סאטו מארה
 | |
| מלון דאצ'יה במרכז ההיסטורי של סאטו מארה | |
| מדינה |
 רומניה |
|---|---|
| מחוז | מחוז סאטו מארה |
| חבל ארץ | טרנסילבניה |
| שטח | 150.30 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ צפיפות | 766 נפש לקמ"ר |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.satu-mare.ro | |
סָאטוּ מָארֶה (ברומנית: Satu Mare. ביידיש: סאטמר), היא עיר במערב רומניה באזור טרנסילבניה הצפונית, בעלת אוכלוסייה של 115,142 תושבים. היא שוכנת על גדות נהר סומש, קרוב לגבול הונגריה, משמשת כעיר הבירה של מחוז סאטו מארה.
שם העיר
האזכור הראשון של שם העיר הוא בכרוניקה גסטה הונגרורום מן המאה ה-13, שם מצוין מבצר-זוטמר (Castrum Zotmar).
בשנת 1925 ניתן לעיר שם רומני בעל צליל דומה: Satu Mare, שפירושו הכפר הגדול. קודם לכן, היה מקובל השם ההונגרי Szatmár בתעתיק לרומנית - Sătmar.
כיום נקראת העיר בהונגרית: Szatmárnémeti; בגרמנית: Sathmar; בפי היהודים שונה שם העיר, מאחר והוא על שם אמו של אותו האיש, והם כינו אותה סַאטמֶר. ובכתיב יידי: סאַטמאַר או סאַטמער.
אוכלוסייה
לפי מפקד האוכלוסין של 2002, סך כל האוכלוסייה של סאטו מארה הוא 115,142. ההתפלגות האתנית היא:
- רומנים - 66,638 (57.87%).
- הונגרים - 45,302 (39,34%).
- גרמנים - 1,607 (1.18%).
- צוענים - 1,115 (0.96%).
- אחר - 480.
| הונגרים | רומנים | אוכלוסייה | שנה |
|---|---|---|---|
| 83.1% | 7.9% | 20,531 | 1880 |
| 89.9% | 8.1% | 21,874 | 1890 |
| 89.01% | 7.8% | 28,339 | 1900 |
| 91.4% | 6.3% | 36,460 | 1910 |
| 63.6% | 15.2% | 38,807 | 1920 |
| 57.1% | 28.9% | 53,010 | 1930 |
| 90.2% | 6.6% | 53,406 | 1941 |
| 58.2% | 36.5% | 53,672 | 1956 |
| 54.9% | 44.2% | 69,769 | 1966 |
| 47.2% | 51.04% | 103,544 | 1977 |
| 43.2% | 55.8% | 131,987 | 1992 |
| 39.3% | 57.9% | 115,142 | 2002 |
| 37.6% | 58.9% | 102,441 | 2011 |
היסטוריה
חשיבותה של העיר הייתה קשורה להובלה ולמסחר של מלח. בשל היתרונות הכלכליים והמסחריים שהחלו במאה ה-13, הפכה סאטו מארה למרכז כלכלי חשוב.
החל מהמאה ה-13 הייתה העיר במעמד של "עיר חופשית" בממלכת הונגריה. במהלך המאה ה-15 עבר השלטון על העיר מיד ליד במסגרת נסיכות טרנסילבניה עד שלבסוף בית באטורי השתלט על המצודה ב-1526 והסיט את מימיו של הנהר סומש כדי להגן על החלק הדרומי של המצודה. כך, המבצר נשאר על אי, מקושר לדרכים הראשיות על ידי שלושה גשרים מעל הסומש. ב-1562 הותקפה המצודה על ידי צבאות עות'מאנים בראשות פרגלי אברהים פאשא מבודה ופאשה מאלוצי מטימישוארה. בהמשך צר עליה צבא ממלכת הבסבורג, והביאו את הצבאות הטרנסילבניים הנמלטים להעלות אותה באש. הגנרל האוסטרי לזר שוונדי הורה לבנות את המצודה מחדש לפי תוכניות של האדריכל האיטלקי אוטאביו בלדיגרה; המבנה החדש כלל מערכת ביצורים איטלקית, והיה בצורת מחומש עם חמישה מגדלים. לאחר תקופה נוספת של חילופי שלטון, התייצב השלטון העות'מאני החל מ-1661. תחת שלטון זה נקראה העיר סוקמר. שלטון העות'מאנים התקיים עד 1691, כאשר ההבסבורגים כבשו את העיר מחדש במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית–הליגה הקדושה.
