נתיב צ'ילקוט
1) העיירה דאייה
2) נקודת פינגן
3) עיר הקניון
4) מחנה הנעימות
5) מחנה הכבשים
6) נקודת השקילה
7) מעבר צ'ילקוט
8) סטון קריב
9) מחנה האושר
10) האגם העמוק
11) אגם לינדמן
12) אגם לון
13) אגם בנט
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
נתיב צ'ילקוט (Chilkoot Trail) הוא דרך באורך של כ-60 ק"מ המשתרעת בין אלסקה לקולומביה הבריטית ששימשה מעבר למחפשי זהב בדרכם הרגלית מחוף הים לאזורים העשירים במחצב בתקופת הבהלה לזהב באלסקה. הנתיב היה בשימוש משמעותי כ-4 שנים, בשלהי המאה ה-19, עד שהתייתר כשנסללה מסילת רכבת. לפי הערכות עברו בנתיב זה ובנתיב המקביל (White Pass) כ-100,000 מחפשי זהב בדרכם צפונה.
בשנות ה-70 הכריזה ארצות הברית על הנתיב כ"אתר לאומי היסטורי" (אנ') ובשנות ה-80 הלכה קנדה בעקבותיה והכריזה גם היא על הנתיב כ"אתר לאומי הסטורי" (אנ'). ב-שנות ה-90 הפך הנתיב לחלק מהפארק הלאומי "הבהלה לזהב בקלונדייק" (אנ') המשותף לארצות הברית וקנדה.
מאז הכרזתו כאתר לאומי היסטורי הפך הנתיב למסלול טיולים פופולרי באלסקה המושך אלפי מטיילים מדי שנה.
ההיסטוריה של הנתיב
נתיב צ'ילקוט שימש, במשך מאות שנים, אינדיאנים משבט טינגיט (אנ') שחיו באזור ונהגו לסחור בעיר הנמל בציד ובפרוות. עם כניסתה של חברת מפרץ הדסון לפעילות באזור נדחקו רגלי האינדיאנים מהמסחר.
ב-16 באוגוסט 1896 גילו כורי זהב מקומיים כמות גדולה של זהב בנהר יוקון והידיעות על כך שהגיעו לקליפורניה הביאו לזרם של כ-100,000 מחפשי זהב ששאפו הגיע ליוקון וקלונדייק. בפני מחפשים אלו עמדו 2 נתיבים רגליים:
- נתיב צ'ילקוט שהיה קצר יותר אבל קשה יותר.
- נתיב "המעבר הלבן" (White Pass) שהיה ארוך יותר אך נוח להליכה.
המחפשים הפליגו צפונה מערי הנמל של החוף המערבי ורובם נחתו בעיר הנמל סקגווי (אנ') (נקודת היציאה ל"מעבר הלבן") או בנמל של דאייה (אנ') (נקודת היציאה לנתיב צ'ילקוט). שלטונות קנדה, שחששו מרעב ומחסור בקרב המחפשים, התירו כניסה לקנדה למחפשי זהב כשברשותם ציוד ומזון מספיק לשנה (כטון ציוד ומזון). כדי לסחוב כמות זה השתמשו המחפשים בבהמות משא או ששכרו את שרותיהם של אינדיאנים מקומיים.
אתגרי הדרך והמשאות הכבדים הביאו לאזור יזמים שהקימו לאורך הנתיב קרוניות חשמליות (אנ')[1]. טכנולוגיה זו סייעה להאיץ את הגעת מחפשי הזהב לאלסקה.
ב-1898 החלה הקמת מסילת רכבת צרה (91.4 ס"מ) (אנ') בין עיר הנמל סקגווי לוייטהורס (בירת יוקון) במסלול שעקף את נתיב צ'ילקוט. עם השלמת המסילה העדיפו רוב מחפשי הזהב את הנסיעה ברכבת על המעבר בנתיב צ'ילקוט.
ב-1899 הסתיימה הבהלה לזהב באזור והיקף מחפשי הזהב שהגיעו למקום פחת משמעותית.
המסלול
נתיב צ'ילקוט התחיל בעיר הנמל דאייה (אנ')[2] שבאלסקה, לשם הגיעו מחפשי הזהב על גבי אוניות. בתקופת הבהלה לזהב שגשגה העיירה שהגיעה לכ-5,000 תושבים וכללה כ-50 בתי מלון ואף נבנו בה שכונות אוהלים. עם סיום התקופה והשלמת מסילת הברזל ננטשה העיירה וכל הבניינים המקוריים שנבנו בה נהרסו ורק בית הקברות נותר.
מדאייה המשיכו ברגל צפונה לאורך נהר טאייה (אנ') עד לעיר "בנט" (אנ') שבקולומביה הבריטית (מרחק של כ-60 ק"מ). משם התפזרו מחפשי הזהב צפונה לעבר חופי נהר יוקון ונהר קלונדייק (אנ'). לאור המרחק הגדול לנהרות אלו (כ-850 ק"מ) נדרשו מחפשי הזהב לשוט בסירות מאגם בנט צפונה.
בדרכם נאלצו ההולכים לטפס למעבר צ'ילקוט (אנ') שגובהו כ-1,100 מטר. לאורך הנתיב הוקמו נקודות עצירה עבור ההולכים צפונה.
