נתן רובינזון
פרופ' נתן רובינזון (Natan Robinson 17 ביוני 1900 – 6 בספטמבר 1964) היה מדען, פיזיקאי ישראלי חלוץ המחקר המדעי של אנרגיית השמש בישראל, מייסד וראש המעבדה לחקר השמש בטכניון, נשיא הוועדה לאנרגיה סולארית של החברה הבינלאומית לביו-קלימטולוגיה וביו-מטאורולוגיה, חבר הוועדה ליישומי אנרגיה סולארית של החברה הבינלאומית לקרינה ורושם הפטנט הראשון בישראל בתחום אנרגיית השמש.
קורות חיים
רובינזון נולד בעיירה סייריהיי שבפלך סובאלק, במערב האימפריה הרוסית (כיום בנפת לזדיי, מחוז אליטא שבדרום ליטא), השביעי משמונת ילדיהם של דוד ובלומה רובינזון, נצר למשפחת למדנים וגדולים בתורה, צאצא של רבי יום-טוב ליפמן הלר מגדולי פרשני המשנה ובעל פירוש "תוספות יום טוב". אביו של נתן היה מורה ומשכיל, יוצא העיירה וישטיטיס, בעל בעמיו בקהילתו, הדובר שלה והמייצג אותה לפני רשויות האימפריה הרוסית והקיסרות הגרמנית כאחד.
לימודים
את לימודיו התיכוניים סיים בליטא ועבר ללמוד באוניברסיטת ברלין, שם למד פיזיקה ומתמטיקה והיה תלמידו של פרופ' אלברט איינשטיין ופרופ' מקס פלאנק. בהמשך למד במכון לפיזיקה בינה שבתורינגיה ובאוניברסיטה הגרמנית בפראג. את עבודת המחקר לדוקטורט ביצע בהדרכתו של פרופ' ראוש פון טראוברברג ובשנת 1927 קבל את התואר דוקטור "בהצטיינות יתרה". נושא הדוקטורט שלו היה "הספקטרוסקופיה של אטום המימן".
עבודתו ומחקריו
לאחר סיום הדוקטורט "בהצטיינות יתרה", עבר רובינזון מפראג לברלין, שם החל בבניית מתקן לגלים קצרים להתכה של מתכות עדינות עבור הפירמה Lorenz".S". באמצעות מתקן זה ביצע עבודת מחקר על חימום אלקטרוליטים באמצעות גלים אלקטרומגנטיים קצרים. כאשר עזב פרופ' בוש את אוניברסיטת יינה בשנת 1928 והפך למנהל של המעבדה המדעית המרכזית של הפירמה Allgemeine Elektricitäts-Gesellschaft, החל רובינזון לעבוד עמו בנושאי פיזיקה של מגנטים. בנוסף גם עבד במחקר של כבלים תת-אוקייניים ורשם על כך שני פטנטים. בשנת 1930 עלה ארצה ועד 1934 עבד כאסיסטנט לפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנת 1934 עבר לטכניון העברי בחיפה כמרצה לפיזיקה. רובינזון יצא לארצות הברית כאשר נשלח על ידי הטכניון בשנת 1947 כדי ללמוד ולארגן בא"י תחנה לחקר השמש. הוא השתלם במכון האקלים בוושינגטון ובמצפה "בלו היל" בבוסטון של אוניברסיטת הרווארד, שם עבד עם ד"ר ס. פריץ, א. הנד ופרופ' ברוקס. בארצות הברית פגש שוב את מורו פרופ' אלברט איינשטיין ועקב מקרוב אחר ההחלטה המפורסמת וההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר לצד אחיו ד"ר יעקב רובינזון שהיה היועץ המשפטי של המשלחת מארץ ישראל בניו יורק. ב־1948 חזר ארצה, והקים את המעבדה לחקר השמש על גג מבנה הטכניון הישן בהדר הכרמל בחיפה והיה לחלוץ המחקר המדעי של אנרגיית השמש בישראל. מעבדתו הייתה מורכבת משני חלקים: א) קרינה ופיזיקה של השמש, ב) יחסי שמש - כדור הארץ. במעבדה זו התבצעו מדידות רציפות ועבודה רציפה וסדורה אודות בעיות קרינה ואקלים כשבנוסף גם נתנה מענה לפניות ולבקשות של מוסדות שונים בנושאי אקלים בניינים, חקלאות, זיהום אוויר ובריאות. הוא עמד בראש המעבדה וניהל אותה כל ימי חייו עד מותו. בשנת 1950 נסע לדאבוס בשווייץ לשם ביצוע מחקר סולארי שימושי וביולוגי, כשמאז ועד למותו המשיך לצאת מדי שנה לדאבוס לצורכי מחקר בין-לאומי. בשנה זו גם הקים יחד עם פרופ' היינריך נוימן והמהנדס מרדכי פלג תחנה לקלימטולוגיה טכנית. המחקרים בתחנה התרכזו בבעיות אקלים תוך בניינים ורובינזון עסק בזאת מנקודות הראות של קרינת השמש.
