סמואל בייקר
 | |
| סמואל בייקר | |
| לידה |
8 ביוני 1821 לונדון, אנגליה |
|---|---|
| פטירה | 30 בדצמבר 1893 (בגיל 72) |
| לאום | אנגלי |
| תקופת הפעילות | 1869–1844 |
| מספר מסעות | 6 |
| גילויים בולטים | אגם אלברט |
| אזורים שחקר | מזרח הקרוב ומרכז אפריקה |
| מידע על חייו | |
סר סמואל ווייט בייקר (באנגלית: Sir Samuel White Baker; 8 ביוני 1821 - 30 בדצמבר 1893) היה מגלה ארצות בריטי, ומושל מחוז אקווטוריה בסודאן.
חייו
בייקר נולד בלונדון והתחנך בבריטניה ובגרמניה. אביו היה איש חברת הודו המערבית וייעד לבנו קריירה מסחרית. אך ניסיון קצר בעבודת המשרד הוכיח כי אינו מתאים לחיים מסוג זה.
ב-1843 נישא בייקר להנרייטה בידולף מרטין, בתו של כומר אנגלי. לאחר מכן יצא למאוריציוס, ושהה שם למעלה משנתיים. ב-1846 נסע לסרי-לנקה (שנקראה אז ציילון) וייסד שם מושבה חקלאית בשם נווארה אליה, ששימשה גם כמעון נופש הררי.
בעזרת אחיו הביא למושבה מהגרים מאנגליה, וגידל שם בקר. המושבה הפכה להצלחה. במהלך שהותו בציילון פרסם ספר בשם "הרובה וכלב הציד בציילון" (1853), ושנתיים לאחר מכן את הספר "שמונה שנות נדודים בציילון". הספרים הקנו לו שם כצייד.
בשנת 1855 יצא למסע לקונסטנטינופול, ובתקופה זו מתה אשתו הנרייטה. בנסיעה זו נכח במכירת שפחות פריצות בעיירה וידין המצויה כיום בבולגריה. הוא רכש נערה טרנסילבנית בשם ברברה מריה שש, קרא לה פלורנס, והמשיך עמה במסעותיו. לאחר שנים, לפני ששב לאנגליה, נישא לה.
הוא המשיך במסעותיו לאזור קרים ולאחר מכן פיקח על סלילת מסילת ברזל בדוברוג'ה, שחיברה את הדנובה אל הים השחור. לאחר השלמת הסלילה בילה מספר חודשים נוספים בדרום מזרח אירופה ובאסיה הקטנה.
במרץ 1861 יצא לראשון מבין מסעותיו במרכז אפריקה, במטרה לגלות את מקורות הנילוס ולאתר את המשלחות של קפטיין ג'ון הנינג ספיק וקפטיין ג'יימס אוגוסטוס גראנט באזור אגם ויקטוריה. לאחר שנה אותה בילה בגבול סודאן-אביסיניה, ובה למד את השפה הערבית על בוריה, חקר את נהר האטבארה ומקורות אחרים של הנילוס, והוכיח כי מקורם של סלעי המשקע של הנילוס הוא באביסיניה, הגיע לחרטום, ושהה בה עד 1862, עת יצא למסע בעקבות מסלולו של הנילוס הלבן.
חודשיים לאחר מכן, בגונדוקורו, נפגש עם ספיק וגראנט, שלאחר שגילו את מקורות הנילוס, המשיכו בעקבות הנהר אל מצרים. הצלחתם של ספיק וגרנט גרמה לבייקר לחשוש שלא נותר לו דבר לחקור, אך שני החוקרים נתנו לו מידע שאיפשר לו, לאחר שנפרד מהם, לאתר את אגם אלברט, שעליו שמעו ספיק וגראנט אך שמועות. הוא היה האירופי הראשון שחזה באגם ב-14 במרץ 1864. לאחר שחקר את הסביבה והוכיח כי הנילוס עובר דרך אגם אלברט, (שבייקר הגזים באשר לגודלו) החל במסע חזרה, והגיע לחרטום במאי 1865.
