ניוטה הלפרין
חנה (ניוטה) הלפרין (18 בספטמבר[1] 1910 - 29 בספטמבר 2004) הייתה מפקדת גדוד החברות בתל אביב של ארגון ההגנה.
קורות חייה
ילדותה ונעוריה
הלפרין נולדה בוורשה שבפולין כבתם השנייה של יוסף ורבקה פיינגולד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נדדו הוריה לרוסיה והשתכנו ברוסטוב. בסיום הלחימה שבו לפולין והתגוררו בגרודנו. אביה עלה לארץ ישראל בשנת 1924 והמשפחה הצטרפה אליו כעבור שנה אל מקום מגוריו במושבה הגרמנית בחיפה.
כעבור שנתיים מעלייתם עברה המשפחה לתל אביב והתגוררה ברחוב בצלאל. הלפרין נאלצה לסייע בפרנסת המשפחה ועברה ללמוד לימודי ערב. בשעות היום הייתה חברת קואופרטיב מכבסת הקיטור "לבנה" שפעל ביפו ובערב הקדישה זמנה ללימודים סדירים וללימוד אנגלית וערבית. לאחר מאורעות תרפ"ט ביקשה להשתלב בפעילות ארגון ההגנה, אך קבלתה לארגון נדחתה לאחר שסירבה בראיון הקבלה להתייחס ליכולותיה בבישול ובעזרה ראשונה. במאי 1930, לאחר שנתנה הסכמתה להקים מחסן נשק בחצר בית הוריה, החלה לפעול בהגנה והייתה קשרית בין פלוגות הארגון בתל אביב.
גדוד החברות של ההגנה
לאחר שעברה הלפרין אימונים והכשרות בתחומי נשק, פיקוד והדרכה ועזרה ראשונה, היא השתלבה בסגל הפיקודי של העיר תל אביב ובשנת 1932 הייתה בין ארבע חברות הארגון שהוכשרו בקורס סמלים. בשנת 1931 היא החלה להדריך בפלוגת הבנות ובשנת 1933 העבירה הדרכות לשימוש בנשק. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו היא צורפה ל"פלוגה הנודדת" והוצבה בבת ים ובשכונת התקווה, שהותקפה באותה עת מכיוון כפר סלמה, ועבדה במתן עזרה ראשונה ואספקת מזון ללוחמים. בסוף יולי 1936 עזבה את השכונה ומונתה לעוזרת מדריכה. בינואר 1937 מונתה הלפרין למפקדת מחלקה ובאוגוסט למפקדת פלוגה. בשלהי 1938 היא התמנתה למפקדת יחידת החברות של העיר תל אביב. ציון דרך מרכזי בהכרה הציבורית בהיחידה אירע בפברואר 1940, עת הובילה ניוטה את השתתפות חברות ההגנה בהפגנת הנשים כנגד חוק הקרקעות.
בשנת 1941, עם הגיע מספר החברות ביחידה ל-500, הפכה היחידה לגדוד. בראש גדוד החברות עמדה הלפרין עד לפירוקו, ביוני 1949, והייתה לאישה מפקדת הגדוד היחידה בארץ. במהלך תקופה זו נישאה, באוקטובר 1937, ליהודה הלפרין (ממפקדי החי"ש וסגן קצין העיר תל אביב) ובשנים 1944 – 1947 יצאה לחופשה מתפקידה לאחר הולדת בנם הבכור. לקראת קום המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות שבה לתפקיד והחזיקה בו עד לפירוק ההגנה והקמת צה"ל.
במסגרת תפקידה שקדה על פיתוח ההדרכות ואימונים. בשנת 1939, עם החלטת המוסדות הלאומיים על גיוס כללי לשורות הצבא הבריטי, רוכז על ידה רישום המתגייסים בתחנת הרישום המרכזית של תל אביב (מק"ל 11). בקיץ 1942, אל מול סכנת הפלישה של גרמניה הנאצית לשטח הארץ, הוחלט על ידה להגביר את הכשרת החברות. הגדוד אורגן מחדש לחיל שדה, חיל משמר, שירות רפואי וקלט והועמד לרשותו מחנה "הדר" בשרון. כעבור שנה (1943) הוקם עבור גדוד החברות מחנה השתלמות נוסף – "נטעים". משנת 1941 שימש הגדוד מעין בסיס קליטה והדרכה ובמהלך שנות קיומו הוכשרו בו עבור יחידות ההגנה השונות כ-5,000 חניכות. תחת פיקודה נכללו כלל חברות ההגנה בתל אביב, מהן בתפקידי אבטחה, תצפית, קשר, איתות ונשקות.
