נפתלי שם-טוב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. נפתלי שם-טוב (נולד ב-13 במאי 1975) הוא חוקר תיאטרון ישראלי, סופר ומשורר. פרופסור חבר במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה.

ביוגרפיה

שם-טוב נולד בתל אביב לנעמי, ילידת איראן (שמוצאה כורדי) ולפואד, יליד עיראק. לשם-טוב שני אחים ואחות אחת. מילדות, אהב לשחק בתיאטרון, ובגיל 12 החל להשתתף בתיאטרון לנוער במתנ"ס נווה אליעזר בשכונת כפר שלם בדרום תל אביב, ששם למד משחק אצל הבמאיות זמירה רון ועדה מירסקי. במסגרת התיאטרון לנוער, התוודע גם ל"תיאטרון החדר" של אמיר אוריין, ולשיטת המשחק "שיטת אוריין - המעגל הפתוח". בגיל 16, בנוסף להתנסות במשחק, כתב שם טוב מחזה בהשראת תיאטרון האבסורד.

בתיכון למד במגמת כימיה בבית ספר צייטלין. מאוחר יותר הוא כתב, כי חוויות האינטגרציה והאפליה שחווה בבית ספר זה (כתלמיד מזרחי משכונות דרום תל אביב, שלומד בבית ספר הממוקם בצפון העיר) היו משמעותיות בעיצוב תפיסותיו החברתיות.[1]

ב-1996, לאחר שחרורו משירות צבאי, חזר ללמוד משחק אצל אמיר אוריין. הוא גם השתתף בהצגה "פחמה דסט" (1997) בבימויו של פרופ' פיטר האריס, במסגרת התיאטרון הקהילתי.[2]

משנת 1997 החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ושם למד את כל תאריו. במהלך לימודיו היה מלגאי של קרן אייסף, שדרכה פיתח תודעה פוליטית -מזרחית.

בשנים 1997–2000 למד לתואר ראשון בתיאטרון במסלול לתיאטרון קהילתי, וסיים את לימודיו בהצטיינות.

בשנים 2000–2001 למד לתעודת הוראה בתיאטרון בבית ספר לחינוך.

בשנים 2002–2008 למד במסלול ישיר לתואר דוקטור בתיאטרון. את עבודת הדוקטור שעסקה בפסטיבל עכו כאתר מאבק, כתב בהדרכת פרופ' שמעון לוי.[3] בזמן לימודיו זכה במלגה ע"ש נתן רוטנשטרייך לתלמידי תואר שלישי מצטיינים.

בשנים 2009–2010 שהה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה לפוסט-דוק., בהנחייתה של פרופ' שפרה שיינמן.

בין השנים 2002–2014 לימד במעמד של מורה מן החוץ במספר מוסדות ובהם: אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה, מכללת סמינר הקיבוצים ומכללת בית ברל. במקביל, לימד במסגרת סגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה.

בשנת 2014 עבר מסגל ההוראה לסגל הבכיר של האוניברסיטה הפתוחה, וקיבל מינוי של מרצה בכיר במחלקה לספרות, לשון ואמנויות .

בשנת 2022 התמנה לפרופ' חבר ונכון לשנת 2023 הוא מכהן כראש המחלקה לספרות, לשון ואמנויות.

מחקרו

שם-טוב עוסק במחקרו בהיבטים חברתיים של תיאטרון ישראלי, תיאטרון קהילתי, תיאטרון חינוכי ותיאטרון לקהל צעיר. פרסם מאמרים וספרים בנושאים אלה. בשנים האחרונות שם-טוב מתמקד בתיאטרון מזרחי בישראל, וספרו האחרון עוסק במורכבות העשייה של אנשי תיאטרון ממוצא מזרחי וייצוגם-העצמי על הבמה.

להלן שלושה נושאים מרכזיים בהם עסק שם-טוב במחקריו על התיאטרון:

אימפרוביזציה תיאטרונית ככלי הוראה וכאופן ידיעה

בנושא זה עוסק שם-טוב בספרו הראשון.[4] אימפרוביזציה אינה 'שליפה מהמותן' אלא התמודדות יצירתית עם אי-הוודאות השוֹרה בחדר החזרות בתיאטרון, בהוראה בכיתה ובחיים בכלל . אך האם ניתן ללמֵד לאלתר בין שמדובר באמנות או בהוראה ?

