סימון וייל (פוליטיקאית)
| פטירה | |
|---|---|
סימון וייל (בצרפתית: Simone Veil; 13 ביולי 1927 – 30 ביוני 2017) הייתה פוליטיקאית ועורכת דין יהודיה-צרפתייה, ניצולת השואה. כיהנה כשרה בממשלות צרפת והייתה נשיאת הפרלמנט האירופי.
ביוגרפיה
וייל נולדה בניס בשם סימון אנני ז'אקוב, בתו של ארכיטקט יהודי. במהלך מלחמת העולם השנייה, במרץ 1944, היא גורשה מצרפת עם משפחתה. יחד עם אמה ואחותה נשלחה וייל לאושוויץ-בירקנאו[1]. אמה נפטרה כעבור זמן קצר, טרם שחרור המחנה ב-1945. אביה ואחיה נפטרו גם הם בתקופה זו, בעוד וייל ושתיים מאחיותיה ניצלו ונותרו בחיים. בתום המלחמה שבה לצרפת והחלה בלימודי משפטים ומדע המדינה, במהלכם פגשה באנטון וייל ונישאה לו ב-26 באוקטובר 1946.
בשנים 1974–1979 כיהנה וייל כשרת הבריאות בממשלותיהם של ראשי הממשלה ז'אק שיראק וריימון באר[2]. במהלך כהונתה נחקקו חוקים המרחיבים את היתר השימוש באמצעי מניעה (1974) ולראשונה, לאחר מאבק פוליטי קשה, ניתן היתר חוקי לביצוע הפלות. בשנת 1979 נבחרה לכהן בפרלמנט האירופי ומיד לאחר מכן נבחרה לנשיאתו[3]. כהונתה כנשיאת הפרלמנט האירופי נמשכה עד 1982. וייל הייתה האישה הראשונה בתפקיד והייתה הראשונה לשאת בתפקיד כאישיות נבחרת (על פני מינוי פוליטי כפי שהיה נהוג עד אותה עת). בשנים 1984–1993 כיהנה פעם נוספת בפרלמנט האירופי ועד 1989 שימשה מנהיגת הגוש הליברלי-דמוקרטי בפרלמנט. במהלך שנים אלו הייתה יו"ר הוועדה לעניינים משפטיים (1982-1984), חברת הוועדה לאיכות הסביבה, בריאות וצרכנות (1984-1992), חברת הוועדה לנושאים מדיניים (1989 ובשנית בין 1990-1992), חברת הוועדה לענייני חוץ וביטחון ובמסגרתה בוועדת המשנה לזכויות אדם (1992-1993) וממלאת מקום בוועדה למעמד האישה (1989 - 1992). בין השנים 1989-1993 הייתה וייל חברת המשלחת של הפרלמנט האירופי לאספת הנבחרים המשותפת של נציגי האיחוד האירופי ונציגי מדינות אפריקה, הקריביים והאוקיינוס השקט שחתמו על אמנת לומה. עד 1992 כיהנה באספה זו כסגנית יו"ר.
בשנים 1993–1995 שבה וייל לכהן בממשלת צרפת בתפקיד שרת הרווחה והבריאות והממונה על הרשויות המקומיות.
משנת 1998 כיהנה וייל כחברה באספה החוקתית של צרפת. בשנת 2005 לקחה חלק בקמפיין לעידוד יצירת חוקה עבור האיחוד האירופי. מעורבותה זו הייתה נתונה לביקורת פנימית בצרפת, לאור סתירות שקיימות מתוקף תפקידה באספה החוקתית במדינה ועל אף יציאתה לשבתון במהלך תקופה זו. משנת 2003 חברת מועצת הקרן לסיוע לקורבנות שהוקמה במסגרת בית הדין הפלילי הבינלאומי. בנובמבר 2008 נבחרה לחברה באקדמיה הצרפתית, וב-2010 נכנסה לתפקידה, במושב הקרוי על-שם ז'אן ראסין.
בשנת 1979 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן[4]. וייל היא כלת פרס קרל הגדול לשנת 1981, כלת פרס נסיך אסטוריאס לשנת 2005 ומשנת 1998 היא נושאת בתואר דיים במסגרת מסדר האימפריה הבריטית.
וייל נפטרה ב-30 ביוני 2017, שבועיים לפני יום הולדתה ה-90. במלאת שנה למותה הועברה לקבורה בפנתיאון של פריז. וייל היא האישה החמישית שנקברה בפנתיאון[5].
לקריאה נוספת
- סימון וייל, חיים, אוטוביוגרפיה, (תרגום מצרפתית: דורית דליות), ירושלים: הוצאת יד ושם והוצאת מטר, 2010.
קישורים חיצוניים
- סימון וייל, באתר הפרלמנט האירופי
- תמר גולן, גולדה מאיר של צרפת, מעריב, 10 בפברואר 1984
- רות אוטל, סימון וייל, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- סוכנות AP, צרפת: מתה סימון וייל, ניצולת השואה היהודייה שכיהנה כשרה, באתר ynet, 30 ביוני 2017
חלוצת זכויות הנשים בצרפת וניצולת אושוויץ סימון וייל מתה בגיל 89, באתר הארץ, 30 ביוני 2017- תדהר ואלד, ראיון עם "הגברת הראשונה" של הפוליטיקה הצרפתית, סימון וייל, שמתה בשבוע שעבר, באתר הארץ, 5 ביולי 2017
הערות שוליים
- ^ תמר גולן, סימון וייל נגד משפט פאפון, מעריב, 31 בינואר 1983
- ^ שמעון פינס, שרת הבריאות של צרפת - אורחת "תל־השומר" ומכון וייצמן, דבר, 2 בספטמבר 1975
- ^ גדעון קוץ, סימון וייל נבחרה לנשיא הפרלמנט האירופי, דבר, 18 ביולי 1979
- ^ מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן
- ^ אי-פי, נעה לנדאו, הפוליטיקאית ניצולת השואה סימון וייל נקברה בטקס ממלכתי בפנתיאון בפריז, באתר הארץ, 1 ביולי 2018
- יהודים בשואה: צרפת
- נשיאי הפרלמנט האירופי
- פוליטיקאים יהודים צרפתים
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- גבירות מפקדות במסדר האימפריה הבריטית
- אסירים במחנה הריכוז אושוויץ
- ניצולות השואה
- שרי הבריאות של צרפת
- חברי האקדמיה הצרפתית
- מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
- חברי פרלמנטים
- צרפתיות שנולדו ב-1927
- צרפתיות שנפטרו ב-2017
- פוליטיקאיות צרפתיות