בשנת 1711 נחתם בעיר הסכם סאטמר שהביא לסיום המרד ההונגרי בהנהגת נסיך טרנסילבניה פרנץ ראקוצי. המדינה ההונגרית קצרת הימים חדלה להתקיים וטרנסילבניה הייתה לחלק מן האימפריה האוסטרית.
במאה ה-18 החל עיור אינטנסיבי; כמה מבנים שרדו מאותה תקופה, כולל בית העירייה הישן, הפונדק, הצריפים, הכנסייה היוונית הקתולית והכנסייה הרפורמית. ב-1804 הוקמה בעיר דיוקסיה קתולית. ב-1823 הוקמה ועדת השיטור של העיר כדי לכוון את השלטון המקומי. ב-1844 הואצה פעילות סלילת הכבישים, ומפעלי התעשייה הראשונים בעיר נפתחו, כולל טחנת הקיטור, בתי חרושת ללבנים, רהיטי עץ, צדפים ורהיטים, ובית הזיקוק. בגלל מיקומה, העיר הייתה לצומת חשוב של מסילות ברזל.
החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, העיר עברה שינויים כלכליים וחברתיים-תרבותיים גדולים. החברות הגדולות שהיו בעיר שגשגו בתקופה זו, והעיר השקיעה רבות בתשתיות תקשורת, בתי ספר, בתי חולים, עבודות ציבוריות וגנים ציבוריים.
לאחר התמוטטותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית בסוף מלחמת העולם הראשונה, כבשו כוחות רומניה את העיר במהלך המתקפה שלהם ב-15 באפריל 1919. הסכם טריאנון העביר את אזור טרנסילבניה, ובתוכו העיר שנקראה עד אז סאטמאר-נמטי, מהונגריה אל רומניה. מאז היא ידועה בשמה הרומני סאטו מארה.
ב-1929 הוקמת לשכת המסחר והתעשייה, כמו גם שוק המניות והסחורות, עם 25 חברות מסחריות ו-75 חברות תעשייה וייצור כחברים. ב-1930 היו בה 33 בנקים.
ב-1940, כתוצאה מתכתיב וינה הועברו שוב שטחי צפון טרנסילבניה, כולל סאטו מארה, להונגריה. באוקטובר 1944 נכבשה העיר על ידי הצבא האדום. אחרי 1945, העיר הפכה שוב לחלק מרומניה. זמן קצר לאחר מכן, עלה לשלטון המשטר הקומוניסטי ברומניה, שנמשך עד מהפכת 1989.
יהדות סאטו מארה
האזכור הממשי הראשון של יהודים בעיר הוא מ-1698, ובמפקד שנערך ב-1737 היו רשומים 17 יהודים. במאה ה-18 שימשה סאטו מארה תחנת מעבר ליהודים. בכל מפקד אוכלוסין נרשמו שמות משפחה שונים, עדות לכך שלא הייתה נוכחות יהודית קבועה במקום.
התופעה החריפה עוד יותר לקראת סוף המאה ה-18, כשבאופן רשמי לא הורשה אף יהודי לגור בסאטו מארה. מצב זה נמשך עד ה'תר"ח (1848), שנת המהפכות באירופה.
בשנה זו בוטל איסור התיישבות היהודים בסאטו מארה, וב-ה'תרי"ב (1852) הכירה מועצת העיר בקיום קהילה יהודית. מאותה שנה התחילה הקהילה לנהל פרוטוקולים, רישומים שהיו קיימים עד השואה. במחצית השנייה של המאה ה-19 חלו כמה התפתחויות נוספות, והרי דוגמאות לכך:
ב־ה'תרי"ח (1858) נבנה בית הכנסת הראשון (נוסף על המניינים בבתים פרטיים). בסביבות -ה'תרכ"ג (1863 הוקם מקווה טהרה. ב-ה'תרל"א (1871) נוסח תקנון לקהילה. אחד מסעיפיו הבולטים היה שהקהילה נוהגת לפי נוסח אשכנז. אלה הרוצים לנהוג לפי נוסח ספרד - רשאים להקים לעצמם בית מדרש חסידי, אך על חשבונם. כמו כן הקימה הקהילה מוסדות חינוך שונים, כגון חברה קדישא, חברת "מחזיקי תורה" ו"חברת משניות".
