נשק נגד לוויינים
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
נשק נגד לוויינים (באנגלית: ASAT - Anti-satellite weapons) הוא נשק שתוכנן לשימוש נגד לוויינים.
היסטוריה
ארצות הברית וברית המועצות
הפיתוח והתכנון של נשק נגד לוויינים נעשה במספר מסלולים. הפיתוחים הראשונים, בשנות החמישים, של ארצות הברית וברית המועצות, היו טילים המשוגרים מהאוויר; הצעות אקזוטיות רבות אחרות באו בהמשך.
טילים המשוגרים מהאוויר היו הגישה הראשונה מאחר שהטכנולוגיה הבסיסית הייתה מוכרת היטב. ארצות הברית החלה בניסויים במערכות כאלו ב-1959 אולם התוצאות הראשוניות לא היו מעודדות, בניסוי הירי הראשון החמיץ הטיל את מטרתו ביותר מ-6,000 מטר. לאחר כישלונות נוספים המיזם הופסק ב-1963. מיזמים מקבילים של הצי האמריקני ננטשו אף הם אף על פי שמיזמים קטנים יותר נמשכו עד לשנות השבעים המוקדמות. ברית המועצות החלה בתוכנית דומה ב-1967 ואף בנתה והכניסה לשירות טילים נגד לוויינים החל מסביבות 1976. מדורבן מההצלחה הסובייטית, חיל האוויר האמריקני חידש את תוכניתו לטיל נגד לוויינים. מ-1977 פיתחה ווט טיל נגד לוויינים לתקיפת לוויינים המשייטים במסלול ארצי נמוך (LEO). הטיל התלת-שלבי נורה מ-F-15 איגל (ששימש כשלב ראשון לטיל) בטיפוס תלול ונשא "רכב ביות מזערי" (MHV) כדי שיעקוב אחר המטרה וישמידה על ידי פגיעה קינטית בה. הניסוי הראשון נערך ב-1983 והירוט המוצלח הראשון, של לוויין P78 סולווינד (SolWind) אמריקני שיצא משימוש, היה ב-13 בספטמבר 1985.
לאחר הניסויים של מערכות הטילים הקונבנציונליות הראשונות בשנות השישים, נשקלה האפשרות לשימוש בפיצוץ גרעיני בגובה רב להשמדת לוויינים. טכנולוגיית ההנחיה הקיימת לא הייתה טובה מספיק כדי להבטיח פגיעה, בעוד שפיצוץ גרעיני יספיק להשמדת לוויין אם יתבצע במרחק של עד 1,000 ק"מ מהמטרה. ברם, המערכות הגרעיניות להשמדת לוויינים מעולם לא הגיעו לשלב הניסויים עקב חסרונותיהן: רדיוס ההשמדה המוגזם, הקרינה הרבה והנזק הפוטנציאלי כתוצאה מפעימה אלקטרומגנטית (EMP). עם זאת, התאימה ארצות הברית את הטיל נייק זאוס בעל ראש הקרב הגרעיני לטיל נגד לוויינים החל מ-1962. שם הקוד שניתן לו היה "מאדפלאפ" (Mudflap), וציונו היה DM-15S. טיל יחיד הוצב בקוואג'לין אטול עד 1966 אז הופסק המיזם לטובת מיזם ה-PGM-17 ת'ור של חיל האוויר האמריקני שנמשך עד 1972. ארצות הברית ביצעה גם מספר פיצוצים גרעיניים בגובה רב בניסויים אחרים. פיצוץ בעוצמה של 1.4 מגה-טון בגובה של 400 ק"מ מעל האוקיינוס השקט ב-1958 פגע בשלושה לוויינים וגרם גם לשיבושים בקווי התקשורת שלאורך האוקיינוס השקט. הסכם החלל החיצון מ-1967 אסר על שימוש בנשק גרעיני בחלל.
רעיונות אחרים נשקלו לרבות נשק מאויש ובלתי מאויש שישייט במסלול בחלל. רכב חלל מאויש יפגוש את הלוויין וינטרל אותו או ילכוד אותו. השימוש הצבאי בלוויינים עם מנגנוני השמדה עצמית היה הופך שיטה זאת למסוכנת והקונספט שונה במהרה לרכב מאויש המצויד בנשק לשימוש מנגד (stand-off). נשק נגד לוויינים בלתי מאויש המשייט במסלול בחלל סבל מבעיות דומות לנשק המשוגר מהאוויר: לא ניתן היה לפתח מערכות הנחיה ויירוט טובות מספיק כדי שיירוט מוצלח יובטח. רעיונות נוספים בנוסף לנשק נגד לוויינים בלתי מאויש המשייט במסלול בחלל, כללו לווייני "קמיקזה", מפזרי מוקשים בחלל, ומיירטי חלל לשימוש חד-פעמי.
