נוער הנרות

נוער הנרות הוא כינוי לבני נוער רבים שהתאבלו בפומבי על הרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995. המושג מופיע רבות בכלי התקשורת המתעדים את תקופת רצח רבין בהתייחסו לתגובת בני הנוער לרצח ראש הממשלה.

במהלך תקופת "השבעה" לאחר הרצחו של ראש הממשלה פקדו נערים ונערות רבים את כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), בתי ספר ומרכזי ערים נוספות, כשהם מדליקים נרות נשמה רבים, מניחים פרחים ושרים שירי אבל לצד תמונתו של ראש הממשלה המנוח. נוער הנרות הביע את דעותיו ורגשותיו באמצעות כתיבה על קירות המקיפים את הכיכר. קטע מתוך הקיר אשר כוסה בכתובות שומר באמצעות זכוכית ומוצג כיום לצד האנדרטה לזכר יצחק רבין. בני נוער רבים גם כתבו מכתבים למשפחת רבין ולמשרד ראש הממשלה והביעו את צערם בנוגע לרצח.

התגובה לתופעת נוער הנרות

תופעת "נוער הנרות" הפתיעה רבים מהמבוגרים בחברה הישראלית אשר הניחו שהנוער הישראלי מנותק ויהיה אדיש לרצח.

בכתבה בנושא נכתב:^[1]

פעילות הנוער באותה עת הרשימה רבים. כל אלה שסברו כי הדור הצעיר אינו מעורב דיו, חברתית ופוליטית בנעשה במדינה, גילו בהפתעה כי דווקא הנוער הוא שממלא את הכיכרות ומוביל את אירועי הזיכרון העממיים. קבוצות קבוצות של בני נוער מילאו את הכיכר בתל-אביב וכן התכנסו בערים נוספות, הדליקו נרות וארגנו טקסים מאולתרים.

— nrg

עבור רבים מבני נוער הנרות, רצח רבין היה אירוע מכונן - הם חוו לראשונה רצח פוליטי, והביעו בהתנהגותם אבל אישי ולאומי. למשל, גיא רונן כתב כך:

ה-4 בנובמבר 1995 היה עבורי היום בו מתה התמימות. נגמרה האמונה. אהבת הארץ המזוככת, הקמאית הגיעה לקיצה. נולדה הציניות. התפשטה הריקנות. קפצה הזקנה. שבס אמר שהלכה לו המדינה. תמצית מדויקת של הכל, וכבר בגיל 17.

— גיא רונן, נוער בלי נרות, באתר ynet, 2 בנובמבר 2005

פרופ' תמר רפופורט מהאוניברסיטה העברית ניתחה את התופעה בספר בשם "כל הנוער – קול הנוער? תגובות בני הנעורים לרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין" אשר יצא לאור בשנת 1997.^[2] ספר זה נכלל ברשימת הקריאה לקורס בנושא "מחאת בני נוער בישראל" באוניברסיטת תל אביב.^[^{דרוש מקור]}

לפי ד"ר דוד גורביץ', "אימוץ הנרות על ידי בני הנוער כתגובה לרצח הוא אימוץ פולחן דתי למטרות חברתיות, חילוניות ופוליטיות. זהו שימוש באייקונים דתיים למטרות לא דתיות". עם זאת, הוא טוען שהמנהג ריק מתוכן: "אנחנו אחת מהחברות שמאמינות שסימנים מוליכים לדברים ממשיים, אבל מאחורי הנרות אין כלום. יש הרגשה שהנרות נותנים את החוויה, אבל אף אחד לא בודק מה מסתתר מאחוריהם. זו אופנה, משהו אסתטי, כמו נרות שולחן. לקחנו את הריטואל הקדום של אש והפכנו אותו למטאפורה שמעידה על אבל וצער".^[3] גם גדעון לוי טען במאמר בעיתון "הארץ" שהמנהג ריק מתוכן ואף צבוע: "הקמפיין לשחרור שליט ... נהפך לשסתום קיטור להפגין באמצעותו מעורבות אזרחית ואכפתיות - חלולות ונבובות, בדיוק כמו שעשה "נוער הנרות" שייבב לריק על רצח רבין, והצביע נתניהו."^[4]