הרב בנימין זאב מנדלבוים, היה רבה של קהילת סאטמר במשך למעלה מחמישים שנה, מאז היווסדה בה'תר"ח ועד לפטירתו ב-ה'תרנ"ח. הוא היה תלמידו של החת"ם סופר, והניח את היסוד לפריחתה של הקהילה היהודית בעיר.
לאחר פטירתו הוכתר כרב העיר הרב יהודה גרינוולד, ובזמנו הוקמו בתי תפילה ובתי תלמוד תורה בהם למדו כל יום מאות ילדים גולת הכותרת בפעילותו הייתה הקמת ישיבת סאטו מארה.
בדרישותיו היה מדגיש את חשיבות השינון והחזרה על חומר הלימוד, לימודים עצמיים כל אחד ובנאומי הפתיחה שלו בראשית הלימודים היה מגדיר את מטרת הלימוד.
הוא התנגד לרכישת השכלה כללית בבתי הספר ולפעילויות ציוניות.
לאחר פטירתו בה'תר"פ, נבחר רבי אליעזר דוד גרינוולד[1] להיות רבה של סאטו מארה. את רוב זמנו הקדיש למען הישיבה, מה שמנע ממנו להרבות בכתיבת ספרים וחידושים. את תלמידיו נהג לכנות "ילדיי", הקים בעבורם "מנזה" (כעין חדר אוכל) ודאג להם לאכסניות.
בחורים רבים מרחבי העולם נמשכו אל ישיבתו בגלל יראת השמים שלו ובגלל מסירותו לתלמידיו.[2]
לאחר פטירתו בה'תרפ"ח נבחר רבי יואל טייטלבוים למלא מקום הרבנות, הוא הגיע לגור שם בה'תרצ"ד וביסס עוד יותר את הקהילה, בזמנו אף הוכפלה הישיבה עד שמנתה כ-400 תלמידים, הישיבה שלו כנראה הייתה אז הישיבה הגדולה ביותר ברחבי רומניה והונגריה.
הוא כיהן כרבה של העיר עד אמצע שנות השואה אז ברח באמצעות רכבת קסטנר אל שוויץ.
הקהילה היהודית בעיר לאחר מלחמת העולם השנייה
בניגוד למרכזים רבים אחרים במזרח אירופה שבהם נעלמה הקהילה לחלוטין כתוצאה מהשואה, בסאטו מרה מספר היהודים אפילו עלה בשנים הראשונות שאחרי השואה. ככתוב לעיל, בספטמבר ה'תש"ה (1945) היו בה 3,096 יהודים. שנתיים לאחר מכן היו בה 7,500 יהודים. עלייה מספרית זו מקורה בעובדה שלסאטו מארה חזר חלק גדול מניצולי השואה של העיר, ועליהם נוספו יהודים מהכפרים הסמוכים ומהמדינה בכללותה.
פעולתם הראשונה של הניצולים הייתה הקמת הארגון "האחדות העממית ביהדות", אשר מילא זמנית את מקום הקהילה. חלק ממוסדות הקהילה חודשו, ביניהם בית החולים היחיד, החברה קדישא ואף בית הדין הרבני.[3]
חינוך
ילדי הקהילה בסאטו מארה קיבלו חינוך דתי ומסורתי.
נוסדו חדרים פרטיים על ידי מלמדים שהקימו תלמוד תורה בפיקוח הקהילה, חלק מהחדרים החזיקו מעמד עד השואה.
בארגון בית הספר היהודי הכללי היה תפקיד מרכזי למורה יצחק דנציגר.
זה פעל עד שהקהילה הקימה בית ספר כללי משלה בשנות השבעים.