ברית המועצות נקטה בגישת לווייני ה"קמיקזה" מאחר שהייתה זאת הפשוטה והזולה ביותר למימוש. התכנונים כונו "איסטרביטל ספוטניקוב" (מיירט לוויינים, או "משמיד לוויינים" בתרגום מילולי). הפיתוח החל בשנות השישים המוקדמות וניסויי הטיסה הראשונים נערכו ב-1968. המיזם הופסק ב-1972 בעקבות הסכם סאל"ט 1 אולם המערכת הייתה עדיין פרוסה וניסויים בגרסאות חדשות נמשכו עד לסביב 1982 אז ננטש הקונספט כולו. ברית המועצות ערכה ניסויים גם במערכות נשק לייזר קרקעיות גדולות החל משנות השבעים, שלפי דיווחים גרמו לסינוור לווייני צילום אמריקניים במהלך שנות השבעים והשמונים. ברית המועצות ערכה ניסויים גם בתחנות חלל צבאיות בעלות יכולת נגד לוויינים בתוכנית אלמז שלה.
תחום המחקר העיקרי של ארצות הברית היה בנשק אנרגיה ממוקדת, שכלל הצעה יוצאת דופן ללייזר מונע פיצוץ גרעיני שפותחה במעבדה הלאומית לורנס ליברמור (LLNL) ב-1968. מחקרים אחרים התבססו על לייזרים ומייזרים קונבנציונליים יותר ופותחו כדי לכלול את רעיון הלוויין בעל לייזר ומראה לסימון מטרה. ב-LLNL המשיכו לשקול שימוש בטכנולוגיות יוצאות דופן יותר אך פיתוח מערכת הלייזר מבוססת קרני X בוטל ב-1977 (אף על פי שמחקר בלייזרים מבוססי קרני X חודש במהלך שנות השמונים כחלק מיוזמת ההגנה האסטרטגית). ברית המועצות ערכה מחקרים בנשק אנרגיה ממוקדת, תחת מיזם "פון" החל מ-1976, אולם הדרישות הטכניות ללייזר גז דינמי רב עוצמה ומערכות קרן חלקיקים נייטרליים או טעונים נראו מעבר לגבול היכולת. בשנות השמונים המוקדמות, החלה ברית המועצות לפתח את המקבילה למערכת נגד לוויינים המשוגרת מהאוויר האמריקנית, באמצעות מיג-31 מותאם (לפחות אחד מסוגו הושלם) כפלטפורמת שיגור. לאחר התמוטטות ברית המועצות, היו הצעות לשימוש במטוס זה כפלטפורמת שיגור ללוויינים מסחריים ומדעיים.
יוזמת ההגנה האסטרטגית האיצה את תוכניות הנשק נגד לוויינים של ארצות הברית וברית המועצות. תוכניות הנשק נגד לוויינים הותאמו לשימוש כטיל נגד טילים בליסטיים ולהפך. התוכנית האמריקנית הראשונית הייתה להשתמש ב"רכב ביות מזערי" (MHV), שפותח כבר, כבסיס לקבוצה של כ-40 פלטפורמות שתשהה בחלל ותפרוס עד 1,500 מיירטים קינטיים. עד 1988 המיזם האמריקני התפתח לתוכנית פיתוח בעלת ארבעה שלבים. השלב הראשון יכלול את מערכת ההגנה "בריליאנט פבלס" (Brilliant Pebbles), קבוצת לוויינים של 4,600 מיירטים קינטיים (KE ASAT), במשקל 45 ק"ג האחד, במסלול ארצי נמוך, ומערכת העקיבה הנלווית אליהם. בשלב הבא יפרסו הפלטפורמות הגדולות יותר והשלבים הבאים יכללו את נשק הלייזר ואת נשק קרן החלקיקים הטעונים שיפותחו עד אז ממיזמים קיימים כגון MIRACL. השלב הראשון תוכנן להסתיים עד שנת 2000 בעלות של כ-125 מיליארד דולר.
ברם, מחקרים בארצות הברית ורוסיה הראו שהדרישות, לפחות למערכות נשק מבוססות אנרגיה במסלול בחלל, היו, עם הטכנולוגיה הקיימת, קרובות לבלתי אפשריות. חרף זאת, ההשלכות האסטרטגיות של פריצת דרך טכנולוגית פוטנציאלית לא צפויה אילצו את ברית המועצות להשקיע רבות במחקר בתחום כדי להשתוות ליעדי ארצות הברית לשנת 2000.