באוקטובר שלאחר מכן שב לאנגליה עם פלורנס, שליוותה אותו בכל מסעותיו. לאות הוקרה על הישגיו העניקה לו החברה הגאוגרפית המלכותית את מדליית הזהב שלה, וכיבוד זהה הוענק לו על ידי החברה הגאוגרפית של פריז. באוגוסט 1866 הוענק לו תואר אבירות.[1][2] באותה השנה פרסם ספר על מסעותיו לחקר הנילוס, וב-1867 פרסם ספר נוסף על מקורות הנילוס באביסיניה. שני הספרים יצאו במספר מהדורות. כן פרסם סיפור בשם "מושלך על ידי הים" ב-1868. ב-1869 ליווה את הנסיך מוויילס, שהיה לאחר מכן למלך אדוארד השביעי במסעו במצרים.
בייקר מעולם לא זכה להכרה הציבורית לה זכו חוקרים בריטים אחרים באפריקה בזמנו. המלכה ויקטוריה נמנעה מלהפגש עמו, בשל הסתייגותה מהדרך בה רכש את פלורנס, או בשל כך שטרם נישא לה. אחיו, ולנטיין בייקר, הסתבך בעניין שכלל תקיפת אישה ברכבת, ואירוע זה פגם אף הוא במוניטין של בייקר בממסד השמרני הוויקטוריאני.
ב-1869, לבקשת מושל מצרים העות'מאני אסמאעיל פאשא, פיקד בייקר על משלחת צבאית לאזורים המשווניים של הנילוס, במטרה לדכא את הסחר בעבדים ולהפוך את האזור ראוי למסחר. בטרם יצא מקהיר ועמו 1,700 חיילים מצרים, רבים מהם אסירים משוחררים, ניתן לו התואר פאשה, ודרגת גנרל בצבא העות'מאני. פלורנס ליוותה אותו אף במסע זה. אסמאעיל מינה אותו למושל המדינה החדשה בדרום סודאן (שהייתה אז בשליטה מצרית) וכונתה "אקווטוריה", וזאת למשך ארבע שנים, בשכר של עשרת אלפים לירות שטרלינג לשנה (הון עתק באותם הימים). היה עליו להתמודד עם קשיים רבים, שנבעו מהעובדה שסחר העבדים היה הבסיס לכלכלתה של דרום סודאן, וכי איש מהמעורבים במינהל באזור לא רצה בסיומו של מפעל משגשג זה. בייקר הביא לאזור זה את היסודות שעליהן יוכלו אחרים לבנות מינהל תקין בתקופות מאוחרות יותר. לאחר ארבע שנים בהן היה מושל אקווטוריה שב לקהיר, והוחלף בתפקידו בידי המושל החדש, הקולונל צ'ארלס ג'ורג' גורדון.
ב-1874 שב לאנגליה עם פלורנס, לה נישא, ורכש אחוזה כפרית בדרום דבון, שם חי את שארית חייו. הוא המשיך לפרסם ספרים העוסקים במסעותיו ("איסמעיליה" (1874), "קפריסין כפי שראיתיה" (1879). הוא יצא למסעות לקפריסין, מצרים, הודו, יפן והרי הרוקי. את סיפורי הציד שלו פרסם ב-1890 בספר בשם "חיות הפרא ודרכיהן".
גם בתקופה זו המשיך במעורבותו בענייניה של מצרים, התריע מפני אובדנה של סודאן וזניחתה על ידי האימפריה הבריטית, ודחק לכיבושה. כן עסק בשאלות של הגנה ימית ואסטרטגיה. הוא מת ב-1893 ונקבר בבית הקברות ברומפטון שבלונדון.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סמואל בייקר |
- כתבי סמואל בייקר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ T. Douglas Murray, A. Silva White, Sir Samuel Baker; a memoir, London: Macmillan and Company, 1895, עמ' 124-125
- ^ Arthur Charles Fox-Davies, Armorial families : a directory of gentlemen of coat-armour online, 5, Edinburgh: T. C. & E. C. Jack, 1905, עמ' 20
24710115סמואל בייקר