כיצד ניתן ללמד זאת, אם אימפרוביזציה היא מעשה ספונטני, בלתי - צפוי ויצירתי ? כיצד ניתן ללמד להתכונן למה שלא ניתן לחזותו, לאירוע מפתיע שאינו מתוכנן ביסודו? פרדוקס זה נמצא בבסיס האתגר של הספר. מודל הוראה מאלתרת ( improvisational teaching) עשוי להיות מפתח להתמודדות עם מורכבוּת זו, שהיא דחופה ומבקשת מענה בהכשרת מורים בפרט ובמעשה ההוראה בכלל. בספר מוצג המודל שמעבד את טכניקת האימפרוביזציה התאטרונית, המוכרת לקהל הרחב מתוכנית הטלוויזיה "של מי השורה הזאת ? ", לכדי הנחיות וכללים להוראה בכיתה. לכן יש לא מעט דוגמאות וסיפורי הוראה הממחישים את יישומו ומוסברים דרך המטפורה השייקספירית הידועה "העולם במה וכולנו שחקנים". לצד ההיבט הפרקטי המודל מתכתב עם מושגים תאורטיים במחקר החינוך, שופך עליהם אור חדש וחושף את זיקתם להוראה מאלתרת, כגון : חוויה והתנסות, רפלקציה ואינטואיציה, יצירתיות ודיאלוג ביקורתי.

ההיסטוריה של פסטיבל עכו

בנושא זה דן שם-טוב בספרו השני.[5] שם-טוב פורש את ההיסטוריה של פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר מ-1980 ועד 2013. היסטוריה זו נפרשת דרך מודל חמשת ההיבטים ששם-טוב פיתח לאור תיאוריות של לימודי תיאטרון ולימודי פסטיבל בעולם: ניהול אמנותי; רפרטואר המופעים; ארגון תקציב ותשתיות; התקבלות – שיפוט, ביקורת וקהל; הקהילה העכואית המארחת. דרך חמשת היבטים אלה והזיקות ביניהם נפרשת הטענה המרכזית של הספר: פסטיבל עכו הוא אתר לחגיגה עבור קהילת התיאטרון הישראלי שממוקמת לרוב במרכז הארץ, ממעמד בינוני, לרוב ממוצא אשכנזי עם תפיסת עולם מרכז-שמאל-ליברלית. כמו כן, הפסטיבל הוא גם אתר לעימות ומתח בין המנהלים והמפיקים הוותיקים הבאים מהזרם המרכזי והפסטיבל הוא תחנה נוספת בקריירת הניהול האמנותי שלהם, לבין יוצרים צעירים ויוצרים ותיקים אלטרנטיביים הבאים משולי השדה ונאבקים על תנאים חומריים בסיסיים לקיום היצירה וצבירת הון סמלי בשדה. ברפרטואר המופעים ניתן לראות לא פעם תכנים וצורות שנעדרים מהזרם המרכזי. בנוסף מתקיים מתח וקונפליקט בין הקהילה העכואית המארחת – ערבים ומזרחים, לבין הפסטיבל כ"בועה תל אביבית" בעכו.

התיאטרון המזרחי בישראל

בספרו השלישי מתמקד שם-טוב בתיאטרון המזרחי הישראלי.[6] תיאטרון מזרחי הוא אתר תרבותי לייצוג עצמי, שנוצר בדרך כלל על ידי אמנים ויוצרים מזרחים שעוסקים בתכנים, בחוויות חברתיות, ביסודות תרבותיים, בדתיים ומסורתיים ובשפות אמנותיות הקשורים למציאות החברתית ולהיסטוריה של המזרחים בישראל, במזרח התיכון ובצפון אפריקה. לרוב, תיאטרון זה התפתח מחוץ לזרם המרכזי, ורק מחזות מועטים חדרו למרכז השדה. הגדרה זו היא רק נקודת מוצא - גבולותיה נזילים והיא כוללת בתוכה אפשרויות שונות של ייצוג עצמי תיאטרוני מזרחי. מחקר תיאטרון ביקורתי נע בין היסטוריה של תיאטרון, צורות ופרקטיקות, ז'אנרים ושפות במה לבין פוליטיקה תרבותית העוסקת ביחסי כוח, בהגמוניה ובמשמעויות פוליטיות של שדה התיאטרון. מחקר זה נע בין שתי תפיסות אלה ושוזר ביניהן. לכן במרכזו אינה עומדת השאלה "כיצד התיאטרון עושה מזרחיּות?" כיצד התיאטרון מעצב אתניּות ושותף בכינונה? מהן הצורות התיאטרוניות העיקריות של תיאטרון מזרחי, ובאילו הקשרים חברתיים ותיאטרוניים נוצרו צורות אלה? כיצד כל אחת מהן יוצרת את הזהות המזרחית ומבליטה אותה? היסטורית, כיצד, מדוע ובאילו נסיבות נוצר תיאטרון מזרחי? כיצד הוא מתמודד עם יחסי הכוח בשדה התיאטרון, ובאילו אסטרטגיות הוא נוקט עם תשתית חומרית דלה? וכיצד הוא מתמודד מול שיח אוריינטליסטי שמכחיש את האתניּות ובו־זמנית מתייג אותה כשלילית ונחותה?. לכן הספר אינו בנוי כרונולוגית אלא פורש שבע צורות של תיאטרון מזרחי שבכל אחת מהן מובא ההקשר ההיסטורי, החברתי והתיאטרוני: תיאטרון קהילתי; הצגת היסטוריה; ריאליזם חברתי; תיאטרון פמיניסטי; מופע אוטוביוגרפי; מופע שירה; ותיאטרון במרוקאית.[7]

כתיבת מחזות, סיפורים ושירים

שם טוב, עסק לצד פעילותו האקדמית גם בכתיבת מחזות, סיפורים ושירים.

