש), שנהוג להשאירו פנוי סביבות העיר לשם נוי ולאויר[5], ולאחריו מתחילה מדידת התחום. חכמים חולקים וסוברים שאין נותנים קרפף לעיר אחת, אולם שתי ערים הסמוכות זו לזו ויש ביניהן פחות מ141 אמה ושליש כשיעור שני קרפיפות ניתן להחשיבם כעיר אחת[6].
בדעת חכמים נחלקו האמוראים[7]: רב הונא סובר שכשיש שני עיירות הסמוכות זו לזו, נותנים קרפף לזו וקרפף לזו. אך חייא בר רב קובע ש”אין נותנין אלא קרפף אחד לשניהם”. בגמרא מבואר שטעם חכמים הוא משום "דדחיקא תשמישתייהו", שכשיש שני עיירות סמוכות זו לזו, דרך בוני העיר להעניק שטח פנוי לעיר כדי שתשמישיהם של הערים המקבילות לא יבואו זה על חשבון זה, מה שלא שייך בעיירה אחת שאין עיירה הסמוכה לה, ונחלקו האם נותנים לכל אחת מהערים מקום מיוחד או שמספיק במרחק של "קרפף" (70 אמה) לשניהם.
להלכה פסק השולחן ערוך להחמיר כדעת חכמים[8] אולם הרמ"א פסק להקל כדברי רבי מאיר שיש להוסיף שטח של 70 אמה גם לעיר בודדת לפני מדידת התחום[9].
לדעת הטור הקרפף נמדד מהבית האחרון של העיבור[10] וכן פסק הרמ"א[11], אך לדעת הרשב"א והריטב"א מודדים אותו מהעיר עצמה[12]. החזון איש מפרש שהכל מודים שבתי מגורים שיש בהם דיירים נחשבים כחלק מהעיר ויש לתת את הקרפף לאחריהם, אולם בתים שאין בהם דיור אלא ראויים לדירה ומצטרפים לעיר מדין עיבור אין נותנים להם קרפף, כי אין נותנים עיבור לעיבור[13].
קיימת מחלוקת האם נותנים דין קרפף לשטח שנוסף על ידי דין ריבוע הערים. דעת הראב"ד[14] (שפוסק כחכמים) היא שמכיון שכל הטעם שמוסיפים קרפף להעיר היא משום "דדחיקא תשמישתייהו", ממילא סברה זאת אינה קיימת בשטח ריק שנוסף לעיר מדין "ריבוע העיר", ולכן במקרה כזה אין אפשרות להוסיף לעיר עוד 70 אמה ושיריים. יתכן שאם פוסקים כרבי מאיר שדין קרפף אינו משום "דדחיקא תשמישתייהו" מוסיפים בתים אפילו מהשטח הריק של ריבוע הערים.[15], אבל יש פוסקים שאפילו לדעת רבי מאיר (שכמותה פוסק הרמ"א להלכה) אי אפשר להוסיף את שטח הקרקף על שטח ריבוע הערים[16].
אקטואליה
בית חרושת
החזון איש[17] דן בשאלת עיבור העיר על ידי בתי חרושת שבקצה עיר (כמו למשל חברת קוקה קולה שבקצה בני ברק), שהם מקום מיוחד לעבודה ואין אוכלים שם בקביעות וגם לא ישנים שם, וקובע שדינם כאורוות סוסים שאינם נחשבים לבתים כלל. וגם אם הפועלים אוכלים שם סעודה אחת ביום אין זה נחשב לבית דירה כיון שעיקר הבנין נעשה למלאכה ולא לבנין. אמנם בשו"ת מחזה אליהו[18] הוכיח שכמה פוסקים חולקים על החזון איש וסוברים שבית חרושת שהפועלים אוכלים שם נחשב לבית דירה, ומסיק שהלכה כדברי המיקל בעירוב.
קישורים חיצוניים
- עושה עצמו כמי שלא יודע / רפי זברגר
- בענין בתים שמתעברים עם העיר - בגליון להתוודע
הערות שוליים
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שצ"ח, סעיף ו'
- ^ פירוש רבי עובדיה מברטנורא
- ^ מסכת עירובין, דף נ"ה עמוד א' בברייתא
- ^ רשב"א, מסכת עירובין, דף נ"ה עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ה עמוד ב'
- ^ מסכת עירובין, דף נ"ז עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ה עמוד ב'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שצ"ח, סעיף ז'
- ^ רמ"א, אורח חיים, סימן שצ"ח, סעיף ה'
- ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן שצ"ח
- ^ רמ"א, אורח חיים, סימן שצ"ח, סעיף ה'
- ^ ביאור הלכה, סימן שצ"ח , שער הציון שצח, ס"ק כ"ט
- ^ חזון איש אורח חיים סימן ק"י ס"ק יט
- ^ מובא בדברי המאירי על המשנה שם
- ^ הרב יחזקאל שרגא ווייס, דבר הלכה בקובץ אור ישראל ניסן תשס"ד שנה ט גליון ג (לה) עמ' ע"ז על פי דברי החזון איש בס"ק כ"ה
- ^ שו"ת מנחת יצחק חלק ח' סימן לג
- ^ הל' עירובין סי' ק"י אות כ"ח ד"ה נראה
- ^ סימן כח