הנתיב נחלק ל-3 אזורי אקלים כשבכל אזור היו נקודות משמעותיות והוקמו מחנות מנוחה והצטיידות:
- אזור יער גשם:
- נקודת פינגן (Finnegan's Point)
- עיר הקניון (Canyon City). כיום מוצבות במקום מספר בקתות ללינה בהן ניתן לראות מוצגים מתקופת בהלת הזהב. כמו כן ניתן לראות במקום שרידים למבנים שהיו בעיר.
- מחנה הנעימות (Pleasant Camp).
- מחנה הכבשים (Sheep Camp) הוא התחנה האחרונה בטריטוריה האמריקאית לפני העלייה למעבר צ'ילקוט, המעבר לקנדה והמעבר לאזור האלפיני. בתקופת בהלת הזהב הוקמו פה מבנים רבים לשירות העוברים בנתיב, כולל 16 בתי מלון. במחנה זה בקתות מנוחה ובקרבתו תחנת ריינג'רים וכן בקתה המציגה ממצאים מתקופת הבהלה לזהב. מנקודה זו מטפס השביל מעל קו העצים לאזור האלפיני.
- האזור הסאב-אלפיני:
- נקודת השקילה (The Scales) בה נשקל המשא של מחפשי הזהב ונקבע המחיר שיש לשלם לסבלים שישאו אותו מעבר ל"מעבר צ'ילקוט". רבים ממחפשי הזהב התיאשו בשלב זה, השאירו את משאם בשלג וחזרו דרומה.
- מעבר צ'ילקוט (אנ') מתנשא לגובה של כ-1,100 מטר והיווה את החלק המאתגר בנתיב בגלל תלילותו ובגלל היותו מכוסה שלג רוב חודשי השנה. מחפשי הזהב שעברו במקום חצבו בקרח מדרגות שכונו "מדרגות הזהב". בצידי המעבר ניתן לראות שרידים של ציוד שהשליכו המטפסים למעבר (כולל מספר סירות). בולטים במקום מתקנים שונים ששימשו את הקרוניות החשמליות שהעלו משאות לראש המעבר. בראש המעבר יצבת בקתה של רשות הגנים בה ניתן להישאר ללון בזמנים של סופות שלגים.
- עריסת האבן (Stone Crib) בה נמצא ציוד שעיגן את הקצה של אחת מהקרוניות החשמליות שפעלו באזור.
- מחנה האושר (Happy Camp) באזור של אגמים.
- אזור הטייגה:
- מחנה האגם העמוק (Deep Lake) - אזור של אגמים ויערות דלילים
- אגם לינדמן (אנ') בתקופת הבהלה לזהב קמה עיר אהלים גדולה וכן מרכז ייצור סירות. כיום נמצא בו מרכז תפעול השביל הקנדי.
- אגם לון החשוף (Bare Loon Lake)
- מחנה אגם בנט (אנ') בו הסתיים הנתיב ובו נמצאת תחנת הרכבת שעברה במסלול "המעבר הלבן". המחנה בבנט היה נקודת היציאה להפלגה צפונה לאזורי כריית הזהב (כ-850 ק"מ משם) לכן התאפיין המקום בתעשייה מפותחת של סירות עבור מחפשי הזהב.
שימור הנתיב
לאחר הכרזתו של הנתיב כאתר מורשת פעלו הרשויות של ארצות הברית וקנדה להנגיש את הנתיב לטיילים וכן להכין תשתית של בקתות ומשטחי קמפינג שמאפשרת לטיילים לישון ולאכול לאורך הנתיב. במספר מקומות מוצגים ממצאים הקשורים לתקופת בהלת הזהב.
התיירים שצועדים לאורך הנתיב בכיוון אחד מוזמנים לחזור לנקודת המוצא דרך תחנת הרכבת לייד אגם בנט.
ב-1978 הכריזה ארצות הברית על הנתיב כ"אתר לאומי היסטורי" (אנ') וב-1987 הלכה קנדה בעקבותיה והכריזה גם היא על הנתיב כ"אתר לאומי הסטורי" (אנ'). ב-1998 הפך הנתיב לחלק מהפארק הלאומי "הבהלה לזהב בקלונדייק" (אנ') המשותף לארצות הברית וקנדה.
צעידה בשביל דורשת תיאום מוקדם מאחר שהרשויות מאשרות כניסה של עד 50 מטיילים ביום. ההערכה היא שכ-3,000 מטיילים עוברים בנתיב בתקופת הקיץ.
קישורים חיצוניים
- נתיב צ'ילקוט, באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
- נתיב צ'ילקוט, באתר הפרקים הלאומיים של קנדה
- הבהלה לזהב בקלונדייק, באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
- נתיב צ'ילקוט, באתר xplorenorth.com
- אוסף צילומים היסטריים של אריק הג, באתר digitalcollections
- נתיב צ'ילקוט, באתר National Historic Landmarks
- נתיב צ'ילקוט, באתר הטיולים של יוקון
- נתיב צ'ילקוט, ב"בלוג הטיולים של ענת", 26 ביוני 2014
- המדריך למטייל בסקגווי, עיירת הבהלה לזהב של אלסקה, באתר "יאיר טיולים",
רשמי טיול בנתיב צ'ילקוט, סרטון באתר יוטיוב- נתיב צ'ילקוט, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
33143564נתיב צ'ילקוט