בגיל 16 כתב מחזה בשם "ביקור דודים" בהשראת תיאטרון האבסורד, ובעקבות השתתפותו בהצגה "דו סיוט" מאת יוג'ין יונסקו בבימויה של עדה מירסקי. המחזה גם התפרסם באנתולוגיה "מחזאות צעירה" בהוצאת משרד החינוך והתרבות.[8]

ב-1996 קיבל מלגה להוצאתו לאור של ספר שיריו הראשון, "המילים של נפתלי".[9]

במהלך השנים פרסם שם טוב סיפורים ושירים בכתבי עת שונים, כמו: "הכיוון מזרח" ו"מאזניים".

משפחתו

נשוי לורד (בעלת תואר ראשון בהצטיינות ב"אוניברסיטה הפתוחה" ומשוררת). אב לשתיים.

מתגורר ברעננה.

פרסומיו

ספריו

  • נפתלי שם טוב, הוראה מאלתרת זו לא מילה גסה; אימפרוביזציה תיאטרונית ככלי הוראה וכאופן ידיעה, תל אביב, מכון מופ"ת, 2015.
  • Shem-Tov, N. (2016). Acco Festival: Between Celebration and Confrontation. Boston: Academic Studies Press
  • Shem-Tov, N. (2021). Israeli Theatre: Mizrahi Jews and Self- Representation. New York: Routledge

מבחר ממאמריו

  • Shem-Tov, N. (2013). "Black Skin, White Pioneer: Non-Traditional Casting in an Israeli School Pageant," Research in Drama Education: The Journal of Applied Theatre and Performance 18(4): 346-358
  • Shem-Tov, N. (2019). "“In Sorrow Thou Shalt Bring Forth Children”: Docu-Poetic Theatre in Israel", TDR/The Drama Review 63(3): 20-35.
  • Shem-Tov, N. (2020). "The Jewish-Iraqi theatre – Ur Ensemble: Majnūn Laylā as interweaving performance cultures", Journal of Modern Jewish Studies, 19(3): 382-404.
  • Smadar, M. & Shem-Tov, N. (2021). "Theatrical competence, communication and ‘Cargo’ among young audiences: how do they figure it out?", Research in Drama Education: The Journal of Applied Theatre and Performance, 26(2): 247-267.

שירים, סיפורים ופרסומים אחרים

  • נפתלי שם טוב, המלים של נפתלי (שירים), תל אביב, הוצאת סער, 1996.
  • נפתלי שם-טוב, שני סיפורים: "אבא שלי גיבור" ו"לחפש את פרנץ פנון", מאזניים, כרך ע"ט (1) 2005, עמ' 44–46.
  • מתי שמואלוף, נפתלי שם טוב, ניר ברעם, תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית, תל אביב, עם עובד, 2007.
  • נפתלי שם טוב, "בלוק 30" (סיפור), מאזניים, כרך צ"א (5), 2017, עמ' 46–50.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נפתלי שם-טוב בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ נפתלי שם-טוב, דברים בכנס לציון יובל שנים לתוכנית האינטגרציה בחינוך: שילוב, הדרה ושינוי חברתי, 4-3 ביוני 2018, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, המכון לניתוחי מדיניות, האוניברסיטה הפתוחה, והאגודה הישראלית לחינוך משווה בשיתוף המחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת האוניברסיטה הפתוחה.
  2. ^ שולמית לב-אלג'ם, ניצבים בקדמת הבמה: מחאה, חגיגה וחתרנות בתאטרון הקהילתי, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2010
  3. ^ נפתלי שם טוב, פסטיבל עכו כאתר מאבק; בשדה התיאטרוני ובשדה החברתי בשנים 1980–2004 (עבודת דוקטור בהדרכת פרופ' שמעון לוי), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, החוג לאומנות התיאטרון, 2007
  4. ^ נפתלי שם טוב, הוראה מאלתרת זו לא מילה גסה; אימפרוביזציה תיאטרונית ככלי הוראה וכאופן ידיעה, תל אביב: מכון מופ"ת, 2015
  5. ^ Naphtaly Shem-Tov, Acco Festival: Between Celebration and Confrontation, Boston: Academic Studies Press, 2016
  6. ^ Naphtaly Shem-Tov, Israeli Theatre: Mizrahi Jews and Self- Representation:, New York: Routledge, 2021
  7. ^ תקציר בעברית של הספר מובא בקישור הבא:https://www.openu.ac.il/Lists/MediaServer_Documents/publications/ascola/6/40-45.pdf
  8. ^ נעמי יפה, דן אילן (מערכת), מחזאות צעירה, ירושלים: משרד החינוך והתרבות ומיל"ב - מרכז ישראלי לקידום בימות חובבים ודרמה חינוכית, 1992
  9. ^ נפתלי שם טוב, המילים של נפתלי (שירים), תל אביב: סער, 1996
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36291282נפתלי שם-טוב