הקהילה ביקשה תמיכה כספית למטרה זו מהשלטונות, אבל אלה השיבו בשלילה בטענה שהקהילה חייבת לממן את בית ספרה מקופתה.
עם ריבוי התלמידים נאלצו להקים כיתות נוספות והקהילה התקשתה מאוד מבחינה כספית באחזקת בית הספר לכן השלטונות נאלצו לעזור להם.
עד סוף שנות השמונים למדו בבית ספר היהודי בנים ובנות יחד ולכן הקהילה הקימה בית ספר עם שש כיתות לבנות לחוד. בינתיים פסקה התמיכה של השלטונות ובית הספר נקלע למשבר.
מכיוון שעוד לא היה בית ספר תיכון יהודי בעיר היהודים נשלחו לתיכונים לא יהודיים.[3]
מלחמות
מלחמת העולם הראשונה
בין 400 ל-500 יהודי סאטו מרה גויסו ונלחמו במלחמת העולם הראשונה.
כמה מיהודי הונגריה תרמו (וביניהם הסאטמארים) למען ניצחונה של הונגריה.
כמה קצינים ורופאים העלי דרגות גבוהות ונמוכות שירתו וכמה נפלו.[3]
מלחמת העולם הראשונה הביאה בעקבותיה שינוי דמוגרפי ולחץ כלכלי לסאטו מרה. עם פרוץ המלחמה ב-1914 הגיעו לסאטו מרה כ-2,000 פליטים יהודיים מגליציה, שנמלטו מפני צבא הצאר הרוסי שפלש שמה. שתי הקהילות בסאטו מארה עשו מאמץ משותף לקלוט את הפליטים, אשר רובם ככולם לא חזרו לפולין עם תום המלחמה. רבים מהם היו מחוסרי מקצוע, והחזקתם הוטלה על כתפי הקהילה. שינוי גורלי יותר בא בעקבות השינויים הטריטוריאליים המפליגים בגבול הרומני-הונגרי. כתוצאה מהמלחמה עברה כל טרנסילבניה לידי הרומנים, וזו כללה את סאטו מארה. הרומנים נקטו בכל האמצעים שעמדו לרשותם כדי לתת אופי רומני לעיר. למרות זאת, עד מלחמת העולם השנייה נשארה העיר מאוכלסת ברוב הונגרי.
בין שתי מלחמות העולם
כאמור, לאור האתגרים החדשים שעמדו בפניה, הייתה הקהילה היהודית צריכה להתארגן מחדש ולהרחיב את מוסדותיה. היא אמנם עשתה כן - בהרחבת מגרש בית הכנסת הגדול ובנייני ציבור שונים, בהקמת בית יתומים בתמיכת הג'וינט, בייסוד חברה לתמיכה בתלמידים עניים, בהרחבת מקווה הטהרה ובשכלולו, בהקמת בית מדרש מפואר ותלמוד תורה ועוד. יצוין לשבח בית חולים יהודי שהוקם במאמץ משותף של שתי הקהילות (האורתודוקסית וה"סטטוס קוו"). לפי ההסכם שנערך ביניהן יכול היה ראש ועד בית החולים להיבחר רק מתוך הקהילה האורתודוקסית. בית החולים נפתח ב-1927, הוחרב כמעט כליל בידי הנאצים ושוקם בעזרת הג'וינט ותרומות פרטיות בשנת תש"ו (1946).[3]
מלחמת העולם השנייה
הגרמנים כבשו את סאטו מארה רק במרץ 1944, אך הפגיעה ביהודי העיר החלה עוד קודם לכן. למעשה הדבר נעשה בשלושה שלבים: שלב א' מ-1940 ועד מרץ 1944, שלב ב' בחודש אפריל 1944 ושלב ג', בחודש מאי 1944. בשלב הראשון הועברה סאטו מרה (כחלק מטרנסילבניה) משלטון רומני לשלטון הונגרי. בתקופה זו נחקקו חוקים אנטי יהודיים ישירים או עקיפים. כמו כן, רבים מיהודי הונגריה גויסו לפלוגות העבודה. בשלב השני, כחודש לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה, הוקם הגטו, ונוסף למחלות ולצפיפות הנוראה, היו מקרים רבים של עינויים ורציחת יהודים, במיוחד האמידים שביניהם. השלב השלישי היה הקצר והאכזרי ביותר. במשך שבועיים (כ"ז באייר תש"ד, 20 במאי 1944, ועד י"ב בסיוון תש"ד, 3 ביוני 1944) היו כל יומיים-שלושה משלוחים לאושוויץ.