שתי המדינות החלו לקצץ בהוצאות הביטחון החל מ-1989 ורוסיה הפסיקה חד-צדדית את כל המחקר בתחום ב-1992. דווח כי מחקר ופיתוח, הן של מערכות נשק נגד לוויינים והן של מערכות נשק חלליות אחרות, חודש תחת ממשל ולדימיר פוטין כתגובה לחידוש מאמצי ההגנה האסטרטגית של ארצות הברית שלאחר הסכם הטילים נגד טילים בליסטיים. ברם, הסטטוס של מאמצים אלו, וכיצד הם ממומנים, נותר לא ברור. ארצות הברית החלה לעבוד על מספר תוכניות שיכולות להוות יסודות לנשק נגד לוויינים חללי. תוכניות אלו כוללות את מערכת החללית הניסיונית (XSS-11), ניסוי השדה התת-אדום הקרוב (NFIRE), והמיירט החללי (SBI).
ב-20 בפברואר 2008 יירט הצי האמריקני מספינת המלחמה "אגם ארי" ליד חופי הוואי לוויין ביון שהועלה לפני כשנה לחלל ואולם הקשר עמו נותק והוא עמד להתרסק על מכל ההידרזין שלו בתחילת מארס של אותה שנה. במסגרת מבצע קרח שרוף, הטיל פגע בלוויין USA 193 ופוצץ אותו. המומחים חלוקים בדעתם כמה מהשברים ישרדו זמן רב ויפריעו ללוויינים אחרים. יש הנוקטים אף בנתון של אלפי שברים - כ-25% ממסת הלוויין. עם זאת הפיצוץ היה בגובה נמוך יחסית, כ-230 ק"מ וייתכן שבשל כך מרבית השברים עשויים להישרף באטמוספירה.
ב-15 בנובמבר 2021, ביצעה רוסיה ניסוי של נשק נגד לוויינים, השמידה את הלוויין Cosmos 1408 ויצרה למעלה מ-1500 חלקים של זבל חללי. הענן הנוצר עבר במסלול קרוב לתחנת החלל הבינלאומית, והאסטרונאוטים בתחנה נאלצו להיכנס למרחב המוגן בשביל שמירה על ביטחונם.[1][2]
נשק נגד לוויינים בסין ובהודו
סין הדגימה את יכולתה בתחום לוחמת החלל באופן פומבי בשנת 2006 עת סינוורה בלייזר לוויין תצפית אמריקני, ובשנת 2007, כאשר ביצעה יירוט של לוויין בחלל באמצעות טיל נגד לוויינים ששוגר מהקרקע. הניסוי סיני בטיל נגד לוויינים, ב-11 בינואר 2007 גרם לכמות אדירה של פסולת חלל.[3] על פי הערכות הניסוי הותיר יותר מ-2300 רסיסי פסולת אשר ניתן לעקוב אחריהם, יותר מ-35,000 חלקיקים שגודלם מעל סנטימטר בודד, ויותר ממיליון חלקיקים שגודלם מעל מילימטר בודד. נזקיו של אירוע זה גדולים מניסויים אחרים בטילים נגד לוויינים כיוון שהפסולת נמצאת במסלול מרוחק יותר ועל פי חישובים, זמן דעיכת המסלול של פסולת זו הוא 35 שנה ויותר. בחודש יוני 2007 נאלצה נאס"א להסיט ממסלולו לוויין בחלל כדי שלא יכנס לשדה הפסולת.[4] נכון לאפריל 2016, נשארו 2880 חלקים מקוטלגים מאירוע זה. כמו כן סין פיתחה טיל מדגם דונג ננג 2 להשמדת לוויינים.
ב-27 במרץ 2019, הוכיחה גם הודו יכולת ליירוט לוויינים תחת Mission Shakti והפכה למדינה הרביעית בעולם אשר הוכיחה יכולת זו.[5]
קישורים חיצוניים
- מקבץ כתבות בנושא לוחמת חלל, באתר "הידען"
- תיאור מערכת שפותחה בברית המועצות
- כתבה של הקברניט באתר כלכליסט על נשק נגד לוויינים
הערות שוליים
- ^ Loren Grush (15 בנובמבר 2021). "Russia blows up a satellite, creating a dangerous debris cloud in space". The Verge.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "האסטרונאוטים הסתתרו: רוסיה שיגרה טיל נגד לוויינים, ארה"ב הגיבה בזעם". ynet. 15 בנובמבר 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Chinese ASAT Test
- ^ Brian Berger, NASA's Terra Satellite Moved to Avoid Chinese ASAT Debris
- ^ Pubby, Manu (2019-03-28). "India tests first anti-satellite missile system, codenamed Mission Shakti". The Economic Times. ארכיון מ-27 במרץ 2019. נבדק ב-2019-12-04.
{{cite news}}: (עזרה)
