נחלת ראובן (אחוזה)
 | |
| נחלת ראובן, 2007 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | אחוזה |
| על שם | ראובן לרר |
| כתובת | בן-גוריון 14, נס ציונה |
| מיקום | נס ציונה |
| מדינה | ישראל |
נחלת ראובן הייתה אחד משלושת היישובים שהתמזגו ויצרו את המושבה נס ציונה שלימים הפכה לעיר, האחוזה נקראה על שם ראובן לרר, ראשון הדבוראים בארץ ישראל וממייסדי נס ציונה.
היסטוריה
בשנת 1883 (ה'תרמ"ג) הגיע לרר עם משפחתו לנחלתו בארץ ישראל. הוא מצא במקום מבנה עזוב, באר מים הרוסה ופרדס מוזנח, והאזור היה רחוק מאוד מירושלים. אבל לרר לא נואש, במשך כחצי שנה שיקם את המקום ואז החל לחפש מתיישבים יהודים נוספים, כדי שיוכל לקיים חיים יהודיים שלמים ("מניין" לתפילה ו"חדר" לילדים).[1] הוא קרא ליהודים, בני היישוב הישן ובני העלייה הראשונה: "מי לחלקת אדמה פורייה ולהקמת מניין ביישוב יבוא אלי". הוא אף הקצה 320 דונם מאדמותיו למתיישבים החדשים. בשנת ה'תרמ"ח הגיע למניין הראשון. שם היישוב החדש שהוקם נקרא "נחלת ראובן".
בשנים הראשונות לישיבתם במקום הם אירחו בביתם את בני משפחת בלאנדספלד, גרמנים טמפלרים מבית לחם שעסקו בגידול דבורים נודדות. הטמפלרים ראו את העוני של משפחת לרר, והציעו להם ללמוד את מלאכת הכוורנות. ראובן ובנו משה למדו את מלאכת גידול הדבורים בכוורות מודרניות עשויות עץ ומתפרקות, הניתנות להעברה בקלות על גבי בהמות ממקום למקום, וזאת כדי לקרבן לפרחי העונה המתאימה ליצור דבש. לראשונה עסקו יהודים במלאכת הכוורנות.[2]
ראובן רצה להקים "חדר" לילדיו ולהתפלל במניין, מכיוון שמשפחתו הייתה דתית. הוא פרסם בנמל יפו "קול קורא" אשר מזמין יהודים לרכושחלקות אדמה ל"נחלת ראובן"במחיר נמוך מהמחיר במקומות אחרים. אחד לאחד התקבצו אנשי "המניין הראשון" בין השנים 1887–1891: גולדה מילוסלבסקי, שלמה יפה, אברהם ילובסקי, אהרן אייזנברג, יוסף פלדמן, מבי הוכברג, שמואל הוכברג, שלמה פצ'ורניק ומיכאל הלפרן.[2]
בשנת 1888 נרצח ילובסקי בידי ערבים. ביתו עמד ליד הכיכר הנושאת כיום את שמו ובה אנדרטה לזכרו. הוא נחשב לקורבן האלימות הראשון של היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל.
בשנת 1891 הקים הלפרן, מאנשי העלייה הראשונה, "מושבת פועלים" (או "חוות פועלים", כפי שנקראה אחר כך) בצפון נחלתו של ראובן לרר והציע לקרוא לה "נס ציונה" (על סמך הפסוק בספר ירמיהו: "שאו נס ציונה, העיזו, אל תעמדו").[3]
בשנת 1891 משפחות אייזנברג והוכברג בנו להן בית משותף מחוץ לנחלה וקראו למקום "ואדי חנין" (בערבית: "עמק השושנים").[2]
בשנת 1905 רכשה חברת "גאולה" מידי ערביי המקום שטח בן 600 דונם, על הגבעה שבין "נחלת ראובן" ו"חוות הפועלים". באופן זה, התאחדו כל חלקיה של נס ציונה למושבה אחת.[4] ראשי היישוב החליטו שלא להקים בתי מגורים על הגבעה אלא לנצלה לצרכים ציבוריים. שטח ממרגלות הגבעה ועד רחוב תל אביב יועד להקמת מבנה ציבור. המבנה הוקם ב-1907 וכלל שני חדרים ואולם גדול, נקרא "בית ראשונים" ושימש כבית ועד המושבה, בית ספר, בית כנסת ואולם כינוסים ואירועים. בשנת 1915 הוצב בראש הגבעה פעמון שהיה קורא לעבודה וגם מזעיק את התושבים במקרי חירום. בשל שימושים אחרים, נקראה הגבעה מאוחר יותר גם "גבעת האהבה".
לאחר הכרזת העצמאות והקמת מדינת ישראל הפכה נחלת ראובן למוזיאון.
הערות שוליים
- ^ נס ציונה בת שבעים וחמש, נפתלי לביא, הארץ, 29 בפברואר 1958
- ^ 2.0 2.1 2.2 נחלת ראובן, באתר בית ראשונים
- ^ מנחם תלמי ו-אפרים תלמי, "כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל, הוצאת עמיחי, ספטמבר 1966, עמוד 478
- ^ ודי-חנין, הפועל הצעיר, 5 בינואר 1908
35420250נחלת ראובן (אחוזה)