ב-1941 היו בסאטו מרה 12,960 יהודים, והם היו 25% מהאוכלוסייה. בקיץ 1941 גירשו השלטונות ההונגריים לאוקראינה הנתונה לכיבוש הגרמנים משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית. המגורשים נרצחו בקמנץ-פודולסקי ב-27 או ב-28 באוגוסט.
ב-1942 גויסו רוב הגברים היהודים מסטמרנמטי לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם הוצבו בחזית המזרחית באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
ב-26 באפריל 1944 התכנסה בסטמרנמטי ישיבה בראשותו של תת-שר הפנים לסלו אנדרה ובהשתתפותם של פקידי מינהל בכירים בצפון טרנסילבניה לדיון בגטואיזציה. הגטו של סטמרנמטי הוקם ב-3 במאי 1944, על-פי הצווים של סגן הממונה על המחוז אנדרה בואר ושל ראש העיר לסלו צוקה. הגטו הוקם בסביבה שהייתה מיושבת בצפיפות ביהודים. נוסף על יהודי העיר נדרשו לעקור לגטו גם היהודים מארדוד, נג'קרוי וסטמרנמטי, ובין 3 ל-6 במאי 1944 עברו לגטו כ-17,000 יהודים. עם כניסתם נעשו על גופם חיפושים דקדקניים לגילוי דברי ערך מוסתרים. ב-13 במאי 1944 רוכזו בגטו עוד 2,000 יהודים שהובאו מגטו נג'קרוי.
הצפיפות בגטו הייתה גדולה מאוד. שטח המחיה הסתכם במעט יותר מחצי מטר רבוע לנפש. השימוש במיטות נאסר, ותושבי הגטו נאלצו לישון על מזרנים או מזרני קש.
בראש המועצה היהודית בגטו עמד זולטן שוורץ. רופאים יהודים ארגנו סיוע רפואי. באחד מבנייני בית חרושת שבתחומי הגטו הוקם בית חולים ולצדו פעל גם בית חולים למחלות מידבקות. למרות מחסור חמור במזון הוקם גם מטבח ציבורי. בית החברה קדישא הוסב לבית הכנסת של הגטו.
מפקד הגטו היה קצין המשטרה ההונגרית בלה שרקוזי, שכונה בפי תושבי הגטו "היטלר השני". הוא פיקח בעצמו על העינויים שעונו תושבי הגטו כדי שיגלו היכן הוסתרו חפצי ערך. כמה מהנחקרים מתו מהעינויים, ואחרים העדיפו להתאבד כדי להימלט מהם.
לקריאה נוספת
- Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie (תרומת יהודי רומניה לתרבות ולציוויליזציה).
- פנקס הקהילות רומניה, כרך שני- אנצ'ל, ז'אן; לביא, תיאודור
- ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן- אברהם פוקס
- זכור- חיה ורדיגר
- סאטמאר-נאמאטי, בתוך: שלמה שפיצר, קהילות הונגריה: הקהילות החרדיות בהונגריה – תש"ד, ירושלים: מכון ירושלים, תשס"ט, עמ' 279-282 (נתוני האוכלוסין בספר מבוססים על מפקד קהילות הונגריה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה שנערך בפקודת שלטונות הכיבוש הנאצי באביב 1944).
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סאטו מארה |
אתר האינטרנט הרשמי של סאטו מארה- זכור את סאטמאר - ספר זיכרון לסאטו מארה מתוך אתר ספריית ניו-יורק
- אתר זיכרון לקהילת סאטמר (אנגלית) של מר ג'ורג' אוליפנט
- סטמרנמטי (Szatmárnémeti), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
33102742סאטו מארה