הרצאותיו של פרופ' רובינזון ברחבי העולם
בחודש מאי 1953 נשא פרופ' רובינזון הרצאה בכנס אונסק"ו בפריז, אודות ההיסטוריה של מכונות המונעות בכוח השמש. בהרצאה זו ציין בין היתר, כי כבר היוונים הקדמונים ידעו איך להמיס מתכות בעזרת אנרגיית השמש. ב-1954 הוזמן נתן רובינזון לסדרת הרצאות באוניברסיטאות בדרום אמריקה. נושאי ההרצאות היו קרינת השמש ואנרגיה סולארית. ההרצאות נישאו באוניברסיטאות של ריו דה ז'ניירו, סאו פאולו, בואנוס איירס, מונטווידאו, מנדוסה, טוקומאן ועוד. בשנת 1955 הוזמן לאוניברסיטת מונטווידאו להנחות סמינר שנושאו היה: "קרינת השמש וקלימטולוגיה של בניינים". לאחר מכן נשא סדרת הרצאות בלה פאס בנושאים אלו. באותה שנה נשא את הרצאת הפתיחה בסימפוזיון העולמי הראשון אודות יישומים באנרגיה סולארית. רובינזון הוזמן על ידי החברה ליישום אנרגיה סולארית של אריזונה ופתח את הכנס הבינ"ל והמשיך לסדרת הרצאות בסיאטל, פיטסבורג, ובניו יורק בסימפוזיון אודות טכנולוגיות במזרח התיכון.
ועדות בינ"ל ופרסומים
רובינזון נבחר כנשיא הוועדה לאנרגיה סולארית של החברה הבינלאומית לביו-קלימטולוגיה וביו-מטאורולוגיה. בנוסף לכך גם כיהן כחבר הוועדה ליישומי אנרגיה סולארית של החברה הבינלאומית לקרינה. בנושא משמעת המים בצה"ל ובתנועות הנוער, היה אמון על הצד הפיזיקלי של בחינת ובדיקת הנושא לצדו של פרופ' עזרא זהר, מה שהוביל בסופו של דבר לביטולה של משמעת המים שהייתה נהוגה עד אז ויושמה בפעילותם של חיילי וקציני צה"ל וחניכי תנועות הנוער. פרופ' רובינזון פרסם עשרות מאמרים בנושאי קרינת ואנרגיית השמש. הוא כתב ספרי לימוד בפיזיקה, הנדסה, רדיו וטלוויזיה והמציא כמה וכמה מכשירים הקשורים באנרגיית השמש . במסגרת סדרת הספרים "ספריית דני למדע פופולרי" לזכרו של רב-סרן דני מס מפקד מחלקת הל"ה, שאותה יסד לזכרו אביו ראובן מס, התבקש רובינזון ונענה לבקשתו של ידידו ראובן, ופרסם בסדרה ספרים בנושאי רדיו וחשמל. ספרו האחרון SOLAR RADIATION הושלם לאחר מותו הפתאומי על ידי עמיתיו ויצא לאור בהוצאת Elsevier באמסטרדם. עד היום ממשיכים חוקרים ומדענים להסתמך על ספריו ופרסומיו המדעיים של רובינזון, כך למשל במאמרם של פרופ' ש. צ'נדל ופרופ' ר. אגרוואל, שפורסם בשנת 2011 בכתב העת המדעי smart grid and renewable energy, בנושא Estimation of Hourly Solar Radiation on Horizontal and Inclined Surfaces in Western Himalayas, עושים החוקרים שימוש במסקנותיו של רובינזון ממחקריו עוד בשנות ה-60 של המאה- 20.
