עזה הביזנטית
תקופת השלטון הביזנטי בעזה החל מפיצול הקיסרות הרומית בסוף המאה הרביעית ועד הכיבוש הערבי של העיר בשנת 635.
בתקופה זו העיר השתנתה מעיר פגנית לעיר נוצרית (בדומה לכל האימפריה הביזנטית) והייתה למרכז בולט של תרבות, השכלה ומסחר.
אוכלוסיית העיר
בתקופה הביזאנטית, שלושת המרכיבים העיקריים באוכלוסיית ארץ ישראל היו היהודים, השומרונים והנוצרים כאשר ביישובים העירוניים היו לרוב תערובת משתיים או כל שלוש הדתות. פרט לאזרחי העיר עזה, שהו בערים גם זרים רבים וחלקם אף ישבו בה בדרך קבע, כגון אנשי חוץ, בעלי מקצועות חופשיים, אנשים המבקשים להיות קרובים למוקדי הכוח השלטוניים, סוחרים וכדומה. אמנם זרים אלה נתנו לעיר גוון קוסמופוליטי עשיר אך רבים מהם נמנו עם המעמדות הנמוכים והיו למעשה עובדי יום. המעמדות הגבוהים של העיר כללו את בני המשפחות החשובות בקיסרות אשר נשלחו אליה או אשר בה הם בחרו את מקום מושבם. לרוב, עשירי העיר גרו בתוך תחומיה ולעיתים רחוקות גם החזיקו וילה באזורים הכפריים הסמוכים אליה.
תהליך ניצור העיר
התפשטות הדת הנוצרית הייתה איטית בארץ ישראל ומשוער שרק בשלהי המאה החמישית, או בראשית המאה השישית, היו הנוצרים ליסוד האוכלוסייה הגדול ביותר בארץ וגם זה רק בממוצע הארצי, שכן לא היה כך המצב בגליל או בהרי השומרון (בגליל היה רוב יהודי ובהרי שומרון רוב שומרוני).[1] האוכלוסייה הפגאנית, אשר בה בעיקר התפשטה הנצרות וצברה את מספריה, לא תמיד קיבלה את הנצרות בקלות והעיר עזה בלטה כמעוז עיקש בהתנגדותו לאימוץ הדת, כאשר רק בכוח השלטון זכתה בה לניצחון.
עזה והנמל שלה הפכו להיות מוקד עיקרי לסכסוך בין הפגאניות לבין הנצרות העולה כאשר העיר עזה עצמה הפכה להיות מעוז הלני ששמר בקנאות על האופי הפגאני של העיר מפני חדירה של רעיונות נוצריים.[2]
החל מראשית המאה הרביעית הגיעה התנועה הנזירית המזרחית לסביבת העיר, כאשר הקים הילריון מנזר בקרבת נמל עזה. היה זה המנזר הראשון שהוקם בארץ ישראל ועד לתחילת המאה החמישית, הנוצרים צברו מספיק כוח בעיר כך שהמקדשים הפאגאנים נהרסו ובמקומם, ובסיוע קיסרי, נבנו כנסיות מפוארות.
עצם הריסת המקדשים הפגנים בעיר לא בהכרח מעידה על תחילת המאה החמישית כמאה בה העיר הפכה לנוצרית כולה וקשה להניח שבעיר שבה התרחש מאבק כה עז על שימור הפגאניות, נעלמה כהרף עין גם התרבות ההלניסטית שהייתה מושרשת בה כל כך עמוק.[3] תהליך היכחדות הפגאניות היה תהליך אבולוציוני מתמשך ולא שורה של אירועים שונים שהתרחשו בפרק זמן קצר. כעדות לכך ניתן לראות את הפריחה התרבותית/ השכלתית של עזה בדורות שלאחר הריסת המקדשים כסממן לתרבות הלניסטית משגשגת. גם במאה השישית, גם אם הייתה עזה לעיר נוצרית ברובה, הרי שברחובותיה, במוסדות החינוך ובמתקני השעשועים שלה עדיין ניכרו מסורות פגאניות רבות.
האוכלוסייה היהודית
למרות שהאוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל סבלה מהתמעטות מתמשכת במשך התקופה הביזנטית, ישנן עדויות על פעילות יהודית ובניית בתי כנסת בעזה ובמעון שליד נירים (כעשרים ק"מ דרום דרומית מערבית לעזה).[4] אך הרבה על היישוב היהודי בעזה לא ידוע לנו פרט למספר עדויות על השתתפותם של כפריים יהודים מאזור עזה לצד הביזאנטיים בקרב נגד המוסלמים במאה השביעית ומספר ממצאים ארכאולוגים.