לאחר הצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה, בשנת 1947, התבקשה הלפרין על ידי מפקד המחוז ג'יימס בן גל לשוב לתפקידה. היא נענתה לבקשתו ושבה לפעילות מלאה בפברואר 1948. בחודשי מלחמת העצמאות התרחב הגדוד עד ל-1,000 חברות. לצד קיום תפקידיו במסגרת ארגון ההגנה, לאחר הקמת צה"ל פעל הגדוד כגדוד עמ"ל תחת פיקוד חטיבת קרייתי והיווה בסיס לקליטת מגויסות הח"ן. מלבד זאת התקיימו במסגרתו הטיפול במשפחות שכולות וקליטת עולים חדשים.
לאחר קום המדינה
לאחר סיום תפקידה נשלח בעלה לשליחות רכש בז'נבה מטעם משרד הביטחון. ניוטה ובנם הבכור הצטרפו אליו בשנת שליחותו. לאחר שובה לארץ נולדה בתה והלפרין התמסרה לגידול ילדיה, בין היתר בהיותה יו"ר ועד ההורים בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון (1950 – 1966).
בשנים 1961 – 1981 עבדה הלפרין כעובדת מחקר במחלקה המדינית של לשכת הקשר במשרד החוץ (כיום – "נתיב") ופעלה בה בדרגת ייצוג של רב-סרן. מתוקף תפקידה התקיים על ידה קשר מתמיד עם יהדות ברית המועצות בניסיון לאפשר עלייתם לישראל. במאי 1967 היא נשלחה מטעם הלשכה לתערוכה חקלאית שנערכה במוסקבה, במהלכה ענדה את אות מלחמת הקוממיות ואות ההגנה וענתה לשאלות הנוכחים על מדינת ישראל. זמן קצר לאחר שובה לארץ פרצה מלחמת ששת הימים, בה נפצע בנה.
הנצחת מורשת ההגנה
פעילותה להנצחת מורשת ארגון ההגנה נמשכה לאורך השנים והתגברה עם צאתה לגמלאות. בשנת 1985 נבחרה הלפרין לנשיאות הארגון הארצי של חברי ההגנה. היא כיהנה בנשיאות הארגון עד פטירתה ומטעמו הייתה שותפה בשנת 1998 להקמת "יד לאישה הלוחמת" בניצנים. בכל שנים אלו היא גם הרצתה רבות על מורשת גדוד החברות בפני קורסי מפקדות ח"ן.
לאחר הופעתו של "ספר תולדות ההגנה" הביעה את מורת רוחה מכך שבין תשעת כרכיו הוקדשו לתפקיד החברה בהגנה שלושה עמודים בלבד. ביוזמתה אורגנה קבוצה מיוצאות הגדוד לכתיבת ועריכת הספר "אלמוניות בחאקי", המוקדש לפעילות חברות ההגנה וגדוד החברות בתל אביב. גישתה זו ניכרה עוד טרם פירוקו של הגדוד:
הרי בחורות העיר, ובעיקר הבוגרות שבהן שכל צו גיוס לא היה חל עליהן, יכלו בוודאי לשבת בשקט בביתן, ולא לסכן את עצמן בגבולות העיר בחזית הדרום ולהפקיר את ילדיהן לחסדי השכנות ולעיתים גם ברחוב. השפעת הרחוב התל אביבי הייתה בוודאי שלא לחיוב במובן זה, וחברות אלה באו, ובאו בעשרות ובמאות, התייצבו, תבעו את מקומן, ולאחר שניתן להן מלאו אותו על הצד הטוב ביותר.
— מכתב למערכת "דבר הפועלת", 25/4/1949.
בשנת 2003 הוענק להלפרין תואר יקירת העיר תל אביב-יפו.
לקריאה נוספת
- אלמוניות בחאקי, חיה (עירוני) אברהמי, הוצאת מלוא בע"מ, 1989.[1]
- תל אביב קריית ההגנה, בעריכת נחמיה ברוש, הוצאת ארגון חברי ההגנה סניף תל אביב, 1998.
הערות שוליים