דוד השמש
במעבדה לחקר השמש שבראשה עמד, בנה פרופ' רובינזון את הדגם הניסיוני של דוד השמש לצורכי מחקר פיזיקלי תוך מטרה להעביר את הרעיון של ניצול אנרגיית השמש לשלב החימום לייצור מעשי. ניצול אנרגיית השמש הוא רעיון עתיק יומין וכבר במהלך המאה ה-1 לספירה, הפיזיקאי הרון מאלכסנדריה השתמש באנרגיית השמש להפעלת משאבת מים. בשנת 1777 הבוטנאי השווייצרי הוראס דה-ססר הרכיב מתקן לחימום מרק בעזרת אנרגיית השמש ובשנת 1878 הציג בפריז המדען פרופ' א. מושוט תנור הפועל בעזרת אנרגיית השמש. רובינזון פעל להביא לחיבורם ולשיכלולם של השלבים השונים בהתפתחות ניצול אנרגיית השמש בנקודות הזמן לאורך ההיסטוריה והתמקד בפיתוחו של המרכיב העיקרי להעברת אנרגיה זו לידי ניצול תעשייתי מקסימלי - הקולטים, הלוחות השחורים המתפקדים כתנורי השמש. ב־7.1.1957 רשם רובינזון את פטנט מס' 10096 יחד עם תלמידו ארתור שטוטר וב־8.3.1957 חתמו על ההסכם עם חברת "מירומית" לייצור דודי השמש על פי המצאתם. פיתוחיו של פרופ' רובינזון שופרו על ידי תלמידו ד"ר צבי תבור ולימים הפך דוד השמש למחזה נפוץ על כמעט כל גג בישראל.
משפחתו
אחיו של נתן היה ד"ר יעקב רובינזון, משפטן, יועץ לתובע במשפטי נירנברג ובמשפט אייכמן, חבר משלחת ישראל לאו"ם, דיפלומט ופעיל ציוני. אחיו ד"ר נחמיה רובינזון היה משפטן, ממייסדיו ומנהלו של המכון לענייני יהודים בניו יורק, ממנהלי המשא ומתן להסכם השילומים עם גרמניה וחלוץ בחקר בעיות הרכוש היהודי שאבד בשואה. בנו הוא ד"ר מיכאל רובינזון, אגרונום, מומחה ליערנות וחוקר זני פרחים. נכדו הוא נתיב רובינזון, מנחה טלוויזיה, שדרן רדיו, עורך ומגיש תוכניות ומרצה לרדיו ותקשורת.
מותו
מותו הפתאומי בשנת 1964, כשהוא בן 64 בלבד, קטע את מפעל חייו. הוא יצא להשתתף בכנס מדעי בלנינגרד בסתיו של אותה שנה. בתום הכנס יצא בדרכו חזרה ארצה דרך איטליה, שם לקה בדלקת ריאות. רובינזון העדיף להגיע לבית חולים בישראל ולא להתאשפז בבית חולים באיטליה. הוא עלה על הפלגה שיצאה מנמל נאפולי ובדרכו ארצה לקה בדום לב ונפטר ב־6.9.1964, ערב ראש השנה תשכ"ה, והובא למנוחות בבית העלמין בחיפה. טרם מותו עוד הספיק לראות גגות רבים בישראל שעליהם מתנוססים דודי השמש. הוא הצר על כך שהדודים "מכערים" את הגגות והחל לעבוד על פתרון אסתטי לבעיה זו, אך לא הספיק להגשימו.
פרסומיו (נבחרים)
- נתן רובינזון, "יסודות תורת הרדיו", ראובן מס, 1943
- נתן רובינזון, "יסודות הטלוויזיה", ראובן מס, 1945
קישורים חיצוניים
- נתן רובינזון, באתר הספרייה הלאומית
- נתן רובינזון, באתר Amazon
- ספריו של נתן רוביזנון, באתר בוקספר
- ספר של נתן רוביזנון, באתר סימניה
29959153נתן רובינזון