האוכלוסייה השומרונית
גם תפוצתם של השומרונים בארץ ישראל התמעטה בשנים של האימפריה הביזאנטית אך בכל זאת ישנן עדויות מעטות על נוכחות שומרונית בעזה במאה השישית כאשר האוכלוסייה השומרונית המקומית כנראה ולקחה חלק במרד השומרונים הגדול שפרץ בשנת 529.[5] ניתן לשער שאכן הייתה קהילה שומרונית מסוימת בעזה, אם כי כנראה קטנה, וייתכן אף שנעלמה כליל כתוצאה מהמרידות במאה השישית.
מעמדה של העיר והשלטון המקומי
בעוד השורשים של העיר הם פלשתים, התרבות ההלניסטית השפיעה על עזה בצורה משמעותית ובתקופה הביזאנטית היא הייתה למטרופולין שבו השפה הדוברת הייתה בעיקר יוונית עם כמה תוספות לטיניות וממגוון שפות הסוחרים והימאים. אפילו אם עוד היו בעיר צאצאים לפלשתים, בשלב זה הם כבר דיברו ביוונית או אולי בארמית. אך בשונה מהתפיסה ההלניסטית והרומית אשר ראתה בעיר כישות עצמאית, עם כל המשמעויות החברתיות, כלכליות, תרבותיות, דתיות ואפילו פוליטיות שבכך; השלטון הריכוזי הקיסרי, קיפח לא מעט את האוטונומיה העירונית.
בתקופה הביזאנטית הקדומה הלכה ונתהוותה מציאות שונה מהקודמת בכל הנוגע למיקום מרכז הכוח האזרחי של העיר. הבולי (boule) והמעמד הקואירלי אשר בתקופת הקיסרות הרומית שימש כמרכז השלטון העירוני, הגוף שייצג את בעלי הכוח וההשפעה בין האזרחים, איבד מכוחו בתהליך ארוך שהגיע למיצוי במאה השישית. הפוליטיקה העירונית התכופפה לרצון הקיסר אשר שלט ברחבי האימפריה באמצעות מנגנון ביורוקראטי ענק אשר היו לו נציגים בכל חלק מהאימפריה.
חזות העיר
מבחינה חזותית, העיר לא השתנתה רבות בתקופה הביזאנטית. ממפת מידבא ועפ"י מקורות ספרותיים אחרים ניתן להסיק כי עזה הייתה מוקפת חומה לאורך כל התקופה הביזאנטית. יותר מכך, ממפת מידבא, שהתיארוך המשוער שלה הוא או סוף התקופה הביזאנטית או אפילו תחילת התקופה המוסלמית, רואים שבעיר עזה נשמר המבנה הרומי של העיר, בעלי רחובות הקארדו והדקומאנוס. בעוד היכלי האלים הפגאנים נעלמו, ניתן היה לראות במקומם את הכנסייה ובסמוך לה עשויות להימצא רחבות לצורך כינוס וחגיגות. גם שאר המאפיינים של עיר הלניסטית-רומית נשארו על תילם: השוק, האגורה או הפורום, התיאטרון, ההיפודרום, בתי מרחץ וכדומה.
עזה כמרכז מסחרי
מקובל לראות את התקופה הביזאנטית כתקופת פריחה כלכלית בארץ ישראל בכלל כאשר העיר עזה (ואשקלון) בפרט הייתה ידועה ביינות שייצרה ופפירוסים ממצרים מספרים גם על יצור ויצוא של מליחים או דגים כבושים.[6] בעוד דרך נמל עזה עברו גם סחורות אחרות מפרי אדמתה של פלשתינה, המתיחות והמאבק בין ביזאנטיון ופרס הועילו לשגשוגם הכלכלי של הסוחרים הערבים ולתחנות הסחר עם המזרח. כיבושה מחדש של חיימר (תימן) וניסיונו של הקיסר יוסטיניאוס לשבור את הצורך בתיווכה המסחרי של פרס על ידי שימוש בדרכי עקיפין המובילות להודו, הביאו להגדלת חשיבות הדרך הדרומית מבחינת ביזנטיון.
עזה הפיקה רבות ממיקומה כתחנת ביניים קריטית בסחר בין המזרח למערב ומיקומה בקצה דרך הבשמים עשה אותה לאחת מתחנות המסחר החשובות ביותר בקיסרות. נמל עזה היה נקודת סיום מסען של שיירות הסחר שהגיעו מכיוון באר-שבע והביאו עימן תבלינים, שטיחים, משי, מוצרי כותנה, אבנים יקרות, עבודות מתכת, פרוות, עורות ובשמים מאיראן, הודו ומזרח אפריקה. בנקודה זו הסחורות היו מועמסות על ספינות הסוחר הענקיות שבאו לעזה במיוחד למטרה זו והפיצו את הסחורה בכל רחבי הים התיכון.[7] בספרות הלטינית של המאות החמישית והשביעית אנו מוצאים עדויות ברורות ליינות מעזה ואשקלון שהגיעו למערב אירופה, לגאליה ועוד, ועלו על שולחנם של שרים, רוזנים ואנשים עשירים.[6]
בתקופה הביזנטית הקדומה, עסקו ערביי החג'אז, ובראשם אנשי מכה, בסחר עם ארץ ישראל המערבית ובעיקר עם עזה. נראה כי ביקורי סוחרים ערביים ממכה והחג'אז היו במשך התקופה לביקורים סדירים והמפורסם בהם הוא האשם, אבי-סבו של מחמד ומי שדחף את הקורישים להתעצמות רבה עד שהיו לשליטי מכה. האשם מצא את מותו בעזה, כנראה באחד ממסעותיו לרגל מסחר במחצית השנייה של המאה השישית וגם על אבי הנביא מחמד עצמו מסופר שנהג לסחור בעזה במסגרת השיירות של בני קריש.[8]
עזה כמרכז השכלה ותרבות פגנית
על אף שהחל מהמאה החמישית הייתה עזה לעיר נוצרית ברובה, נשמר בה אורך החיים ההלני מבחינות רבות. העיר הייתה בית למרכז מכובד לרטוריקה ועזה אף הייתה ידועה כאחד ממרכזי ההשכלה הנודעים ביותר ברחבי הקיסרות הביזאנטית.
בסוף המאה החמישית ותחילת השישית חיי התרבות בעיר פרחו והעיר הולידה מספר רב של משוררים, אמני רטוריקה ופילוסופים.[9]
החגיגות המפארות של עזה היו ידועות בכל רחבי העולם היווני-רומי ורבים היו עושים את דרכם לעיר על מנת להשתתף בהן והאוצר הקיסרי אף היה לוקח חלק במימון שלהן.[10]
אך בנוגע לכמה מסורות, לכנסייה כן הייתה שאיפה לגרום לשינויים או לביטולם המוחלט. כך למשל הגימנסיון, המוסד עתור התהילה שהיה חלק בלתי נפרד מעולם הפוליס היוונית, עבר מן העולם. אך הכנסייה לא תמיד הצליחה לגרום לשינוי המיוחל ומנהגים שונים עוד המשיכו להתקיים אם כי אין ביטחון עד מתי בדיוק. ישנן כמה דוגמאות למסורות פגאניות שהצליחו לשמר את עצמן בעזה, בדרך זו או אחרת, בתרבות הביזאנטית-נוצרית, כמו חגיגית "חג הוורדים", האלילי במקורו, הופעות תיאטרליות, תחרויות ספורט וצייד והפועות קרקס. כל מסורות אלה היו חלק מעולם התרבות וההווי של העולם ההלני-רומי ושמרו בצורה זו או אחרת על הנוכחות שלהם בעיר הביזאנטית.[11]
הערות שוליים
- ^ ירון דן, חיי העיר בארץ-ישראל בשלהי העת העתיקה, ירושלים, 1984, עמ' 14.
- ^ Meyer, Martin Abraham, History of the City of Gaza, New York, 1907. pp. 60-62
- ^ יעקב אשכנזי, פגאניות בעזה במאה החמישית והשישית לספירה, קתדרה 60 (תשנ"א), עמ' 108-109.
- ^ ירון דן, חיי העיר בארץ-ישראל, עמ' 28.
- ^ ירון דן, חיי העיר בארץ-ישראל, עמ' 47-48.
- ^ 6.0 6.1 ירון דן, חיי העיר בארץ-ישראל, עמ' 185.
- ^ Downey, Glanville, Gaza in the early sixth century, Norman Oklahoma, 1963. pp. 40
- ^ משה גיל, ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634-1099), חלק א' עיונים היסטוריים, תל אביב, 1983. עמ' 13
- ^ Meyer, History of the City of Gaza, pp. 67-68.
- ^ Downey, Gaza in the early sixth century, pp. 52-53.
- ^ לפירוט העדויות ראה: ירון דן, חיי העיר בארץ-ישראל, עמ' 203-211.
25280951עזה הביזנטית